מיועד לחזרה בלבד, ואין לסמוך להלכה.
סימן נ"ו:
מתי אומרים אמן בקדיש- אחר שמיה רבא, אחר ואמרו אמן, אחר יתברך ואחר בריך הוא לדעת השו"ע אומרים ולדעת הרמ"א אין אומרים. ואין לומר בריך הוא לעילא, אלא להמשיך גם מכל ברכתא, או לומר רק בריך הוא כמנהגנו.
מתי אומרים אמן בקדיש- אחר שמיה רבא, אחר ואמרו אמן, אחר יתברך ואחר בריך הוא לדעת השו"ע אומרים ולדעת הרמ"א אין אומרים. ואין לומר בריך הוא לעילא, אלא להמשיך גם מכל ברכתא, או לומר רק בריך הוא כמנהגנו.
לדעת השו"ע לא יפסיק בין בריך הוא ללעילא, והמ"ב מביא שבריך הוא שייך למה שלפניו, ואז יפסיק מעט ויאמר לעילא.
לדעת השו"ע יאמרו העונים אחר איש"ר גם יתברך עד דאמירן בעלמא, והמ"א כתב שיאמרו רק יתברך, ומשם והלאה ישתוק ויכוון לש"ץ ושומע כעונה, והגר"א כתב שיאמר רק עד עלמיא, ואם אומרם בשתי נשימות גם להגר"א שרי. והמנהגים למעשה חלוקים בזה. ובמקום שאסור להפסיק יאמר רק עד עלמיא.
הכריעות בקדיש- הש"ץ יכרע ביתגדל, וביהא שמיה רבא, וביתברך, ובבריך הוא, ובאמן.
בסיום הקדיש פוסע ג' פסיעות ואח"כ אומר עושה שלום.
סימן נ"ז:
דיני ברכו
אמירת הש"ץ- הש"ץ אומר ברכו את ד' המבורך, ויאמרנו בקול רם. וכתב הרמ"א שנהגו שהש"ץ מאריך בברכו, ובשעה שהוא מנגן אומרים הקהל יתברך וישתבח וכו', ובשעה שהש"ץ אמר ברכו לא יאמר כלום אלא יכוון.
אין לומר את ד' אלוקיך תירא כשמגיע הש"ץ לאת.
ענית הקהל- הציבור עונים ברוך ד' המבורך לעולם ועד. ואם אחד לא שמע את הש"ץ ושמע את הקהל עונים יכול לענות ג"כ עמהם, ואם שמע רק את הש"ץ חוזר ביהל"ו לא יענה אלא אמן. ואם הש"ץ אמר בלחש ושמעו אותו פחות מט' וענו אחריו ברכו וענו עמהם אחרים אסור לענות עמהם, שכל שלא שמעו ט' את הש"ץ אין לענות, ואם ענו אחריו פחות מט' לא יענו אחריהם אלא אמן.
חזרת הש"ץ- הש"ץ חוזר ואומר ברוך ד' המבורך לעולם ועד כדי לכלול עצמו במברכים. ואם לא ענה לא יצא יד"ח, וי"א שרק אם אין י' בלעדיו ולא ענה לא יצא. הש"ץ אינו עונה אמן על אמירת הציבור, אבל הציבור י"א שיאמרו אמן על הש"ץ וי"א שלא יאמרו אמן, ואם נמצא במקום שאסור להפסיק לא יאמר אמן.
אחר קדיש וברכו אסור לדבר אפי' לצרכי רבים, ועיין סוף סימן נ"ד.
סימן נ"ח:
תחילת זמן קריאת שמע
לכתחילה תחילת זמן ק"ש משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת (כאכסנאי הבא לפרקים) בריחוק ד"א ויכירנו, וגם ברכות ק"ש וברכת התפילין אין לומר לפני זמן זה וברכת אהבה רבה ילה"ס. ולענין סמיכת גאולה לתפילה י"א שלא יסמוך, וי"א שיתפלל לפני הנץ ויסמוך, ודין זה תלוי אם מותר להתפלל לפני הנץ, ובשעת הדחק מותר.
בדיעבד- הקורא ק"ש משעלה עמוד השחר (י"א שזמנו מעט קודם שהאיר המזרח, וי"א משהאיר המזרח) אף שלא היה אנוס יצא בדיעבד, דקצת אנשים קמים באותו הזמן. אמנם אם עושה כך יותר מפעם אחת בחודש אפי' בדיעבד לא יצא. ואם קראה בלא ברכות יחזור לקרותה בזמנה עם הברכות, ואם קראה בברכותיה א"צ לחזור ולברך.
באונס או במקום הדחק- מי שצריך לצאת לדרך ולא יוכל לקרותה אח"כ בדרך לפני סוף זמן ק"ש, (ולכוון אפי' עד על לבבך וי"א אפי' פסוק אחד) או שיש ברית מילה או ביום ערבה או שאר עניינים שאינו יכול לקרותה אח"כ, יכול לקרותה בברכותיה בביתו משעלה עמוד השחר, ויתפלל אח"כ ק"ש וברכותיה ויכול לומר יוצר אור, ויניח תפילין ולא יברך עליהם, וכשיגיע הזמן ימשמש ויברך אולם בגוונא שאינו אנוס אלא יש ברית מילה וכדו' או שהשעה דחוקה לו יאמר עד יוצר אור בלא תפילין וכשיגיע הזמן דכדי שיראה יניחם ויברך עליהם ויאמר יוצר אור. והמ"א והפמ"ג כתבו שלא יאמר ברכת יוצר אור לפני זמן משיכיר.
ותיקין- מצוה מן המובחר לקרות ק"ש כותיקין, מעט קודם הנץ החמה, ויתחיל התפילה מיד עם הנץ החמה, והעושים כך שכרם מרובה מאד ומובטח להם שהם בני עוה"ב ולא יוזקו באותו היום. והזהירים לקרותה כותיקין מותר להם להתפלל ביחידות אם אין מנין, או לקרותה בלא תפילין אם אין להם.
