"ותהר ותלד" (ד' א')
סיפרה הרבנית קנייבסקי ע"ה, שכאשר נולדה בתה הבכורה חנה ע"ה בבית חולים 'שערי צדק' בירושלים, בימים ההם לא היו נהלים קפדניים ומסודרים באשר לזהות התינוקות, כנהוג היום, והתעורר לה ספק אולי החליפו את התינוקת שלה. גם כשהובאה אליה הפעוטה שלה, וגם כשחזרה לביתה, עדיין לא הייתה היולדת רגועה במאת האחוזים, עד שביקרה יחד איתה בבית הדוד מרן החזון איש זצוק"ל.
כשהדוד ראה אותה, הוא מיד התבטא באידיש "ס'איז א' שתיק ר' חיים" ('הרי זה ממש הפנים של ר' חיים'…), ואז נחה דעתה…
[נוסיף כי באותה פגישה, ברכה מרן ה'חזון איש' שתזכה להיות אשת תלמיד חכם, ואחרי שנישאה, מרן בעל ה'קהילות יעקב' זי"ע העיד שהיא אכן זכתה לכך].
אגב, בת רבינו בספרה 'בית אימי' (עמוד 671), מעידה כי אחרי שנולדה הבת הבכורה קנו לה עגלה חדשה ונאה, ורבינו מרן רבי חיים שליט"א שרצה מאוד לשמח את הוריו, ולהראות להם את הנכדה הראשונה, לקח אותה בעגלה לאורך רחוב רשב"ם עד לבית הוריו…
"הייתה זו, כמדומני, הפעם היחידה בחייו שהוא נראה צועד ברחוב עם עגלת ילדים…", מסיימת הרבנית צביון, מחברת הספר.
השיר שלמדנו רבינו
"חמש שנים הייתה אימנו ע"ה בת יחידה להוריה" – מספר לנו אחד מבני המשפחה, "עד שנולדה אחריה הבת הרבנית קולדצקי שתחי'". באותן שנים היא נשלחה להתחנך ב'גן טורק' אצל הגננת הצדקנית מרת טשרנא טורק ע"ה.
בנותיה של הגננת טורק סיפרו, שהן זוכרות כי התלמידה חנה קנייבסקי, כילדה בת 4-5 ידעה לשיר את סדר מסכתות הש"ס בעל פה, כפי שלימד אותה אביה הגדול…
והיה הדבר לאות ולמופת מה אפשר ללמד ילדה כה קטנה.
אל תבואו לבקר
אחרי שגמר להשיא את כל ילדיו במז"ט, קבע רבינו לעצמו יחד עם רעייתו הרבנית קנייבסקי ע"ה, שני מועדים בשנה בהם הוא יבוא לבקר את ילדיו. הראשון בימי החנוכה, לקיים את הלכה (שו"ע סימן ער"ת ס"ב) שיש להרבות בסעודות, ולכן קבע לבקר כל יום אחד מהילדים, ושם יכינו סעודה כמצוות השולחן ערוך, והשני בימי החגים, שאז הלך לבקר בבית בניו שיחיו.
גם לבית בתו הרבנית שטינמן ע"ה, בקשו מרן שליט"א עם רעייתו ע"ה לבוא לבקר, ואף חשבו על יום מסוים, אלא שאז, פנתה הבת וביקשה – אמרה להוריה: "אינכם צריכים לבוא אלינו. אל תטרחו". "מה קרה?" שאלה הרבנית קנייבסקי ע"ה, והבת הרבנית שטיינמן הסבירה: "בעלי (יבלח"א הגאון רבי שרגא) אומר שנראה לו משונה להביא כאלו אורחים בשביל לאכול א קרטופ'ל ולביבות, אצל הוריו (מרן הגראי"ל שטיינמן) לא עשו שום עסק מאוכל, ונראה לו זר לקרוא לארוחת ערב"…
ועוד, הוסיפה הרבנית שטיינמן מדעתה ואמרה – "אני מרגישה לא נוח שאתם טורחים ובאים אלינו את השלוש קומות! אבא יוכל לשבת וללמוד במנוחה, אנו מוותרים על הביקור לטובת זמנו היקר".
ואכן, רק אליהם לא הגיעו ההורים – מרן שליט"א וזוגתו – לביקור, וכל שאר אחיה ואחיותיה זכו לביקור, מלבד כמובן, שמחות שנערכו בבית, אליהם היה מגיע מרן שליט"א להשתתף.
את ניצול הזמן היקר – למדה הרבנית חנה ע"ה מאביה שליט"א.
לא עושים מה שרוצים
אחד מיסודות החיים אותה הטביעה על הסובבים במשך שנות חייה, היתה עבודת החיים שראתה בבית אביה מרן שליט"א ואמה הרבנית ע"ה: 'לא עושים מה שרוצים, עושים מה שצריך'. פתגם-זהב זה, הלך לפניה כתמרור בכל שלב בחיים. בימי שמחה ועצב, ימי בריאות וחולי, חולשה ועייפות, תמיד עשתה מה שצריך.
היה לה מועד קבוע בו הלכה לבקר פעם בשבוע את הוריה, והמתינה עד ששניהם סיימו עם קבלת קהל ואז סייעה להם במה שיכלה.
בדרך כלל, מטבע הדברים, היו מצטברים אצלה במשך ימות השבוע שאלות וברכות להגיש לפני אביה הגדול, ובסיום היום היתה יושבת עמו 'פתק אחרי פתק'.
באחת הפעמים, היה זה יום עמוס במיוחד, רבינו פלט לה: 'היום אין לי כוח, היו כבר הרבה אנשים', אבל הבת 'לא ויתרה' ואמרה לו 'ואבא, איך אוכל מחר לומר לאנשים שלא היה לך כוח אליהם? הרי הם כל כך מחכים'…
והאבא הגדול נתרצה ונאות להקשיב לכל שאלותיה ובקשותיה… כי את הסוד ידעו שניהם, האבא והבת: עושים מה שצריך!
איך שומרים אבידה?
בהליכות חייה של הרבנית ע"ה, ניכר בכל שלב ופרט חותם אביה הגדול מרן שליט"א. מיוחדת היתה בשימת הלב לפרטים הקטנים של החיים, מה שהרבה מאוד אנשים מדלגים ואינם מבחינים בהם.
כך למשל, כל פרט או חפץ שהיה נשכח בגן הילדים בראשותה, לא היה נזרק, רק היה מחכה ליום שיבוא בעליו לקחתו, גם אם אינו שווה ערך כל כך.
גם כשהייתה מוצאת ברחוב דבר שווה ערך, הייתה לוקחת אותו ורושמת פתק השבת אבידה, ואם הבעלים לא היו באים, הייתה רושמת את השווי ומשתמשת בו, גם זו הוראת אביה מרן שליט"א.
(מתוך דברי שי"ח גליון מס' 395 פרשת כי תצא תש"פ)
3/490
תוכן
אין מילים על האתר הנפלא ומלא תוכן