סיפר הרה"ח רבי יוסף מאיר זיידל זצ"ל, מזקני חסידי גור, כי בשעתו, בעמדו בפרק 'האיש מקדש' יצא עליו יום אחד קול הברה כי כבר בא בקשרי אירוסין בשעטו"מ, כאשר 'המדוברת' כביכול היתה נערה מעירו קאליש שבפולין. אלא שבאמת לא היה בזה שמץ של אמת, וכמאמר העולם 'לא דובים ולא יער', ואותה נערה נפגעה עד עמקי נפשה והיו לה בזיונות מרובים, ואף הוא נפגע משמועה זו, שכן לא היה לו שום קשר לדבר.
כעבור זמן מה התארס עב"ג בת הרה"ח ר' זלמן אייזנר זצ"ל הי"ד, ולא זכה לזש"ק במשך שש שנים מנישואיו. אחד מגיסיו אשר היה גם גיסה של אותה נערה, פנה אליו והציע לו שילך לפייסה על עגמת נפשה, אך הוא טען: מה לי לפייסה, אחר שלא היה לי שום יד ורגל באותה 'שמועה רעה', ולא עוד אלא שאף אני סבלתי ונגרם לי צער מכל 'הפרשה'?
אך גיסו הרבה עליו בדברים, ומאחר שהיה זקוק לישועה נעתר לו, ועלה ביחד עם גיסו לביתה. הוא עמד בפתח הבית והיא עמדה כנגד החלון, וביקש ממנה סליחה ומחילה, ואכן היא אמרה בפה מלא מחול לך מחול לך.
וסיים רבי יוסף מאיר את דבר המעשה בכהאי לישנא: "זאג וואס די וילסט, איך וויס נישט, אבער צו ניין חודשים האב איך געהאט א קינד" (אמור מה שתרצה, אני איני יודע, אבל תשעה חדשים לאחר מכן נולדה לי בת).
ותיכתב זאת לדור אחרון למען נדע עומק הדין, ובפרט בימי הספירה, שכל שורש מנהגי האבלות הוא 'על שלא נהגו כבוד זה בזה', ועד כמה צריך להעתיר 'שלא יענש שום אדם בסיבתי'…