זמן הנץ החמה הוא בשעה שהחמה מתחילה לזרוח בראשי ההרים, והוא שיעור שעה אחת קודם שיעלה כל גוף השמש על הארץ, וי"ג עישור שעה, והגר"א כתב שליש עישור שעה. והבה"ל מאריך לברר שזמן הנץ הוא מעת שניכר תחילת זריחתה על העולם.
אם לא קרא ק"ש קודם הנץ יש להקדים לקרותה במהרה ככל שיכול, דזריזים מקדימים למצוות, (ומכאן תוכחת מגולה למאחרים קריאת שמע), ומ"מ לא יתפלל ביחידי או יקראנה בלא תפילין.
סוף זמן קריאת שמע
סוף הזמן הוא עד סוף ג' שעות שהוא רביע היום (בין אם היום ארוך ובין אם היום קצר), ולכתחילה אין להתאחר עד אותו הזמן. שיטת המ"א שמונים ג' שעות מעלות השחר, ושיטת הגר"א למנותם מהנץ החמה, ולענין לכתחילה אין נ"מ, כי אין לאחר עד סוף הזמן. וצריך ליזהר בימות החורף שרביע היום הוא קצר, ובימות הקיץ שהיום מתחיל מוקדם יזהר שלא יקום אחרי שעבר הזמן.
צריך לגמור ק"ש בזמנה.
אין להכנס אפי' לספק איחור זמן ק"ש בשביל ציצית או תפילין, או זקנים המאחרים, אלא יקרא ק"ש בברכותיה וכשיהיה לו ציצית ותפילין יניחם ויקרא פרשה אחת או פרק תהילים. אבל אם יש לו שהות ימתין כי הקורא ק"ש בלא ציצית או תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. ואם ממתין לתפילה בציבור יקרא ק"ש ויכוון לצאת.
לאחר שעה שלישית אם עדיין לא קרא ק"ש קורא אותה בברכותיה כל שעה רביעית (שהברכות אינם חלק מק"ש ודינם כתפילה), ואין לו שכר כקורא בזמנה, ואפי' לא קרא בפשיעה יכול לקרותה בברכותיה. ואם קראה בזמנה בלא ברכותיה יכול לקרותה בשעה רביעית בברכותיה, ויש חולקים.
לאחר שעה רביעית טוב לקרוא ק"ש אבל אינו מחויב, ויקראנה בלא ברכות, ואפי' נאנס הפסיד הברכות, ואם בירך ברכותיו לבטלה ויש להקל במקום אונס לברך עד חצות. ומ"מ פרשת ציצית וזכירת יציאת מצרים מחויב כל היום.
השלמת ק"ש- אם לא קרא ק"ש ביום י"א שיש לה תשלומין במעריב (לא שיצא יד"ח אלא שצריך להשלימה לכתחילה), ויקרא קודם ק"ש של מעריב ואח"כ ההשלמה, וכן אם לא קרא במעריב יכול להשלים בשחרית. וי"א שלא שייך השלמה בק"ש.
ק"ש ערבית לאחר עלות השחר- אם נאנס ולא קרא ק"ש ערבית יכול לקרותה לאחר שעלה עמוד השחר לפני הנץ ויוצא יד"ח ק"ש ערבית, ומ"מ לא יקרא באותו הזמן ק"ש שחרית גם אם הוא אנוס, (ואפי' לאחר שיגיע הזמן שיכיר את חבירו), אלא ימתין אולי יזדמן לו לקרותה כהלכתה, ויש מתירים.
סימן נ"ט:
מברכים ברכת יוצר אור. ומזכירים בה בורא חושך, להוציא מליבם של האפיקורסים שאומרים שמי שברא אור לא ברא חושך.
צריך להפסיק בין "יוצר" ל"אור" שלא ישמע יוצרור.
טעה והחליף חלק מברכת יוצר אור במעריב ערבים
אם התחיל אשר בדברו מעריב במקום יוצר אור- אם תיקן את עצמו בתוך כדי דיבור (וגם סיים יוצר המאורות) יצא. ולאחר כדי דיבור אם המשיך כדרכו ואח"כ אמר יוצר אור, דעת הפמ"ג שלא יצא יד"ח, ודעת הדרך החיים שאפי' אם נזכר קרוב לסוף הברכה יכול להתחיל שם יוצר אור וכל המשך הברכה, וכן יש לנהוג למעשה. ואם לא אמר כלל יוצר אור אע"פ שסיים יוצר המאורות לא יצא, וצריך לחזור לראש הברכה ולהתחיל מברוך. ואמנם הגר"א פסק כדברי הרשב"א שאף אם הפתיחה והאמצע היו מעריב ערבים, אם סיים יוצר המאורות יצא.
אם פתח ביוצר אור והמשיך בתוכ"ד המעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא.
אם התחיל יוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא, דחתימת הברכה מעכבת. ואם אמר בתוכ"ד יוצר המאורות יצא ודעת הב"ח דלא יצא צ"ע, אבל לאחר כד"ד לא יצא וצריך לחזור לתחילת הברכה. ואם נזכר אחרי שהתחיל אהבה רבה יסיימה ואח"כ יאמר יוצר אור לפני ק"ש.
וכן הדין לגבי ברכת המעריב ערבים.
קדושה שביוצר
אמירתה ביחיד- י"א שיחיד יכול לאומרה, שאינה אלא סיפור דברים. וי"א שהיחיד מדלגה ויאמר רק תיבת קדוש וברוך. אמנם יחיד שאיחר יכול לאומרה אפי' בלחש. וכתב השו"ע שיש לחוש לדבריהם שיאמרה היחיד בנגון וטעמים כקורא בתורה. והרמ"א כתב שהמנהג כסברא ראשונה, והגר"א הסכים לדעה אחרונה, וכתב המ"ב שטוב לאומרה בטעמים.
עונים קדושה זו בציבור בקול רם, ויחיד י"א שיאמרה בלחש וי"א שיכול לאומרה בקול רם.
טוב לומר קדושה זו במיושב.
