"כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה" (במדבר ט"ו, כ"ג)
ידוע מרבי ישראל סלנטר שכדאי לדבר דברי חיזוק לאלף אנשים, גם אם השומעים לא יושפעו מזה, רק המדבר בעצמו יושפע, שאינו עומד במדרגה שהוא מדבר עליה, וכשמדבר בפני הציבור זה מעורר אותו להתחזק באותם הדברים, ולשם כך כדאי לדבר.
שכר זיכוי הרבים
ואם גם אחרים מושפעים מדברי החיזוק, זוכים בזה לסיעתא דשמיא, כמאמרם (תענית ז,א) מתלמידי יותר מכולם, וזהו בהשגחה, כיון שהוא מזכה את התלמידים בתורה, מגיע לו גם כן הצלחה בתורה מידה כנגד מידה, וכך גם בכל העניינים, מי שמזכה את הרבים ביראת שמים יש לו סיעתא דשמיא להוסיף יראת שמים, ומי שמזכה את הרבים, גם הוא זוכה לסיעתא דשמיא להתעלות באותו הדבר.
ואפילו אם לא היתה כוונתו לכך, כפי שכבר סיפרתי מהגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל ראש ישיבת הנגב, שהיה נוסע לחוץ לארץ לאסוף כסף לישיבתו, והיו נדבנים שריחמו עליו, מפני שהיה אדם חולה וחלש, וכשראו איך שהוא טורח ובא אליהם במסירות נפש למרות חולשתו, תרמו לו מתוך רחמנות, לא מתוך אהבת תורה אלא מתוך רחמנות ואהבת חסד, וסיפר לי רבי יששכר זצ"ל כי הסוף היה שקיבלו גם אהבת תורה, כיון שזיכו את הרבים בתורה, שנתנו כסף לישיבה, ועל ידי זה עסקו בתורה, זכו בעצמם לאהבת תורה, מידה כנגד מידה בזכות התורה.
וגם זוכים בזה ללמוד תורה בעולם הבא, כפי שסיפר הגה"צ רבי בן ציון במברגר זצ"ל מעשה באדם אחד שנפטר, והשאיר אחריו עיזבון, וצווה לתת ממנו בשביל תורה, אך היורשים התמהמהו בזה, והנפטר הגיע בחלום, ואמר בעל פה מדברי הרשב"א בגיטין – למרות שבחייו לא למד ולא ידע רשב"א, כיון שבכספו קנו רשב"א ולמדו בזה (ובאותו זמן למדו בישיבה מסכת גיטין) זכה גם הוא ללמוד את דברי הרשב"א במתיבתא דרקיעא!
זכה וזיכה
זהו העניין של זיכוי הרבים, ורק מי שיש לו זכויות בעצמו יכול לזכות את הרבים, כמו שאמרו (אבות ה, יח) משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, קודם זכה ואחר כך זיכה את הרבים, וכן גם להיפך, אם יש ירידה ב"זכה" מפסידים את זיכוי הרבים, וידועות לי עובדות במזכה הרבים שהיתה אצלו ירידה ב"זכה" ומחמת זה נפסק זיכוי הרבים, וכשחזר בתשובה ונעשה "זכה", שוב זיכה את הרבים ביתר שאת. זה בדוק ומנוסה שכך המציאות. אם מזלזלים בזיכוי הרבים מפסידים זיכוי הרבים, ואם יש חיזוק בזיכוי הרבים זוכים יותר לזכות את הרבים.
"משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו", משה רבינו זכה עם כל הזכויות שהיו לו, מעלת הענווה שהיה עניו מכל האדם, ואהבת הבריות, כמבואר במדרשים איך שנהג ברחמים אפילו עם בעלי חיים, ובזכות זה זכה לזכות את הרבים, שקיבל תורה מסיני ומסרה לכלל ישראל. זכות הרבים תלוי בו, היינו שכל התורה והמעשים הטובים של כלל ישראל במשך הדורות נזקפים לזכותו של משה רבינו, מפני שהעוסקים בזה מכוחו ובזכותו, והננו עושים בזה חסד עם משה רבינו שמזכים אותו בזכויות נוספות.
אין גבול לעולם הבא
ובאמת זה פלא, וכי משה רבינו חסר לו זכויות, ולשם מה הוא זקוק לתוספת הזכויות שלנו? אבל האמת היא כי תענוגי העולם הבא אין להם גבול ואין לנו מושג מה הם תענוגי העולם הזה, שאחרי שאדם מתרגל כבר אינו נהנה מהם, אלא התענוג מתחדש כל הזמן, ונוסף עליו יותר ויותר תענוג.
