"ושמחת בכל הטוב" (כו יא)
יסוד מצוות הביכורים הוא, להחדיר בנו את מעלת הכרת הטוב. "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ" – תרגיש שאתה עני וחסר כל, הקב"ה נתן לך הכל – "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" (דברי הימים א כט, יד).
וכך מובא בספרי: "ואמרת אליו – שאינך כפוי טובה".
מדוע החמירו כל כך בעניין זה של הכרת הטוב?
אומר הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל: היצר הרע פועל בעורמה רבה להפיל את האדם ברשתו. אם האדם ילחם חזיתית ביצר – הוא צפוי לכישלון. הדרך היא להילחם בו בתחבולות ובעורמה, רק כך ניתן להתגבר עליו ולנצחו.
המידות הרעות טבועות בנפשו של האדם. אם ינסה לשרש אותן ולעוקרן מתוכו – לא יצליח. היצר שולט בו, ולא ייתן לו מנוח. מה יעשה? יערים על היצר כאילו הוא ממשיך לדבוק באותן מידות, ולאחר שהיצר יניח לו – יכוון אותן לאפיקים חיוביים.
למשל, יש בו מידה מגונה של גאווה, היא טבועה בו בעמקי נפשו. הוא חושב בליבו כל העת: "אני עשיתי, אני פעלתי, ואני ואפסי עוד"… אם ינסה לעקור מידה מגונה זו בבת אחת, הוא צפוי לכישלון מראש. מה יעשה? ישתמש במידת הגאווה הטבועה בו – אבל לשימוש חיובי של "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'" (דברי הימים ב יז, ו).
דוד המלך ע"ה מעיד על עצמו (תהלים קיט, מו): "וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ". כשיש לאדם גבהות לב בעבודת ה', הוא עובד את בוראו בלי שום בושה ונמיכות רוח. אדרבה, הוא גאה לעבוד את ה' לעיני כל, ואינו בוש מפני המלעיגים עליו. גם אם כולם יתייחסו אליו כאל אדם חשוך ופרימיטיבי, הוא מתעלם מהם וממשיך לעבוד את ה' ולקיים את מצוותיו בגאווה ובעוז.
מכאן נשוב אל מידת הכרת הטוב. שורש כפיות טובה היא מידת הגאווה. הגאווה של האדם אינה נותנת לו להכיר טובה לזולת, הוא מרגיש שבכך הוא מרכין את ראשו בפניו. אבל כיוון שכפיות טובה היא מידה מגונה מאוד, לא נוח לו להיות כפוי טובה, לכן הוא מוצא פתרון – הוא מדחיק את הצורך להכיר טובה ואומר לעצמו: "מה הוא כבר עשה? אין בזה משהו מיוחד. ובכלל, הוא לא עשה לי טובה, הרי בכל מקרה הוא היה עושה את המעשה הזה…", ועוד שלל הסברים עצמיים כאלה ואחרים, הכל כדי להמעיט בטובה ולייתר את הצורך להודות לו ולהכיר בטובתו.
לכן, כנגד זה, צריך האדם להעצים את מידת הכרת הטוב בכלל, ובמיוחד את הכרת הטוב לבורא העולם. צריך האדם להחדיר בליבו שבעצם לא מגיע לו מאומה, וכל מה שהוא מקבל – הכל חסד וטובה מאת ה'. על ידי כך יעורר בליבו את הרגש הטבעי של הכרת הטוב לה' על כל מה שהוא נותן לו.
***
שנינו באבות (ב, ח): "אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחְזִיק טוֹבָה לְעַצְמְךָ, כִּי לְכָךְ נוֹצַרְתָּ". ההסבר הפשוט הוא, שאם האדם זוכה להרבות בלימוד תורה – אין זו סיבה לגאווה, בסך הכל הוא עושה את המוטל עליו.
אבל יש להוסיף ולפרש, שאדם הזוכה ללמוד תורה, אל לו להשאיר את הטובה הגדולה הזאת לעצמו, אלא ייתן אותה גם לאחרים ויזכה אותם בתורתו.