אמירת ברכות ק"ש
אם יכול לצאת בברכה של הש"ץ- ברכות ק"ש ערבית ושחרית אע"פ שגם הבקי יכול לצאת יד"ח מהש"ץ, אם הוא מכוון לצאת והש"ץ מכוון להוציאו, מ"מ יהא רגיל לאומרה בעצמו עם הש"ץ, מפני שהם ארוכות וקשה לכוון בשתיקה. וכתב בתשובת הרא"ש שאם יוצא מהש"ץ ובאמצע הברכה היה פונה ליבו לדברים אחרים לא יצא יד"ח, וצ"ע שהרי אף בשינה ודילג הרבה בברכות הארוכות יצא יד"ח אם אמר הפתיחה והחתימה כראוי (מלבד תיבות שפרטו חכמים שמעכבים כגון ברית תורה ומלכות בברכת המזון וכד'), ואין לומר דכיון שפנה ליבו הוי כהפסק, דאף הפסק אינו ברור אם מעכב, ועוד דלא אמרינן בזה שומע כעונה או הרהור כדיבור. ובשאר ברכות ג"כ יכול לצאת יד"ח מאחר, מלבד תפילה, או ברכות הנהנין אם המוציא כבר יצא בעצמו. ואם אין עשרה אינו יכול לצאת בברכות ק"ש, והלבוש מחמיר גם בברכות השחר והמ"א חולק, וי"א דכוונת הלבוש רק בבקי, אבל בשאר ברכות יחיד יכול להוציא יחיד. ובברכת הנהנין בברכת היין והפת יכול לצאת יד"ח, אך יקבעו עצמם לאכול יחד, ובברכת המזון אם הם שניים מצוה ליחלק, אא"כ אחד מהם אינו בקי, ובשאר דברים חוץ מפת ויין נחלקו הפוסקים.
יאמר ברכת יוצר בנחת עם הש"ץ. ובזמננו אין נוהגים לאומרה בנחת כיון שכל אחד מברך ברכה זו לעצמו.
ימהר לסיים הברכה לפני הש"ץ, כיון שבאמצע הברכה א"א לענות אמן, וכן יכול לענות אחר ברכת חבירו ואפי' על ברכה אחרת, אך לא יענה ברוך הוא וברוך שמו.
ענית אמן אחר הבוחר בעמו ישראל באהבה- דעת השו"ע שלא יענה אמן אחר ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה, דאין להפסיק בין הברכה לק"ש, ויתכן שכוונתו רק באופן שמסיים ביחד עם הש"ץ, אבל אם סיים לפני הש"ץ יענה אמן, וי"מ דכוונתו שלא יענה אמן אפי' אם סיים לפני הש"ץ. ודעת הרמ"א לסיים לפני הש"ץ ולענות אמן דס"ל שאין הברכות על הק"ש אלא בפני עצמן, וכן פסקו כל האחרונים לדינא, ולכתחילה יותר טוב לסיים יחד עם הש"ץ ולא לענות אמן.
אין לענות אמן על ברכה אחרת בין אהבה רבה לשמע ישראל.
אם טעה הש"ץ בברכת יוצר ואינו יודע לחזור למקומו, יעמוד אחר תחתיו, אם טעה קודם קדושה יתחיל השני בראש הברכה, ואם טעה מקדושה ואילך אם טעה בוהאופנים יתחיל בוהאופנים, ואם טעה בלאל ברוך יתחיל בלאל ברוך, ואע"פ שהש"ץ השני עדיין לא הגיע לשם ויצטרך לברך אח"כ שוב את תחילת הברכה וחתימתה. וכל זה כשהש"ץ מוציא אחרים, אבל בזמננו שכל אחד מברך בעצמו, לא יחזור הש"ץ על מה שאמר בעצמו. וכן לא ידלג מה שלא אמר בעצמו.
סימן ס':
ברכת אהבה רבה
ברכה שניה שבברכות ק"ש היא ברכת אהבת עולם, ומנהג אשכנז לומר בבוקר אהבה רבה במקום אהבת עולם, דכתיב "חדשים לבקרים רבה אמונתך".
אם אמר ברכת אהבת עולם דערבית במקום אהבה רבה דשחרית, אינו מעכב.
ברכה זו אינה פותחת בברוך מפני שהיא סמוכה לברכת יוצר אור. ועיין לעיל סימן מ"ז אם היא פוטרת ברכות התורה.
קרא ק"ש בלא ברכות צריך לחזור לקרוא הברכות, וא"צ לחזור ולקרות ק"ש, וטוב לחזור ולקרות ק"ש עם הברכות, ואין הטעם משום שלא יצא יד"ח ק"ש שהרי הסדר אינו מעכב אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך ד"ת, ויעשה כך אפי' קרא ק"ש לפני ג' שעות, ומברך אחרי ג' שעות, וקריאת שמע זו היא כקורא בתורה.
סדר הברכות אינו מעכב, בין הקדים זו לזו, ואפי' אמר אמת ויציב לפני ק"ש, או ברכות שלפני ק"ש אמר אחרי התפילה, יצא בדיעבד. ואם אמר רק ברכה אחת יצא יד"ח ברכה זו. ולדעת רב האי ברכות מעכבות, ונחלקו הפוסקים אם דווקא בצבור מעכבות, או אפי' ביחיד.
כוונה בק"ש ובתפילה ובשאר מצוות
כוונת הלב- בק"ש ותפילה וכדו' צריך לכתחילה לכוון ליבו למה שאומר, ולא להרהר בדבר אחר, אך בדיעבד אם לא כיוון ליבו יצא, ואפי' קרא בתורה או להגיה יצא אם קראה כהלכתה, מלבד אם לא כיוון בפסוק ראשון בק"ש, (וי"א שגם הכוונה לצאת יד"ח בק"ש אינה אלא בפסוק ראשון). וכן בברכת אבות בתפילה כוונת הלב מעכבת.
כוונה לצאת יד"ח- י"א שאף שלכתחילה יש לכוון לקיים המצוות לצאת יד"ח המצוה והיינו לקיים ציווי ד', מ"מ בדיעבד אם לא כיוון ליבו כגון שתקע להתלמד יצא. וי"א שמצוות צריכות כוונה מן התורה, בין בעושה בעצמו בין ביוצא מאחר ואם לא כיוון לא יצא מן התורה, וצריך לחזור ולעשות המצוה, וכן הלכה. ומ"מ לא יחזור ויברך כשעושה פעם שניה.
