"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (כח, י)
רש"י מביא מהמדרש (בראשית רבה סח, ו): "לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה, יצא משם פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה".
יש להבין, הרי גם באברהם אבינו מצינו שהלך ממקומו, ושם נאמר רק: "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'" (בראשית יב, ד), ולא נאמר בו "ויצא", על אף שהיה צדיק! וכן ביצחק: "וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה" (שם כו, א), "וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר וישב שם" (שם יז), ולא כתוב "ויצא". מהו החילוק בין אברהם ויצחק ליעקב?
נאמרו על כך כמה באורים נפלאים:
הבאור הראשון – על מי עושה יציאת הצדיק מן העיר רושם? על הצדיקים הנמצאים בתוך העיר. הם המרגישים את ההוד וההדר של הצדיק שנמצא בעירם, ואת חסרונו לאחר שיצא. אבל בני אדם שאינם צדיקים – מהיכן ירגישו בחסרונו, הרי גם כשנמצא בעיר הם אינם מרגישים בהודו ובהדרו?…
כשאברהם אבינו, וכן יצחק, יצאו מהעיר – לא היה מי שירגיש בחסרונם. אבל כשיעקב יצא עדיין היו יצחק ורבקה במקום, ושני צדיקים אלו הרגישו בחסרונו של הצדיק.
רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל היה מכונה "סנגורם של ישראל", מאחר שתמיד היה רואה את הצד הטוב במעשיהם של ישראל, ומלמד עליהם סנגוריה.
רבי לוי יצחק כיהן זמן מה כרב בעיר ז'ליחוב, אך הוכרח לעזוב את הקהילה מאחר שקמו לו הרבה מתנגדים. אחד מראשי העיר, שהיה גם מראשי המתנגדים לו, ביקש להקניטו ואמר לו: "הרי כתוב שיציאת צדיק מן העיר עושה רושם. דע לך, אנחנו לא מרגישים שום רושם ושום חיסרון בזה שאתה יוצא מהעיר…" .
בכך ביקש האיש לרמוז לו, כמובן, שאין הוא צדיק אמיתי, כי אילו היה צדיק – היה נוצר רושם.
השיב לו הרבי: "על אברהם אבינו אומר הכתוב 'וילך אברם' ולא 'ויצא אברם' כפי שנכתב על יעקב אבינו. ומדוע? יעקב אבינו השאיר אחריו בעיר את יצחק ורבקה, ומאחר שהיו צדיקים בעיר עשתה יציאת הצדיק רושם. לעומת זאת, אברהם אבינו השאיר בעיר רק רשעים, ולכן לא היה על מי להותיר רושם…".
לכאורה, די היה לומר "וילך חרנה". מדוע אמרה התורה גם "ויצא יעקב מבאר שבע"?
אלא היו כאן שתי יציאות, שני דברים נפרדים:
הגמרא (קדושין כט ע"ב) דנה מה קודם למה, האם עדיף קודם ללמוד תורה ואחר כך לישא אישה, או קודם לישא אישה ואחר כך ללמוד תורה. אומרת הגמרא: "אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה נושא אישה ואחר כך ילמד תורה. רבי יוחנן אמר: ריחיים בצווארו ויעסק בתורה". כלומר, אם יש עליו עול של פרנסת הבית, כיצד יוכל לעסוק בתורה, ולכן תחילה ילמד תורה ואחר כך יישא אישה.
הגיע אלי אברך, מתמיד גדול, שלמד אצלנו בישיבה. קודם לכן הוא למד הנדסאות, והגיע ללמוד בישיבה. הוא עבר ללמוד בכולל, שם משלמים בחודש אלף שמונה מאות ש"ח, אשתו מקבלת משכורת קטנה, והכסף אינו מספיק למחייתם. הוא בא לשאול אותי האם לצאת לעבוד מעט, כדי שיוכל לפרנס את משפחתו. וכי מה יכולתי לומר לו? הגמרא הרי אומרת "ריחיים על צווארו ויעסוק בתורה"? [אמנם יש הקוראים את הגמרא הזאת בניחותא, היינו – "ריחיים על צווארו" ועם כל זאת, על אף כל הקושי – "יעסוק בתורה"].
