"הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" (שמות ט"ז, ד')
בגמרא (יומא עו ע"א) מובא: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה?". כל יום מחדש היו ישראל צריכים לשאת את עיניהם אל בורא העולם, שישלח להם מזון, עבורם ועבור ילדיהם הרכים. מדוע לא הוריד להם הקב"ה מן פעם אחת בשנה, בכמות גדולה כדי שיוכלו לסמוך על 'מחסני המזון' שברשותם, ולא לדאוג כלל?
"אמר להם [רבי שמעון בר יוחאי]: אמשול לכם משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום". כאשר ניתן לבן המלך סכום כסף גדול שהספיק לו לכל השנה, לא טרח בן המלך לבוא ולראות פני אביו, עד שהסתיימה השנה ואזל הכסף שברשותו. המלך שאהב את בנו וחפץ לראותו לעיתים קרובות, החל לתת לו בכל יום סכום הגון, שיספיק לו לכל הוצאותיו ברווח גדול, אך רק לאותו יום. לא הייתה לאותו בן ברירה, והוא החל לבוא אל אביו בכל יום ויום.
הנמשל: "אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמישה בנים דואג ואומר: שמא לא ירד מן למחר, ונמצאו כולן מתים ברעב. נמצאו כולן מכוונים את לבן לאביהן שבשמים".
בני ישראל מהלכים בלב המדבר, הכל מסביב שומם. אין להם אפשרות לגדל חיטה או גפן, אין חנויות לקנות בהן חלב וגבינה או בשר ודגים. שממה מוחלטת. מנין יבוא עזרם? איך יתנו מזון לילדיהם? הוכרחו כולם לכוון את לבם לשמים.
הגמרא מביאה סיבות נוספות, שבעטיין ירד המון בכל יום ויום מחדש: "דבר אחר, שהיו אוכלין אותו כשהוא חם". הקב"ה, באהבתו הגדולה אלינו, לא רק מספק לנו את הצרכים החיוניים לנו, אלא "משביע לכל חי רצון". ונכלל בזה שהיה מזונם חם וערב לחך.
"דבר אחר, משום משאוי הדרך". בני ישראל היו בעיצומו של מסע ארוך, "ויסעו ויחנו…". אילו היה המן יורד פעם בשנה בכמות גדולה, היה עליהם לסחוב משא כבד. על כן נתן להם הקב"ה את המן בכל יום מחדש, ולא היו צריכים להתייגע בנשיאת מזון.
"על נסיך שבכל יום"
שלוש פעמים בכל יום, ב"אשרי", אנחנו אומרים את הפסוק מתילים (קמ"ה, ט"ו): "עיני כל אליך ישברו, ואתה נותן להם את אכלם בעתו". מאחר שהפסוק מדבר על "עיני כל" המופנות אל הקב"ה בבקשת פרנסה, נכון היה, לכאורה, לכתוב בלשון רבים – 'בעיתם'. מדוע, אפוא, נאמר כאן "בעתו"? -הבורא ישתבח שמו נותן את אכלם של הברואים, כל אחד ואחד בעתו ובזמנו, ובאופן הטוב ביותר עבורו. אולם תחילה צריך האדם לפנות אל הבורא ולבקש ממנו, ולהיות בגדר "עיני כל אליך ישברו". דבר זה הינו לטובתו של האדם, מפני חביבותו אצל הבורא.
תכלית חיינו היא להיות דבוקים בו יתברך. חלק מדביקות זו מושגת על ידי שמתפללים אליו, מבקשים ממנו את כל צרכינו, ומודים לו על כל החסדים הגדולים והרבים שעושה עמנו.
אנחנו מודים לקב"ה "על נסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת". איננו יכולים לחיות אפילו רגע אחד ללא חסדיו של הבורא יתברך, ואנו תלויים בו כל העת. אף זה חסד שעושה אתנו הקב"ה, כדי שנהיה קשורים אליו תדיר.
"נחש עפר לחמו" – הקללה הקשה מכל
בפסוק בישעיהו (ס"ה, כ"ה) נאמר: "נחש עפר לחמו". אומרת על כך הגמרא במסכת יומא (עה ע"א): "אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מידת בשר ודם: מקניט את חברו יורד עמו לחייו, אבל הקב"ה אינו כן, קלל את הנחש, עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה מזונותיו עמו".
בכל מקום שאליו מגיע הנחש, מוצא הוא את מזונו לפניו, ואינו צריך לטרוח ולחפש או לצוד לו ציד. אם כן איזו מין קללה זו? המהרש"א מבאר, שהקב"ה מנע מהנחש הקדמוני את הדבר הנפלא ביותר – את הזכות להיות קרוב אל הקב"ה. הוא לא חש צורך להתפלל ולבקש על מזונו, ועל כן אינו מרגיש חיבור אל בורא העולם. עוד מובא בגמרא שם: "רבי אמי ורבי אסי, חד אמר אפילו אוכל כל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר, וחד אמר אפילו אוכל כל מעדני עולם, אין דעתו מיושבת עליו עד שיאכל עפר".