דבר שמוכח שעשייתו לשם מצוה- כתב החיי אדם דאין המחלוקת אלא כשאפשר לומר שאין עשייתו לשם מצוה, כגון תוקע להתלמד או קורא ק"ש בדרך לימודו, או שעבר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר אבל אם מוכח שעשייתו כדי לצאת יד"ח, כגון הקורא ק"ש בסדר התפילה, ואכילת מצה, או שנמצא בבית הכנסת ושומע קול שופר אע"פ שלא כיוון יצא. וקריאת שמע של ליל שבת, כיון שקוראין אותה אף קודם זמנה וסומכים על מה שיחזור ויקרא בזמנה, ממילא אף אם קראה בזמנה אין ראיה שכוונתו לצאת יד"ח.
אם כיוון גם לאיזה ענין וגם לצאת יד"ח יצא לכו"ע.
כוונה במצוות דרבנן- המ"א כתב בשם הרדב"ז שבמצוות דרבנן א"צ כוונה, ולפי זה ברכות א"צ כוונה חוץ מברכת המזון שהיא דאורייתא, ומהשו"ע והגר"א מבואר שאין לחלק בזה. ונחלקו האחרונים אם פסק השו"ע הוא ודאי, או משום דספיקא דאורייתא לחומרא, ונ"מ לענין דרבנן.
המברך עם קטנים תלוי במחלוקת הנ"ל, והט"ז כתב דבזה לא יצא לכו"ע דהוי כמכוון שלא לצאת. ואם לא אכל כדי שביעה יש להקל בדיעבד, ולכתחילה יכוון לצאת גם עבור עצמו, או שיכוון בפירוש שלא לצאת, ויברך אח"כ לעצמו.
דבר שאין בו מעשה אלא אמירה י"א שבזה לכו"ע צריך כוונה.
אם לא נתכוון לפעולה כלל כגון הנופח בשופר ועלתה תקיעה בידו, או שהוא סבור שכבר יצא יד"ח, או שהוא פטור ממנה, או שנתכוון בפירוש שלא לצאת, לכו"ע לא יצא יד"ח.
מצוות התלויות באכילה דעת השו"ע שיצא בדיעבד אפי' לא כיוון, והב"ח מחמיר גם בזה.
מצות ציצית וסוכה הכונה בהם לעיכובא כמו בשאר המצוות. ועל כן אם לוקח טלית וזמנו בהול ואינו מכוון לשם מצוה, עובר על המצות עשה, והעולם אין נזהרים בזה, וי"ל טעמם שכיון שאינו לובשו אלא לכבוד אינו לבישה המחייבת בציצית.
סימן ס"א:
באיזה צורה וכוונה יקרא ק"ש
יקרא כל ק"ש בכוונה, ויקראנה באימה ביראה ברתת ובזיע, וזה ע"י שיכוון לקבל עליו עול מלכות שמים, ולהיות נהרג על קידוש השם המיוחד.
ויקראנה כמו מכתב חדש של המלך למדינתו, ויחשוב בליבו שאם מלך בשר ודם וכו', ולא יקראנה בחטיפה ובמרוצה ובערבוב הדברים, אלא במתון מילה במילה, ובהפסק בין דבר לדבר, שקורא כל ציווי בפני עצמו כדי להבינו כראוי. ויהא חביב אצלו כדבר חדש, וק"ו שלא יקראנה מתוך הרגל, אלא יבין מה שהוא אומר.
בק"ש מרומזים עשרת הדברות- א' אלוקינו –אנוכי, ד' אחד- לא יהיה, ואהבת- לא תשא, מזוזות ביתך- לא תחמוד, ואספת דגנך- לא תגנוב, ואבדתם מהרה- לא תרצח, למען ירבו- כבוד אב, ואחרי עיניכם- לא תנאף, למען תזכרו- שבת, אני ד' אלוקיכם- לא תענה. ויראה האדם בקוראו ק"ש להתבונן בהם כדי לא לעבור על אחת מהם.
חזרת הש"ץ על תיבות ד' אלוקיכם אמת
הש"ץ חוזר ואומר פעם נוספת בקול רם ד' אלוקיכם אמת (ולא יאמר תיבת אני). והטעם בזה דיש בק"ש רמ"ה תיבות ובזה משלים לרמ"ח כנגד אבריו של אדם, שהתורה היא רפואה לגוף ולעצמות בעוה"ז ובעוה"ב. וכל הציבור יוצאים בזה מהש"ץ, והרוצה לאמרם עם הש"ץ אין איסור בדבר (אך לא יאמר תיבת אמת לבדה, ואם אמר אין משתקין אותו אם שהה בינתים). ונחלקו הפוסקים אם הש"ץ אומר אמת בפעם הראשונה או לא. ומקום שאין נוהגים שהש"ץ חוזר אין מוחין בידם.
ומי שמתפלל ביחיד יכוון בט"ו ווין דאמת ויציב, (שהם עולים תשעים, כנגד ג"פ שם הויה עם ד' אותיות, וטעם אחר שמצרפים האמירה לתשעים ואחד כמנין השם בקריאתו ובכתיבתו), ובערבית יכוון שאמת עולה במקום ג' שמות הנ"ל), ומ"מ אינו השלמה גמורה כמו בשמע מהש"ץ. וכתב הרמ"א שיאמר היחיד קל מלך נאמן, ועי"ז ישלים לרמ"ח, וזה במקום אמן שאחרי אהבה רבה, אבל כשקורא עם הציבור לא יאמר קל מלך נאמן. (ודעת הרמ"א שיענה אמן אחר הש"ץ, ועדיף שיסיים יחד עם הש"ץ ולא יענה אמן, ואין ללמוד מדברי הרמ"א לשאר ברכות).
היחיד אומר אמת אחר אלוקיכם ולא יחזור ויאמרה אח"כ.
אמירת שמע ישראל
נוהגים לקרות פסוק ראשון בקול רם כדי לעורר הכונה, ולתת יד ימין על עיניו כדי שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוון.