יש אדם האומר לעצמו: "אם אני אלמד את האחרים, וגם הם ידעו את התורה כמוני – במה אתגדל עליהם?". המחשבה הזו היא מחשבת גאווה, ומעידה עליו שהוא אינו לומד תורה לשמה, אלא כדי להתגדל ולהתכבד בה. לימוד כזה פסול בתכלית! הלומד תורה כדי להתגדל – תורתו נעשית לו סם מוות.
אדם הלומד תורה לשמה, מתוך ענווה, אינו שומר אותה לעצמו, אדרבה, הוא מרגיש זכות עצומה לזכות גם את האחרים – "כי לכך נוצרת", זו תכלית האדם בעולם – ללמוד וללמד, שהעולם יתמלא בתורה. אמרו חז"ל (סנהדרין צב ע"א): "כל המלמד תורה בעולם הזה – זוכה ומלמדה לעולם הבא".
רבנו יוסף חיים, ה"בן איש חי" זיע"א כותב, כי אחת ההוכחות לכך שתורתם של חכמי ישראל אמת היא, מכך שאמרו (אבות א, א) "וְהַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה". חכמי ישראל אינם חושבים על עצמם ואינם דואגים לכבודם, אלא דואגים לכבוד ה' ולתורתו, לכן הם אינם שומרים את התורה לעצמם, אלא מלמדים אותה לאחרים. בכך הם מעידים על ענוותנותם ומוכיחים שהתורה – תורת אמת.
***
חכמי ישראל בכל הדורות השתבחו בענוותנותם הרבה.
הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף', היה רב רבנן, ראש החכמים, כולם היו מרכינים את ראשם בפניו – אך הוא עצמו היה ענוותן ושפל ברך מאין כמוהו. זכיתי להכיר את הצדיק. איזו ענווה, איזו פשטות!
סיפר הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל: פעם נערכה אספה של גדולי החכמים וראשי הישיבות. כל המוזמנים הסבו סביב שולחן גדול. לפתע נכנס תלמיד חכם צעיר, שאף הוא היה בין המוזמנים. השולחן היה עמוס, כל הרבנים ישבו במקומותיהם, ולא נותר כיסא פנוי לאותו תלמיד חכם צעיר. אותו תלמיד חכם, כמובן, לא העז לבקש כיסא לעצמו, הוא נשאר על עומדו ונשען על הקיר הסמוך.
רבי עזרא עטיה ראה את התלמיד חכם הצעיר עומד מן הצד, וליבו נחמץ. מה יעשה? אילו היה יכול, היה קם ממקומו ומפנה את כיסאו לאותו תלמיד חכם צעיר ונעמד מן הצד, אולם ידע רבי עזרא שאותו תלמיד חכם – כמו גם שאר הנוכחים – לא יסכימו לכך בשום אופן. מה עשה? קרא לאותו תלמיד חכם ולחש לו באוזנו: "אינני חש בטוב, אני חייב ללכת הביתה… אנא, כדי שהמקום שלי לא יישאר ריק, אבקש ממך, תעשה לי חסד, שב במקומי!"…
רבי עזרא עטיה קם ויצא מן האולם, ואותו תלמיד חכם התיישב במקומו. כך הצליח רבי עזרא בענוותנותו ובחכמתו הרבה להושיבו בדרך כבוד בלי שיתבייש.
איזו ענוות אמת, איזו חכמה!
***
"וְשָׂמַחְתָּ בְּכָל הַטּוֹב" (כו, יא)
התורה כוללת כל הטובות שבעולם
ה'אור החיים' הקדוש אומר על פסוק זה את דבריו הידועים:
"גם ירמוז במאמר 'בכל הטוב' אל התורה, כאומרם ז"ל (ברכות ה ע"א): 'ואין טוב אלא תורה', שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא ייחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".
והגאון רבי חיים ברים זצ"ל אמר באחת משיחותיו בכולל 'פורת יוסף', כי ניכר בדברי רבנו ה'אור החיים' הקדוש, שהוא עצמו הגיע לדרגה זו של הרגשה ברורה במתיקות וערבות טוב התורה, וזאת לאחר שזיכך את עצמו בעידון אחר עידון, והגיע למה שכתב בפסוק הקודם: "והשתחוית לפני ה' – בזה העיר רוח חיים בטובה המופלאת בתענוג המופלג אשר יזכו אליו הצדיקים, והוא שתתקרב נפש הצדיק לפני אור הנערב, ותשתחווה לפניו באין מסך מבדיל, אשרי נפש אדם שתגיע לגדר מופלג כזה".