ולכן למרות דרגתו העצומה של משה רבינו, שאין לשער העולם הבא שיש לו, מכל מקום הרי אין לזה גבול, וככל שאנו מוסיפים יותר זכויות מכוחו של משה רבינו, נזקפות הזכויות לזכותו ומקבל תוספת עולם הבא, כידוע שמי שמזכה את הרבים בתורה ובמעשים טובים, כל מה שהמושפעים עושים מכוחו עד סוף כל הדורות נזקף לזכותו, ואף שהוא כבר נמצא בעולם הבא הוא מקבל עוד ועוד תענוגי העולם הבא שאין לשער.
החיים על פי האמונה
החיים על פי האמונה, שויתי ה' לנגדי תמיד, זה כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים כמו שכתב הרמ"א באו"ח סימן א'.
ומה נקרא 'שויתי'? לזכור ולהאמין שהכל בידי שמים, כל הצלחה וכל קושי הם מן השמים, וממילא על כל הצלחה או קושי עושים חשבון למה נגזר כך מן השמים, ומה הסיבה לזה מידה כנגד מידה.
ביקורת עצמית זה הדבר החשוב ביותר! יש אנשים שלא יודעים מה היא ביקורת עצמי, וכבר נאמר (משלי כא, ב) "כל דרך איש ישר בעיניו", ונאמר (שם כו, יב) "ראית איש חכם בעיניו תקווה לכסיל ממנו", היינו שאם אדם בטוח שהוא חכם, וסבור שכל מעשיו הם בחכמה ואין לו מה לתקן, ומחמת זה אינו עוסק בביקורת עצמית, אין לו תקווה וכפי שהיה אומר מרן הגר"ד פוברסקי בשם הגה"צ ר' ירוחם זצ"ל כי אדם שחושב על עצמו שהוא מושלם (א פארטיגער) ואינו עוסק בביקורת עצמית, זה הכי גרוע שיכול להיות, והוא אבוד, ואין מה לעשות איתו.
יש לעסוק תמיד בביקורת עצמית, כמו שכתב בשערי תשובה (ב,ט) "והנה אנשים צדיקים וישרים בלבותם, שאגה להם כלביא תמיד במחשבותם, וינהמו על חטאיהם כנהמת ים, ועל אשר קצור קצרה ידם בעבודת השם", היינו אפילו אם אין חטאים במעשה, יתכן שבשב ואל תעשה מקצרים בעבודת השם, וגם שב ואל תעשה הוא דבר חמור מאד.
ובשערי תשובה שער א' מבואר ששייך להיות מומר לדבר אחד גם על עבירות שבשב ואל תעשה כגון ביטול תורה.
עד כמה החיוב
ועד כמה הוא החיוב של תורה, ושל אמונה, שויתי ה' לנגדי "תמיד", וכן תלמוד תורה הוא מהדברים שאין להם שיעור, וצריכים ליזהר שלא יהיה אפילו משהו ביטול תורה, אמנם לפעמים קשה וצריך לנוח, אבל גם כשלא יושבים ליד הגמרא אפשר לחשוב בדברי תורה.
ומבקשים בהנני מכוון לפני הנחת תפילין שיהיו לנו "מחשבות קדושות" היינו לא רק שלא יהיו מחשבות אסורות, אלא גם מחשבות בטלות שלא יהיו, רק מחשבות קדושות של תורה ואמונה.
וזוהי באמת דרגה גבוהה מאוד, שלא כל אחד מסוגל לכך, וכבר דיברנו שאי אפשר בבת אחת להגיע לזה, אלא מתקדמים לפי הכוחות, ובמשך הזמן מתרגלים, עד שהמחשבה מעצמה נמשכת לדברי תורה, מרוב ההתעניינות והמתיקות שיש בזה. ורק מי שיכול ומזלזל יש עליו תביעה, אבל מה שאדם אינו יכול לא תובעים ממנו.
חיזוק האמונה
מסופר על הגאון רבי ברוך בער זצ"ל שבזמנו עדיין לא היה סדר מוסר קבוע בכל הישיבות, ובישיבתו של רבי ברוך בער "כנסת בית יצחק" עדיין לא הונהג סדר קבוע ללימוד המוסר, ופעם אחת דיבר מישהו עם רבי ברוך בער על חשיבות לימוד המוסר, ורבי ברוך בער הסכים לזה כי מוסר מוסיף יראת שמים, והתחיל ולמד מוסר פעם אחת, אך למחרת אמר שהוא רואה שאסור לו ללמוד מוסר, כי באותו הלילה לאחר שלמד מוסר לא ישן כל הלילה, ובאמת רבי ברוך לפי דרגתו לא היה צריך ללמוד מוסר, שגם בלי זה הוא לא מסיח דעתו מן האמונה.