יאריך בח' של אחד כשיעור שליש, כדי להמליך את הקב"ה בשמים ובארץ, ובד' יאריך כשיעור שני שלישים, כדי שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם, ולא יאריך יותר, וי"א שלא יאריך בח' אלא יכוון הכל בד'. ויש נוהגים להטות הראש ללמעלה ולמטה ולד' רוחות, ואין בזה איסור כי עושה כך לצורך הכונה, ויטה מזרח צפון מערב דרום, ולא מזרח מערב צפון דרום שנראה כשתי וערב ח"ו.
יטעים יפה הד' שלא ישמע כר', אך לא ידגיש יותר מדאי שלא ישמע שהיא נקודה בשוא או בצירי.
לא יחטוף בח' ולא יאריך בא'.
יפסיק בין ישראל לד', ובין אלוקינו לד', וכן יפסיק בין אחד לברוך.
ידגיש י' של ישראל.
מה אסור לכפול בק"ש ובשאר מקומות
אסור לכפול תיבת שמע, ואם כפל לא יצא. וכן אין לכפול את כל הפסוק הראשון, ואם כפל יצא. ואם לא כיוון יחזור לאומרו בלחש, או בקול אם אין שומעים.
בסליחות מותר לומר שמע בכל פעם שאומר ויעבור, כיון שמפסיק הרבה בינתיים, אבל אם אינו מפסיק אסור לכפול, (וי"א שאין לבטל המנהג במקום שנהגו כך), ובט"ז כתב דה"ה בק"ש אם הפסיק בינתיים אינו מגונה לכפול.
לענין כפילת שאר פסוקי ק"ש נחלקו הפוסקים, ובק"ש שעל המיטה אין להחמיר בזה.
בק"ש שעל המיטה מותר לקרות ולשנות פרשה שלימה, אבל אסור לקרות ולשנות פסוק ראשון, ודווקא על מיטתו ומשום שמירה מותר בפרשה שלימה, אבל במקום אחר אסור גם פרשה שלימה.
מותר לכפול כל ג' הפרשיות יחד.
מנהג כשר לומר ביו"כ בנעילה ד' הוא האלוקים ז' פעמים, וכן מותר לומר ביוה"כ ג"פ בשכמל"ו.
אסור לענות פעמיים אמן (והמ"א מיקל), אבל לומר אמן ואמן מותר. והפמ"ג מחדש שיש אמן שהוא מאמין ומחזק הדברים, ויש אמן שהוא בקשה שיאמנו דברי המברך, וא"כ ברכה שיש בה ב' עניינים אפ"ל ב"פ אמן. ואם נזדמן לו לענות אמן על ב' דברים די באמן אחד אך עדיף טפי לומר אמן ואמן.
אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד- אחרי פסוק ראשון יאמר בשכמל"ו, וצריך לאומרו בחשאי, (שכשקרא יעקב אבינו ע"ה לבניו וכו'). ואם לא אמרו נחלקו הפוסקים אם צריך לחזור, והבה"ל מוכיח שאין מחזירים אותו.
יפסיק מעט בין לעולם ועד לבין ואהבת, כדי להפסיק בין קבלת עומ"ש לשאר מצוות.
דקדוקים בפרשיות ק"ש
יפסיק בין היום לעל לבבך, ובין היום ללאהבה.
יפסיק בין נשבע לד' כדי להטעים הע'.
צריך להתיז הז' של תזכרו וז' של וזכרתם.
ידגיש י' של והיו.
גם בשאר פסוקי ק"ש יראה שלא יבליע האותיות, ולא יחליפם באותיות אחרות, ויקרא במתון כל מילה, ויוציאה מפיו כהלכתה.
צריך ליתן רווח בין וחרה לאף, וכן בין תיבה שסופה כתחילת התיבה שאחריה כגון בכל לבבך (ויתן רווח בכדי שישמע ב' מילים אך לא יפסיק ביניהם), וכן בין תיבה המסתיימת במ' לתיבה שמתחילה בא'.
כל תיבה שמתחילה בא' ואפשר שלא ירגישנה במבטא, או תיבה שמתחילה בי' ויכולה להבלע מחמת תיבה שלפניה, צריך להפסיק בין התיבות.
כל הנ"ל הזהירו בק"ש מפני שהיא מסורה לכל ויש בה יחוד ד', וכמו כן יש ליזהר בפסוקי דזמרה ובתפילה ובקריאת תנ"ך.
יש לדקדק באות דגושה ושאינה דגושה, ובשוא נע ושוא נח.
יש לקרוא ק"ש בטעמים. וכתב הרמ"א שבמדינותינו לא נהגו כך אלא המדקדקים, כי מי שלא רגיל בטעמים מפסיד הכוונה, אך יזהר להפסיק במקום הראוי ויקרא בנחת כדי שיהיה טעם והבנה לדבריו.
יש נוהגים לקרוא ק"ש בקול רם, ויש נוהגים בלחש. וכתב הרמ"א שפסוק ראשון יאמר בקול רם, וכן נוהגים.
באמירת וקשרתם ימשמש בתפילין של יד, ובאמירת והיו לטוטפות ימשמש בשל ראש, וכן בפרשה שניה.
כשיאמר וראיתם אותו ימשמש בב' ציציות שלפניו.
שומע כעונה בק"ש- דעת רוב האחרונים שאפשר לצאת יד"ח ק"ש בשמיעה מאחר המכוון להוציאו. וי"א שצריך להבין הלשון ואפי' בלה"ק, וי"א שדווקא יחיד המוציא את היחיד אבל יחיד המוציא את הרבים, או שמוציא שניים בברכת המזון אפי' אינם מבינים לשה"ק יוצאים.
סימן ס"ב:
מה מעכב בקריאת שמע
דקדוק בק"ש- הקורא ק"ש ולא הזכיר התיבות והאותיות לא יצא יד"ח, אבל אם לא נתן רווח בין הדבקים או שלא התיז הז' וכדו' יצא יד"ח, ומ"מ יזהר בזה לכתחילה, ושכרו שמצננים לו גהינום.