מסיימת הגמרא ואומרת: "ולא פליגי, הא לן והא להו". כלומר, אין זו מחלקת, אלא יש הבדל בין אנשי ארץ ישראל לבין אנשי בבל.
רבנו תם שם בתוספות מבאר, כי בני בבל היו עניים, ואם היו נושאים תחילה אישה, היו צריכים לפרנסה, ולא היו יכולים ללמוד תורה, לכן עדיף שתחילה ילמדו תורה ואחר כך יישאו אישה. לעומתם בני ארץ ישראל היו עשירים ויכלו ללמד ללא הפרעה, לכן בוודאי עדיף שתחילה יישאו אישה, כדי שילמדו תורה בטהרה.
יעקב אבינו יצא בשליחות הוריו לחרן להתחתן, ובהכירם את חמדת הממון של לבן, נתנו בידיו כסף וזהב לרוב. אם כן, צריך היה יעקב אבינו קודם להגיע לחרן ולהתחתן, ורק לאחר מכן להמשיך וללמוד באין מפריע, שהרי יש לו כסף די והותר.
אלא שבדרכו – כך מספרים חז"ל (הובא ברש"י בראשית כט, יא)- אליפז, בנו של עשו, רדף אחריו בשליחות אביו להרגו, ויעקב אבינו מסר לו את כל כספו, כדי שיוכל לומר לאביו שביצע את שליחותו, שהרי "עני חשוב כמת" (נדרים סד ע"ב). כיון שנותר יעקב אבינו ללא רכוש, שוב לא יכול היה ללכת לחרן ולהנשא, כי "ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה?!", לכן נטמן בישיבת שם ועבר ארבע-עשרה שנה ולמד בהתמדה. רק לאחר מכן הלך לחרן כדי להינשא.
נמצא, כי היו שני שלבים בהליכתו של יעקב: תחילה – "ויצא יעקב מבאר שבע", כדי להגיע לחרן לשאת אישה. אבל מאחר שאליפז נטל את כל כספו, הלך יעקב לבית מדרשם של שם ועבר כדי ללמוד תורה, ורק לאחר מכן – "וילך חרנה".
התמדתו של הסטייפלער זצ"ל
כאמור, יעקב אבינו למד ארבע עשרה שנה ללא הפסקה, עד שחז"ל אומרים (בראשית רבה סח, יא) על הפסוק "וישכב במקום ההוא": "באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה".
אם רוצים אנו לקבל מושגים על התמדה בתורה, ראינו בדורנו את הסטייפלער זצ"ל, גיסו של מרן ה"חזון איש" זצ"ל.
משפחת קרליץ, משפחתו של ה"חזון איש", הייתה מהמשפחות החשובות ביותר בקוסובה, עיר הולדתו. כאשר הגיעה אחותו לפרקה, חיפש לה ה"חזון איש" חתן, והגיע אליו שמעו של תלמיד חכם מופלג, ושמו רבי יעקב ישראל קנייבסקי. באותם ימים הוא כבר הוציא קונטרס תורני, וממנו ראה ה"חזון איש" את גדלותו בתורה.
כאשר הציעו לסטייפלער את השידוך, הוא היה צריך לנסוע ברכבת, כארבע שעות נסיעה. סדר הלימוד שלו היה ללמוד ברציפות יום ולילה ויום, שלושים ושש שעות, לאחר מכן לישון כמה שעות ושוב לחזור וללמד. כיוון שהצורך לנסוע ברכבת, עשה הסטייפלער חשבון שילמד ארבעים ושמונה שעות ברציפות, ולאחר מכן יוכל לישון ברכבת.
