"וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" (דברים י"ז, ט')
פעמים רבות כאשר היתה למשגיח תגובה קצת חריפה, הוא המתיקה בהומור ובבדיחות הדעת, ובדומה לכך כתבו בספרו על ענין תוכחה, שלפעמים אמירה אחת של בדיחותא, מועילה יותר ממשפטי תוכחה רבים…
להלן חלק מזיכרונתיי בתחום זה:
באחד מן הימים, לאחר הוועד של המשגיח בבית המוסר, ניגש בחור מתחזק מישיבה תיכונית להתייעץ עם המשגיח שלו בישיבתו. הבחור הגיב שאצלם אין משגיח יש רק ראש ישיבה… וכשהמשגיח תמה על כך, ואף הוסיף לומר כי מחמת כן יש בישיבה בחורים עם כאלו שאלות… ענה הבחור בתמימות, שאצלם זו לא ישיבה רגילה, אלא ישיבה למתחזקים (תיכוניסטים), המשגיח שהגיב עד עכשיו בחריפות ענה לו כעת בחיוך- אם כן אתם צריכים שני משגיחים…
עוד מעשה, בבחור שמיד בעת כניסת המשגיח בבוקר לחדר היה קופץ ומתיישב במיטתו, ולאחר שהמשגיח היה יוצא מהחדר היה בקביעות חוזר לישון… באחד הימים כאשר ראה את הבחור יושב על המיטה, פנה אליו ואמר לו: "אל תדאג, אני כבר גומר ויוצא מן החדר ותוכל לחזור לישון"…
תלמידים אינם שק תפו"א
פעם מגיד שיעור פלוני ניגש למשגיח, ודיבר איתו בענין חינוך תלמידים. אינני זוכר את כל הדו-שיח ביניהם, אך זכור לי שבאמצע שיחתם המשגיח אמר בזו הלשון: "אכן כבר אמר הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל: 'תלמידים אינם שק תפוחי אדמה…'", וכוונתו היתה אז באמירה זו, שאין להתייחס בכלליות לכל התלמידים באופן שווה, אלא כל תלמיד הוא יחודי לכשעצמו, וזו צורת ההתייחסות, לכל יחיד בתוך הכלל.
וכך שמעתי, שהמשגיח עמד על כך שלא יכניסו לישיבה יותר ממספר מסוים של בחורים, ואף לפני בניית בנין הישיבה (בב"י), המשגיח תכנן את מבנה הישיבה מלכתחילה שיוכל להכיל מספר מסוים של בחורים. וטעמו היה שיותר ממספר זה, לא יכול להכיר היטב כל בחור באופן פרטי, ולא יוכל להדריכו כראוי ולהתמסר אליו באופן אישי.
מוכרות הדגים- במקום של מוסר
סיפר המשגיח בשם הר"י הוטנר זצ"ל, בזו הלשון: ר' ישראל ייסד בתי מוסר בעיירות בליטא, שנועדו לציבור של יהודים פשוטים שהתאספו שם ללמוד מוסר או לקבל שיעור. על השפעת בתי מוסר אלה, שמעתי ממו"ר הגאון ר' יצחק הוטנר זללה"ה, שהוא פגש יהודי זקן בליטא ששימש עוד את ר' ישראל שאמר לו: "המקום הגס ביותר בעיירה הוא שוק הדגים, שהמוכרות שם זורקות קללות מפיהן על ימין ועל שמאל… והנה בעיירות שהיה קיים בהן בתי מוסר, לא שומעים קללות בשוק הדגים גם חמישים שנה אחר פטירת ר' ישראל… סביר להניח שנשים אלו בעצמן לא ביקרו בבית המוסר, אבל עצם העובדה שהיה קיים בית מוסר בעיירה, ויהודים ביקרו שם, השפיעה על כל העיירה", עכ"ל המשגיח [הובא באגו"מ]
המשגיח תאר פעם איך שבעיירות של פעם האמונה היתה יותר מוחשית, ואפי' אצל אנשים ירודים, והביא דוגמא מעיירת מיר, שפעם בהמתנה להסתפר שמע איך ששני אנשים שאינם שומרי מצוות, משוחחים ביניהם, וכל הזמן הזכירו או בעזרת השם, או ברוך ה' וכו'. עוד סיפר שראה פעם ברחוב שם שני בחורים גלויי ראש, שאינם שומרי מצוות, מתחילים לריב, וכמעט הגיעו לתגרת ידיים, ולפתע עברה שם אישה יהודייה מהעיירה והעירה להם: "אלול", ותכף מיד כל כך נבהלו עד שכל א' ברח לכיוון אחר. ע"כ. [ואולי הייתה כאן גם רוח הישיבה ששכנה בעיירה].
סיפר המשגיח: בשנת התר"פ או התר"צ היה יהודי גיבור גדול (בשם בליכבוד) שנסע בכל העולם והופיע בכל הקרקסים, והיה כל כך גיבור ששכב על הרצפה, והיו שמים עליו קרש גדול מאוד ובעוד הקרש על גופו היו נוסעים על הקרש מכוניות… ועוד דברים משונים, שהיה שוכב על קרש עם מסמרים כאילו זה מיטה נוחה ומרופדת. לאנטישמים זה לא היה נוח, שקיים יהודי מפורסם עם כזה כוח, ולכן באחת מהפעמים הרעילו את המסמרים שעל קרש וכך הרעילו אותו עד שנהיה חולה אנוש, וכשרצו לנתחו ביקשו שיחתום, ונתנו לו עיפרון ולא יכול לחתום מרוב חולשה, ואז הוא אמר: "היד ששברה שלשלאות של ברזל כמו נייר, לא יכולה להחזיק עיפרון". ואז התפרסם הדבר והגיע לאוזנו של מו"ר המשגיח דמיר, והוא דיבר על זה וכך אמר: "בליכבוד חשב שכוח צריך רק כדי לשבור שלשלאות של ברזל, הוא לא יודע שגם בכדי להחזיק עפרון הקב"ה צריך לתת כוח".
כוח הראייה
באחת מהשנים אושפז המשגיח בבית החולים לצורך ניתוח בעיניו, וכאשר חזר למסור שיחות בבית המוסר, שיחתו הראשונה היתה קשורה לעינים. וזכורני דבר אחד מתוך מה שאמר המשגיח אז, על נוסח התפילה: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", שאין כאן בקשה רק על חזרת השכינה, אלא גם על העינים שלנו, שתהיינה ראויות לראות את חזרת השכינה…
אגב, המשגיח ז"ל סיפר פעם סיפור נפלא, שהגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל ביקר פעם אצל פרופסור גדול לעיניים, ואמר לו כי הגר"א זי"ע אמר שע' בגימטריא שבעים, משום שיש שבעים עצבים בעיניים, והפרופסור ממש נדהם לשמוע זאת, כשהוא מפטיר: "הרי את העצב השבעים גילו רק בשנים האחרונות!", ואילו הגר"א כבר ידע מזה בקדושתו וגדלותו בתורה, לפני כמאתיים שנה.
(מתוך 'דמות' מאת הר' משה ויטו)
1/239