ק"ש בכל לשון- מצוה מן המובחר לקרות ק"ש בלשון הקודש, (כי יש תיבות שאין אנו יודעים להעתיקם היטב, כמו "ושננתם"), ויוצא בזה יד"ח אפי' אינו מבין הלשון (חוץ מפסוק ראשון שצריך להבין הלשון). אבל מדינא יכול לקרות ק"ש בכל לשון, וידקדק באותו לשון כמו שצריך לדקדק בלשון הקודש, ואם אינו מבין לשון זה לא יצא יד"ח (וכן בתפילה וברכת המזון והמצוות והפירות וקדוש והלל). ואם רק יחידים באותו מקום מבינים לשון זה לא יצא יד"ח גם אם הוא מבין.
להשמיע לאזניו- צריך להשמיע לאזניו (י"א מדאורייתא וי"א מדרבנן) בין בק"ש ובין בברכותיה, ואם לא השמיע לאזניו יצא אפי' בק"ש ודלא כהשע"ת והברכי יוסף, ובלבד שהוציא בשפתיו.
הרהור בק"ש ושאר דברים
המהרהר לא יצא יד"ח, דהרהור לאו כדיבור.
ואם מחמת חולי או אונס אחר אינו יכול לומר בפיו, מ"מ יהרהר בליבו ויקבל שכר על זה, וכן יעשה לכתחילה במקום שאינו נקי בין בק"ש בין בתפילה בין בשאר ברכות, וכן אם הוא אינו נקי לגמרי וכגון שנגע במקומות המכוסים, אבל אם הוא מטונף ממש אסור גם להרהר, ואם הוא ספק מטונף יש להקל בברכות אך לא בק"ש ותפילה, ואם הטינוף מכוסה יש להקל גם בק"ש ותפילה.
ואם נסתלק האונס בתוך הזמן מחויב לקרותה כתיקונה דשיטת רוב הראשונים דהרהור לאו כדיבור דמי, וכן בברכות בברכת המזון יחזור ויברך, וגם בשאר ברכות המברך לא הפסיד.
ואם המקום מטונף אסור גם להרהר, ויחשוב בליבו שמחויב והוא מצטער שאינו יכול לקיים.
כתב הט"ז שהצמא בלילה ואינו יכול ליטול ידיו יהרהר הברכה בליבו, ובמטה יהודה חולק וסובר דלא חשיב אנוס, ועוד שהרי יכול לקנח ידיו בכותל או במידי דמנקי. והשותים בבית המרחץ עושים שלא כדין, שגם ההרהור אסור שם ולא חשיב אנוס.
צריך הש"ץ להשמיע קולו בשמע ישראל כדי שימליכו הקהל שם שמים ביחד, וגם מי שאינו מתפלל עכשיו צריך לומר עמהם, אך יכוון שלא לצאת יד"ח.
סימן ס"ג:
קריאת ק"ש בעמידה או בשכיבה וכדו'
שכיבה- השוכב פרקדן ופניו טוחות בקרקע או על גבו לא יקרא ק"ש, ואפי' מוטה מעט על צדו אסור, ובדיעבד יצא. ואם שוכב על צידו ואינו לבוש בחלוקו ויש טורח ללובשו מותר לקרות ק"ש כך, אבל אם אין טורח חייב ללבוש החלוק ולעמוד, והיינו לדעת הרמ"א, אבל לשיטת הב"י יכול לקרותה לכתחילה על צדו, ולהלכה נחלקו הפוסקים, ולכתחילה בודאי יש להחמיר. ומי שהוא בעל בשר הרבה או חולה ואינו יכול לשבת או להתהפך לצידו (אפי' לפסוק ראשון) יטה מעט לצידו ויקרא. וכתב הפמ"ג שגם לכתחילה יכולים לשכב מעט על צידם, אם קשה עליהם העמידה והישיבה והשכיבה על צידם.
עמידה- אם היה עומד מותר לקרות ק"ש, אבל אם היה יושב אסור לעמוד והעומד נקרא עברין, דהלכה כב"ה ואסור להחמיר כב"ש, ואף אם מטרתו לעמוד כדי לעורר הכונה אסור, ומ"מ בזה א"צ לחזור ולקרות בדיעבד.
(המחמיר בפני רבים בדבר שמותר ופשט ההתר בכל ישראל מנדים אותו אא"כ ידוע שעושה לשם שמים, ואם רבו מיקל והוא מחמיר בפניו מנדים אותו אפי' אם עושה לש"ש, ואפי' אם אין ההתר פשוט לא יחמיר אא"כ יש ראיה לסתור דברי רבו).
מהלך- מותר לקרות ק"ש כשהוא מהלך, ומ"מ מצוה מן המובחר לעמוד במקום אחד בקריאת פסוק ראשון (ובשכמל"ו, ויש מחמירים עד על לבבך), ויכול לעצור מהילוכו ולשבת. ואפי' במעריב אע"פ שאם היה עומד אסור לשבת, מ"מ מהליכה לישיבה מותר.
רוכב- מותר לקרות ק"ש כשהוא רוכב ע"ג בהמה, ונחלקו הפוסקים אם צריך לעמוד במקומו, ונכון להחמיר. ואם הוא יושב בקרון או בספינה א"צ לעצור במקומו.
חילוקי דינים בין פרשיות ק"ש
ק"ש דאורייתא- י"א שרק פסוק ראשון מדאורייתא, וי"א כל פרשה ראשונה, וי"א גם פרשה שניה. ופרשת ציצית היא מדאורייתא לכו"ע משום יציאת מצרים, ותיקנו שיזכיר יציא"מ בזמן ק"ש.
כוונת ק"ש- עיקר כוונת ק"ש היא בפסוק ראשון ובבשכמל"ו ואם לא כיון לא יצא (אף שכיוון לפני הקריאה לשם מצוה, וכן למ"ד מצוות א"צ כוונה), וצריך לחזור ולקרות בכונה, (ויקראנה בלחש). ואם גמר ק"ש ונזכר שלא כיוון בפסוק ראשון יחזור ויקרא כל הפרשה הראשונה, שלא יהיה כקורא למפרע, ואם נמצא באמצע והיה אם שמוע יסיים פרשה זו, ויחזור ויקרא פרשה ראשונה, וידלג אח"כ לויאמר.