הרב מפוניבז', רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, ידוע היה במסירות נפשו המופלאה להקמת מקומות תורה. גם בזקנותו היה מכתת רגליו ממקום למקום, לאסוף כספים עבור הישיבות שהקים.
פעם שאלוהו מה גרם לו לכל זה, מה דחף אותו כך למסור נפשו על התורה, והוא פתח וסיפר את המעשה הבא:
בהיותו ילד קטן בעיירה פוניבז', היה אביו רגיל בפורים לשלוח משלוח מנות לרב המקום, והיו עושים הגרלה מי מבין הילדים יזכה להביא את משלוח המנות לרב, ועלה בגורל אחיו הגדול.
אבל באותה שנה ארע דבר גדול. בזמנם, להשיג ש"ס שלם זה היה חלום רחוק מאוד… אפילו להשיג רק כרך אחד מהש"ס, מודפס בצורה טובה ומסודרת, עם אותיות מאירות עיניים, היה דבר קשה מאוד. בדרך כלל, הספרים המצויים היו מחוקים והדפים מודבקים.
באותה שנה, אביו של הרב מפוניבז' זכה להשיג מסכת בבא בתרא חדשה, בהוצאת דפוס וילנא, וביקש להעניק את הספר היקר לרב העיירה.
לאחר שנתן ביד האח הגדול את משלוח המנות של הרב, פנה אל האח הצעיר, לימים הרב מפוניבז', הושיט לו את הספר ואמר: "אתה תתן זאת לרב בנוסף למשלוח מנות, ותאמר לו שזו מתנה אישית ממני לכבוד הרב".
הלכו שני האחים אל רב העיירה. הרב קיבלם בחום. תחילה הגיש לו האח הגדול את משלוח המנות. הרב הודה לו בחום ונשקו על מצחו.
לאחר מכן ניגש אליו הרב מפוניבז', הגיש לו את הגמרא המהודרת ואמר: "זו מתנה אישית מאבא!".
הרב כל כך התפעל והתרגש מהמתנה, עד שחיבקו ונישקו בחום, ושוב נישק את הבן הגדול… שמחתו הרקיעה שחקים. הוא פרץ בשיר ורקד ריקודי שמחה, כשבידו הספר היקר – מסכת בבא בתרא מהתלמוד הבבלי.
ואז פנה אל הרבנית ואמר: "סיכמנו אמנם שסעודת הפורים תתחיל בשעה חמש, אך כעת הנני מבקש לדחות אותה בשעה, לשעה שש, כדי שאוכל להתענג וללמוד מעט במסכת החדשה שקיבלתי"…
כשראה זאת הרב מפוניבז', את אותה אהבת תורה ויקרות התורה, גמר בליבו שיפעל כל חייו להעמיד ולהרבות תורה בעם ישראל.
הרגשת המתיקות – לאחר שהוסרו החסימות
אם התורה מתוקה כל כך – איך אפשר להבין שישנם כאלו שאינם מרגישים במתיקות שלה?
ה'דגל מחנה אפרים' המשיל זאת לבעל מנגן, שהפליא לנגן עד שכל השומעים את ניגוניו התרגשו מאוד ופצחו בריקודים שמחים.
פעם עמדה מסביבו חבורה, ותוך כדי שהוא מנגן – הם התלהבו ורקדו. והנה נכנס לשם אדם חרש. ראה אותם רוקדים ואמר בלבו: נטרפה עליהם דעתם… כנראה השתבשו… מדוע הם מקפצים כל כך?
אותו אדם לא העלה בדעתו שהבעיה נעוצה בו. הוא לא הבין אותם, משום ששמיעתו שלו היתה חסומה!
זו כוונת ה'אור החיים' הקדוש באומרו "אם היו בני אדם מרגישים" – את מתיקות התורה צריך להרגיש, וכדי להרגיש יש להסיר את החסימות. רק אדם שמסיר את החסימות שבלבו, יכול להרגיש באמת את טוב התורה.
כשזוכה האדם להגיע לשמחת התורה, הוא יודע שאין שמחה למעלה ממנה! כל כסף וזהב שבעולם ייחשבו לפניו כאין.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'משכני')