הרי זה דבר פלא, גם אם יאכל הנחש כל מעדנים שבעולם, לא ייהנה מהם, אלא יתור אחר עפר לאכלו, מפני שכך ענשו. מידה כנגד מידה יש בעונשו של הנחש – הוא הסית והדיח את חוה ואת אדם הראשון, והרחיקם מהקב"ה וענשו היה שהסיטו הקב"ה מעליו. הנחש נברא בבריאת העולם, וזקוק הוא למזון ככל בעל חיים, אך נענש שיאכל עפר – שהוא מצוי בכל מקום ובכל שעה – ולא יבוא לפני הבורא לבקש ולהתחנן על פרנסתו.
הקב"ה אומר, כביכול, לנחש: אינני רוצה ואינני מעונין לשמוע אותך יותר… וזו הקללה הגדולה ביותר שישנה בעולם!
הקושי המיוחד בהחזקת התורה
ביקר אצלי אדם מאד 'חשוב ונחשב' בעיני מי שמחשיב את העולם הזה… הוא סיפר לי שחבר שלו מכהן בתפקיד בכיר ביותר באוניברסיטה מסוימת, ולאחרונה החליט לפתוח איזשהו חוג חדש. פתיחת החוג מותנית בהשגת הון לא קטן של כשנים עשר מיליון דולר, שיהיה עליו להשיג. שאל האיש את חבירו: "איך אתה לוקח דבר כזה על עצמך? אתה כבר לא צעיר, כמעט בן שמונים, ואיך תתרוצץ בחו"ל, אצל מיליונרים, להשיג הון תועפות כזה?".
צחק אותו אדם, מראשי האוניברסיטה, ואמר: "אתה רואה כאן בעיה? תוך ימים בודדים אני משיג את זה". יצא לסיבוב בחו"ל, ותוך שלושה ימים חזר עם חמישה עשר מיליון דולר.
נתקיים בו – 'קח כמה שאתה רוצה…'.
מצד שני הולך ראש כולל או ראש ישיבה ודופק על דלתות, ומה קורה?
בואו תשמעו מה קרה לי עצמי: לפני מספר שנים הוזמנתי למסור הרצאות בקהילה בניו יורק. סיפרו לי שאחד מאנשי הקהילה הוא אדם עשיר גדול – לא מיליונר אלא מיליארדר – והוא יתרום סכום גדול עבור הישיבה. שמחתי שמחה גדולה, אבל הוצרכתי לטרוח טורח עצום כדי להגיע לפגישה עם העשיר. הזמן היחיד שבו היה יכול לפנות לי מזמנו כדי לפגוש אותי, היה ביום שישי. באותו יום שישי הייתי צריך להיות בעיר אחרת, מחמת צורך חשוב, ונאלצתי לשנות תכניות לצורך אותה פגישה, ולהתנהל בחיפזון גדול.
לבסוף הגעתי לעירו של היהודי העשיר, אל הבניין המפואר ורב הקומות שבו שכנו המשרדים שלו. נכנסתי למעלית אבל התברר שזו לא המעלית הנכונה, ומצאתי את עצמי בקומת מחסנים, כשסביבי רק אספלט. יצאתי ונכנסתי למעלית אחרת, וכמעט שהלכתי לאיבוד במבוכים העצומים של הבניין. איכשהו מצאתי את המקום, ישתבח שמו, ונכנסתי למשרדו של אותו מיליארדר.
סיפרתי לו על הישיבה, הזכרתי את הזכות הגדולה שתהיה לו אם יסייע ללומדי תורה. הוא הקשיב ואמר לי: "דברים יפים…". לאחר מכן הרהר מעט, ואמר: "אוקיי, אתן לך חמש מאות". אמרתי בלבי: 'חמש מאות אלף דולר, כמה דברים גדולים וחשובים נוכל לעשות בסכום הזה!'. הוא רשם צ'ק, קיפל אותו בקפידה, והושיט לי. הודיתי לו מקרב לב, שוב ושוב. שיבחתי את מעשהו, והבהרתי לו איזו זכות עצומה יש לו, ואיזה שכר נפלא יקבל על כך. יצאתי משם, כשאני חושב לעצמי שחצי מלאכה כבר עשיתי, ואולי עוד מעט אוכל לשוב לישיבה.