מתנמנם- היה ישן מעירים אותו עד שיקרא פסוק ראשון כשהוא ער ממש, אבל אם קרא שאר ק"ש כשהוא מתנמנם יצא, וכן אם היה לו אונס אחר המבטל כוונתו יצא, אבל אם נשתקע בשינה לא יצא כיון שלא קראה כולה.
רמיזה- אסור לרמוז וכדו' בפרשה ראשונה, ואפי' לדבר מצוה אסור, ואסור לשאוף טבק. ובפרשה שניה יש מחמירים, ולדבר מצוה מותר לרמוז בפרשה שניה אבל אסור להפסיק ממש.
העוסק במלאכה יפסיק ממלאכתו ויקרא פרשה ראשונה, ואח"כ ימשיך שאר ק"ש וברכותיה בזמן מלאכתו. וגם אם מלאכתו בראש האילן או הנדבך יכול לקרות שם, ואפי' אם הוא בעה"ב ואינו פועל. ואם יש משא על כתפו יכול לקרות ק"ש ואפי' במשא של ד' קבין, אבל לא יתחיל בזמן הטעינה או הפריקה.
סימן ס"ד:
הקורא למפרע- אם הקדים בק"ש תיבה לחברתה או פסוק לחבירו לא יצא יד"ח, ואפי' בפרשה שניה ושלישית. וצריך לחזור ולקרות את הפסוק השני, אבל הפסוק הראשון אע"פ שמתחילה קראו שלא כסדר א"צ לחזור ולקרותו. ואם הקדים פרשה לחברתה אע"פ שאינו רשאי יצא, וי"א שגם בזה מדרבנן לא יצא יד"ח.
דין טעות בק"ש
קרא פרשה וטעה בה- אם יודע היכן טעה כגון שדילג פסוק אחד חוזר לאותו הפסוק וגומר הפרשה (כדי שלא יקרא למפרע), ואם קרא פרשה שאחריה א"צ לחזור על פרשה זו, דסדר הפרשיות אינו מעכב. ואם דילג תיבה אחת י"א שיחזור לאותה התיבה (אם זה תחילת ענין) וי"א שצריך לחזור לתחילת הפסוק, ואם אינו יודע היכן טעה צריך לחזור לראש הפרשה שטעה בה, ואפי' היא פרשה שניה, ואם טעה בפרשה ראשונה וזוכר שאמר שמע ובשכמל"ו בכונה חוזר לואהבת, ואם אינו זוכר שאמרם בכוונה גם בלי הטעות צריך לחזור לראש (ויקרא שמע בלחש או ימתין מעט).
ואם טעה במזיד הפר"ח כתב שחוזר לראש והמ"א מסתפק בזה, ועיין בתחילת סימן ס"ה.
אם נמצא בין הפרשיות ואינו יודע אם קרא פרשה שניה או לא, חוזר לתחילת והיה אם שמוע, ואם התחיל ויאמר תולים שאמר כבר פרשה שניה.
אם נמצא ב"וכתבתם" ואינו יודע באיזה פרשה נמצא, אם לא התחיל למען ירבו חוזר לוכתבתם קמא, ואם התחיל לומר למען ירבו תולים שאמר כבר פרשה שניה, דמסתמא המשיך לפי הרגלו, וכ"ש אם המשיך יותר, ואם קורא עם הציבור יראה היכן הציבור עומדים וידע היכן טעה (ואפי' לא המשיך למען ירבו והציבור נמצאים בסוף פרשה שניה ימשיך משם).
סימן ס"ה:
קראה סירוגין
הפסק האמור בענין זה היינו ששהה כדי לגמור את כולה, מראש ועד סוף, ומשערים לפי אותו אדם בין להקל בין להחמיר.
אין להפסיק לכתחילה ואפי' בשתיקה באמצע ק"ש או באמצע שאר דברים ואפי' בדברים דרבנן. ועל כן יש ליזהר בברכות ק"ש שלא ינגן החזן בפעם אחת כשיעור לגמור את כולה, וכן הציבור לא יפסיקו הרבה באמירת הפסוקים בברכת כהנים, שעי"ז שותקים הכהנים זמן רב באמצע הברכה (אלא יאמרו גם בפעם השלישית רבש"ע ולא יה"ר), וכ"ש לגבי תפילה שיש ליזהר מאד מלהפסיק כי יש מחמירים אפי' בדיעבד. אמנם מותר להפסיק כדי לענות קדיש או קדושה, וי"א שאם יכול לחלק את השהיות באופן שלא ישהה בבת אחת כדי לגמור את כולה עדיף טפי.
לענין דיעבד י"א שבין שהה באונס בין שלא מחמת אונס יצא, בין אם הפסיק בשתיקה, ואפי' הפסיק בדיבור, ואפי' שח במזיד (ועשה איסור) יצא, וא"צ אלא לחזור למקום שפסק, וכן פסק השו"ע, וכן הדין בהלל ובמגילה ובברכת המזון ובשאר ברכות ארוכות ובתקיעות, מלבד בתפילה שאפי' שהה שלא מחמת אונס חוזר לראש. (אמנם אם יוצא יד"ח מאחר ושח באמצע אין יוצא יד"ח כי בזמן ששח אינו שומע). והמ"א מחמיר שאם שח במזיד יחזור לראש, ונכון להחמיר בק"ש, אבל לא בברכת המזון ושאר ברכות.
וי"א שאם שהה מחמת אונס חוזר לראש, דאונס הוי הפסק כיון שאינו ראוי לקריאה, וכן הלכה, בק"ש בתפילה דלדעה זו אין חילוק בין תפילה לשאר דברים ובהלל ומגילה. ובק"ש אפי' הפסיק כשיעור ק"ש בלא ברכותיה חוזר לראש ק"ש, ואפי' הפסיק בין הפרשיות, ואם הפסיק בברכות ק"ש לא יחזור לתחילת הברכה אלא בשהה כדי לגמור כל ברכות ק"ש, ואם הפסיק בין הברכות א"צ לחזור, ועיין בבה"ל שמבאר טעם הכרעה זו. אמנם כל זה דווקא בברכות ק"ש, שאין הברכות מעכבות זו את זו, אבל בברכת המזון חוזר לראש אפי' בשהה בין הברכות.