אלא שכאשר עלה לרכבת, הוא ראה שהמושבים שם מרופדים, והיה לו חשש שמא יש בהם שעטנז, לכן נשאר לעמוד כל הנסיעה. כך שכאשר הגיע למחוז חפצו, היה זה לאחר שלא ישן חמשים ושתים שעות!
לפני הפגישה, הוא ביקש שיאפשרו לו לישון מעט, אבל גם לאחר השינה הקצרה, הוא הגיע לפגישה כשהוא עייף ורצוץ, ובמהלכה נרדם מידי פעם…
אם לא די בכך, גם שמיעתו הייתה לקויה. הסיבה לכך, כיון שהוא גוייס לצבא הרוסי ושם הוצב באחד מלילות שבת בעמדת שמירה. היה זה בקור הרוסי, כאשר הטמפרטורה בחוץ הייתה הרבה מתחת לאפס. לא היה לכל חייל מעיל חורפי, אלא מי שיצא לשמירה קיבל מעיל חם, כדי שיוכל לשרוד בקור. כאשר הגיע תורו של הסטייפלער לצאת לשמירה בליל שבת, הוא גילה כי החייל שהיה לפניו תלה את המעיל על עץ סמוך. ההלכה אומרת (שלחן ערוך ארח חיים סימן שלו) שבשבת אסור להשתמש באילן, הן לתלות עליו דבר מה והן להוריד ממנו.
אמנם היה זה חשש של פיקוח נפש, אבל הסטייפלער עשה חשבון שאין זה פיקוח נפש מידי, שהרי אפשר לשרוד כמה דקות בלי מעיל. וכך העביר את כל הלילה בלי מעיל, כאשר הוא מזיז את גופו כל הזמן כדי להתחמם. אבל את האזניים אי אפשר להזיז, ומהקור הנורא נפגעה שמיעתו.
כאשר הסתיימה הפגישה, סיפרה אחות ה"חזון איש" על הבחור המיועד, שבמהלך הפגישה נרדם כמה פעמים, וגם כאשר היה ער, בקושי שמע את מה שאמרה.
ברר ה"חזון איש" את העניין ואמר לאחותו: "הסיבה שהוא נרדם במהלך הפגישה, היא בגלל יראת השמיים המיוחדת שלו, שנמנע מלישון בדרך מחשש שעטנז, ובעניין השמיעה, אכן הוא לא שומע טוב, אבל אני מבטיח לך שכל העולם ישמעו ממנו!".
זה היה הסטייפלער זצ"ל, קודש הקודשים!
הנזיפה שהחזירה בתשובה
סיפר לי הרב שלמה סאלם הי"ו, שהיה לו חבר רחוק משמירת תורה ומצוות, איש עסקים גדול, והוא לקח אותו אל הסטייפלער כדי לקבל ברכתו, בתקווה שהדבר יחזקו לשמור תורה ומצוות.
כאשר הגיש הלה את הפתק לסטייפלער כדי שיברכו, הוא החל לצעוק עליו ואמר בתקיפות: "אתה רוצה לקבל ברכה? הרי אתה מחלל שבת בפרהסיא, ודינך כגוי גמור!".
האיש הזה נכנס לסטיפילער עם כיפה על ראשו, אבל מתוך הפתק שכתב, ראה הסטייפלער ברוח קדשו, כי הלה מחלל שבת!
הרב סאלם חשב שלאחר נזיפה שכזו, בוודאי יתנתק אותו עשיר לחלוטין משמירת תורה ומצוות, אך השפעת נזיפתו של הסטייפלער הייתה הפוכה. לאחר ששמע מפי קדשו כי דינו כגוי גמור, קיבל עליו לחזור בתשובה שלמה.
לאחר שנה נכנס שוב אל הסטייפלער, והפעם מעוטר זקן, כאשר הוא שומר מצוות בשלמות, וכשראהו הסטייפלער אמר לו: "אתה ראוי לברכה גדולה!"…
כך הייתה רוח קודשם של הצדיקים.
(פנינים מתוך הספר 'משכני אחריך')