ושמעתי בשם הסבא מקלם זצ"ל שאמר מפני מה לא מצינו בראשונים שהיה להם קביעות ללמוד מוסר, אמנם יש ספרי מוסר מהראשונים, ובשערי תשובה לרבינו יונה (ב, טו) גם כן כתב שצריך בכל יום לעסוק בחשבון הנפש, אבל לא היה קביעות לזה בציבור כפי שנהוג בימינו, ואמר הסבא מקלם כי אצל הראשונים התפילה השפיעה כמו לימוד המוסר, כי תפילתם היתה כראוי עם כל הלב, וכפי שביאר בספר הכוזרי את עניין התפילה, שהתפילה משפיעה חיזוק האמונה וטהרת הנפש.
ובשולחן ערוך הלכות תפילה (צח, א) כתב שחסידים הראשונים היו מגיעים בתפילתם להתפשטות הגשמיות וקרוב למעלת הנבואה, וידוע שהחזון איש כשעמד בתפילה לא שמע כלל מה שמדברים אליו, ופעם אחת היו צריכים לדבר עימו בעניין של פיקוח נפש, ודיברו אליו ולא שמע, עד שהוצרכו לנענעו מעט, כדי שיפסיק לרגע מהריכוז בתפילתו.
רב ברוך בער
וכעין זה מסופר על דבקותו בתורה של רבי ברוך בער, שפעם אחת כשבאו לשאול אותו באיזה ענין, שמע שוב ושוב, ולא הצליח להבין את השאלה מרוב שהיתה מחשבתו תפוסה בתורה, ולא יכול היה להסיח דעת מזה, ולבסוף אמר לחתנו הגאון רבי ראובן שישמע את השאלה וישיב עליה במקומו, כי הוא לא מצליח להסיח דעתו מלימודו.
וכיצד היה העולם הזה של רבי ברוך בער? ידוע שהגרמנים ימ"ש בכל מקום שנכנסו הרגו את כולם, ואילו כשהגיעו לקמניץ מקום מגוריו של רבי ברוך בער, לא נגעו לרעה ביהודים שם, ולהיפך הם כיבדו את רבי ברוך בער ואמרו שיעזרו לו בכל מה שהוא מבקש, וזה היה שלא כדרך הטבע שהגרמנים ימ"ש עם כל אכזריותם הנוראה כיבדו את רבי ברוך בער, כי מן השמים שמרו עליו, ותורתו הגנה על כל העיר.
וכשהוצרך לעזוב את קמניץ ולנסוע לוילנא, לא היתה לו אפשרות לקחת עימו את ספריו, ושמעתי מאחד שהיה נוכח שם איך שרבי ברוך בער ניגש אל הספרים ודיבר אליהם, ובקושי גדול נפרד מהם.
ולאחר פטירתו התבטא החזון איש ואמר שאם רבי ברוך בער היה חי לא היתה השואה, כי דבקותו בתורה היתה מגינה על הדור למנוע את החורבן, אך הצדיק אבד, ומפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיהו נז, א).
דבקות בתורה
ובדורנו גם כן רואים את כח התורה אצל גדולי הדור שדבוקים בתורה בלי היסח הדעת, והתורה נותנת להם השפעה, מלכות וממשלה וחיקור דין ושאר המעלות המבוארות באבות פרק שישי.
וזהו הדבר הראשון שבידינו לתקן, דבקות בתורה, שהקשר עם התורה יהיה יותר ממה שהיה בשנה שעברה, אפשר להתרגל בזה, וכפי שמבקשים שתרגילנו בתורתך, שההרגל נעשה טבע, ויש ערבות ומתיקות בדברי תורה, ואפילו אם בתחילה זה קשה, כל ההתחלות קשות, ואחר כך יערב לכם (רש"י שמות יט, ה) אם מתחילים זוכים לסיעתא דשמיא, כמאמרם (יומא ל,ב) הבא ליטהר מסייעים אותו. יהיה רצון שנזכה כולנו להיות באים ליטהר בעצמנו ולטהר אחרים, ונזכה לסיעתא דשמיא!
(שיחה ממרן הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א שבת שובה, וילך תשע"ז, מתוך עלון 'דרכי החיזוק')