רק בחוץ פתחתי את הצ'ק, וראיתי את הסכום הרשום עליו – חמש מאות דולר. שפשפתי את העיניים, אולי יש עוד כמה אפסים, ואני פשוט לא רואה טוב? אבל לא היו אפסים…
המנכ"ל או הסמנכ"ל – או יהא אשר יהא תארו של האיש מהאוניברסיטה… – טס לו לשלושה ימים, וקיבל חמישה עשר מיליון דולר. ראש ישיבה או ראש כולל מיטלטל בדרכים במשך מספר שבועות, ומה הוא מקבל? אלף דולר ממיליונר אחד, וחמש מאות דולר ממיליארדר…
למה? מה קורה כאן?
התשובה ברורה ונהירה: "נחש עפר לחמו" – אלו הרחוקים מהתורה, מקבלים מהקב"ה יחס זהה ליחס שקיבל הנחש. קחו ולכו מעל פני! אבל אותנו הקב"ה אוהב, הוא חפץ בתפילה שלנו, ורוצה שנתחזק באמונה ובביטחון בו יתברך. מחמת אהבתו של הבורא אלינו הוא חפץ בקשר אתנו, ואינו משליך אותנו מלפניו ח"ו, אלא גורם לכך שעינינו נשואות אליו כל הזמן.
אין לי שום הסבר אחר לתופעה הזו…
שיהיה לבם תמיד קרוב לה'
כשיצאו בני ישראל ממצרים, הם התרעמו על שהובילם הקב"ה דרך המדבר, מקום ללא לחם ומים, ולא הובילם דרך מקום ישוב. ה'אור החיים' הקדוש בפרשת חקת (במדבר כ"א, ח'), אומר על כך דברים נפלאים:
"… כי ה' חפץ שעיניהם יהיו תלויות לאלוקים יושב בשמים על מחייתם ועל כל צרכיהם, באין מבטח זולתו… שה' חפץ בזה כדי שיהיה לבם תמיד באין הפסק קרוב לה' כבן המצפה לשולחן אביו, ערב ובוקר ובכל עת וזמן. ואם היה מביאם דרך ישוב, לא הייתה להם הדביקות בתמידות, כשיהיה מזומן לפניהם סיפוקם".
כבר אמרו רבותינו במכילתא דרבי ישמעאל (פרשת בשלח): "לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן" – לאדם שחי את חייו כאוכלי המן.
רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל כותב: "שיזכור ולא ישכח לאביו המלך שלית ליה מגרמיה כלום". אין לאדם כלום משל עצמו – בלתי לה' לבדו…
מסופר על האדמו"ר הקדוש רבי יעקב חזקיהו גרינוולד זצ"ל, שבא אליו גביר אחד במוצאי שבת ונתן לו סכום כסף גדול. במוצאי השבת שלאחר מכן, כאשר בא הגביר בפעם השלישית וביקש לתת את הכסף, אמר לו האדמו"ר: "כבר נתת מספיק. איני חפץ לקבל עוד מידך". תמה הגביר: "יש לי ממון רב, והכסף שאני נותן לרבי מביא לי ברכה, מדוע לא אוסיף לתת?". אמר לו האדמו"ר: "אני חושש, שמא ההרגל והידיעה על תמיכה קבועה יערערו אצלי את מידת הביטחון בבוראי. לא אקבל ממך את הכסף , כיון שאני רוצה להישאר דבוק בבורא העולם!".
כבר מצאנו מעין זה בביאורו של הרד"ק, על שיחתו של יעקב אבינו עם לבן. לבן מציע ליעקב אבינו: "נקבה שכרך עלי ואתנה". אך יעקב משיב: "לא תתן לי מאומה, אם תעשה לי הדבר הזה…" – אל תקבע לי, בבקשה, שכר. איני רוצה ממך סכום קצוב, אלא כפי שישלח לי הקב"ה בחסדו, בטובת הקל עלי.
עלינו לדבוק כל הזמן בבורא העולם, שהוא ורק הוא נותן לנו, ורק הוא יכול לתת לנו. עלינו להרגיש תמיד: "כי אם לידך" – להרגיש אל היד שלך יתברך בכל עת ובכל זמן.
חסיד קדוש היה בטבריה, ר' לייזר שמו, והיה דורש על הפסוק באיכה (ג', כ"ז): "טוב לגבר כי ישא על בנעוריו" – איזה עול? -עול אשה וילדים. טוב לו לאדם לשאת אשה בגיל צעיר, ויהיה עליו עול הילדים והמשפחה, שכן סגולה היא שיזדקק לריבונו של עולם…
ההזדקקות לבורא עולם, והקשר התמידי עם הבורא יתברך, הם הטובה הגדולה ביותר לאדם!
(מתוך הספר 'משכני אחריך')
1/290