גם בברכת כהנים חוזר לראש לדעת הרמ"א, ושיעור כדי לגמור כולה היינו ג' הברכות בלי אמירת יה"ר ורבש"ע, ובמקומות שמנגנים ילה"ס אם מצטרף זמן זה לשיעור.
כתב המ"א שהחומרא באונס היא רק כשהאיש או המקום אינו ראוי לקריאה, אבל אונס מחמת ליסטים וכדו' יצא יד"ח (מלבד בתפילה).
ק"ש יחד עם הציבור
הנכנס לבית הכנסת והציבור קוראים ק"ש, או שהוא מתפלל ונמצא במקום שמותר להפסיק, צריך לקרוא עמהם פסוק ראשון ובשכמל"ו, שלא יהיה נראה שאינו רוצה לקבל עומ"ש. ואם הוא עדיין לא קרא ק"ש יכוון שלא לצאת יד"ח, כדי שיוכל לקרוא אח"כ ק"ש בברכותיה עם תפילין, ואפי' לא בירך ברכות התורה יכול לקרות פסוק זה עם הציבור.
לדעת הגר"א יקרא עם הציבור כל ק"ש, אך לא יעשה כך בפסוקי דזמרה או קודם ברכות התורה.
ואם הוא נמצא במקום שאסור להפסיק כגון בברכות ק"ש ואפי' בין הפרקים לא יפסיק, אלא יאמר מה שהוא אומר בניגון הציבור כאילו קורא עמהם. ואם הוא בפסוקי דזמרה לדעת השו"ע דינו כמו בברכות ק"ש, אבל האחרונים כתבו שיאמר עמהם פסוק ראשון.
גם בשאר דברים שהציבור אומרים יאמר עמהם משום דרך ארץ.
סימן ס"ו:
הפסק בדיבור בק"ש וברכותיה
כל מה שאסור לדבר אסור אפי' בלשון הקודש, ואפי' מילה אחת.
בין הפרקים- בבין הפרקים מותר לשאול בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום כגון זקן אבל אם אינו זקן אע"פ שהוא גדול ממנו אסור, או ת"ח או עשיר שראוי לכבדו מחמת עושרו. ומותר אפי' בלשון לע"ז. אבל אסור להשכים לפתחו לשאול בשלומו ואפי' הוא אביו או רבו, (ואפי' קודם ברוך שאמר אסור כיון שהוא לפני התפילה). וכן מותר להשיב שלום לכל אדם שהקדים לו שלום, ומותר להקדים שלום לקורא ק"ש אע"פ שיצטרך להשיבו.
ואמנם בזמננו אין נוהגים לשאול בשלום בבית הכנסת, ועל כן אסור לשאול או להשיב ואפי' בד"ת ואפי' בפסוקי דזמרה.
אם עבר ודיבר במקום שאסור ולא שהה לגמור כולה, חוזר לאותו הפסוק, וי"א שבמקום דסליק עניינא חוזר לאותה התיבה.
באמצע הפרק- באמצע הפרק מותר לשאול בשלום מפני היראה כגון אביו או רבו מובהק שעיקר תורתו ממנו (אע"פ שהוא כבר גדול מרבו) או שהוא גדול ממנו בחכמה, (ואם הם שווים חשיב מפני הכבוד. ואם הקורא גדול אינו מפסיק אפי' לת"ח), או למלך ואפי' ממלכי ישראל, או לאנס, או למלשין, וי"א שאף מפני הפסד ממון מותר להפסיק, ולהשיב שלום מותר אף מפני הכבוד.
באמצע פסוק- י"א שמה שמותר להפסיק באמצע הפרק מותר אפי' באמצע הפסוק. וי"א שלא יפסיק אלא במקום דסליק עניינא, ומ"מ בקדיש או קדושה אם אינו יכול למהר לסיים הענין יענה, ויחזור לתחילת הפסוק.
בשמע ישראל ובשכמל"ו לא יפסיק כלל לא באמצע הפסוק ולא בין שמע ישראל לבשכמל"ו, ואפי' קדיש וקדושה לא יענה (ואם ירא שמא יהרגנו מותר), והבה"ל נשאר בצע"ג למעשה לענין קדיש וקדושה בבשכמל"ו. ואם קורא לאחר ג' שעות י"ל שצריך להפסיק.
בברכות קצרות או בסיום הברכה שאמר ברוך אתה ד', אסור להפסיק אפי' לאיש"ר וקדושה, ואם הפסיק צ"ע אם חייב לחזור.
הפסק לצורך מצוה וכדו'
טלית ותפילין- אם שכח או שהיה אנוס, ונזדמנו לו טלית ותפילין, יניחם בין הפרקים, ואם נזדמנו לו בק"ש יניחם אפי' באמצע הפרק ויברך עליהם. וי"א שלא יברך אפי' בין הפרקים אלא אחר התפילה, וכן נוהגים לענין טלית, אא"כ הוא מתבייש להתפלל בלא טלית, שאז מותר להתעטף אפי' באמצע הפרק, מלבד מפרק ראשון של ק"ש.
קדיש קדושה וברכו וכדו'- מותר להפסיק לאיש"ר (בלא תיבת יתברך) או לאמן שאחרי דאמירן בעלמא, או לקדושה (קדוש וברוך ולא נקדש וימלוך), או לברכו (ולגבי אמן על סוף הברכה נחלקו הפוסקים ובבין הפרקים יש להקל), או למודים (רק תיבות מודים אנחנו לך), ואפי' באמצע הפסוק מותר.
אמן- בק"ש וברכותיה בין הפרקים י"א שמותר לענות אמן על הברכה שסיים, וי"א שמותר לענות כל אמן. ואם אומר תחנונים יפסיק לכל אמן, אא"כ אומרם בסוף התפילה שאז יפסיק רק לאיש"ר וכו', ואמן שאחר הקל הקדוש ואחר שומע תפילה י"א שמותר לענותם בק"ש כמו בקדושה וכן עיקר.
ברכת הרעמים י"א שיפסיק ויברך, ויש חולקים, ובח"א משמע שרק בבין הפרקים מותר.
אשר יצר יאמר רק אחרי התפילה.