ממיטתו ראה וושינגטון רובלינג איך חלומו הגדול של אביו – החלום שהפך למשימת חייו – הולך ונקבר. ואז יום אחד גמלה בו ההחלטה: הוא לא יוותר, הוא ירים את הפרויקט האדיר הזה. אבל איך?

הרב אליהו רבי

 אני רוצה לשתף אתכם בסוד הקמתו של 'גשר ברוקלין' אליו התוודעתי מן הכתובים בשבוע החולף.

ובכן, זה מתחיל כך:

מי מכם שביקר אי פעם בניו יורק, בוודאי לא יוכל לשכוח את הגשר המדהים שמחבר בין ברוקלין למנהטן.

עד אמצע המאה ה 19, מנהטן הייתה אי מבודד משאר פרברי ניו יורק, וההגעה אליו הייתה מסורבלת. מהנדס בניין בשם ג'ון רובלינג, החליט לבנות גשר שיחבר בין ברוקלין לאי. הטכנולוגיה עוד לא היתה בשלה, וכל מי שראה את התכניות הסביר לרובלינג שאין לו שום סיכוי. אבל אלו שיש להם חלום, מוצאים גם דרך. רובלינג גייס את בנו הצעיר וושינגטון, שהיה מהנדס צעיר, ושניהם החלו בפרויקט האדיר הזה.

בשלב די ראשוני של הפרויקט, אירעה תאונה קשה באתר שהרגה את ג'ון רובלינג, וושינגטון הבן הפך למנהל הבניה. גם הוא סבל מ'מזל' רע, וכמה חודשים לאחר מכן תאונה נוספת הפכה אותו למשותק באופן כמעט מלא. הוא איבד את יכולת הדיבור, ולמעשה היה יכול רק למצמץ ולהניע אצבע אחת ביד ימין. פרויקט הבניה האדיר נעצר, כיוון שאף אחד לא ידע איך להמשיך, וכן שני מנהליו והיזמים שלו כבר לא יכלו להשתתף בו, והצוות פוזר. ממיטת בית החולים ראה וושינגטון רובלינג, איך חלום חייו של אביו – החלום שהפך להיות למשימת חייו – נקבר.

הימים חלפו, וושינגטון רובלינג הבין שהוא ישרוד את התאונה הזו, והוא החליט לא לוותר. הוא ידע שניתן להרים את הפרויקט האדיר הזה, אבל איך? אם אתה רוצה מספיק חזק – תמצא את הדרך.

וושינגטון החל לתקשר עם אשתו 'אמילי' על ידי הקשות אצבע, הם פיתחו סוג של תקשורת, שהלך והשתכלל. לא חלפו כמה חודשים, ואשתו של וושינגטון גייסה מחדש את הפועלים, ובמשך 13 שנה תרגמה לפועלים, לממונים ולראש העיר את הקשות האצבע של בעלה, שישב בדירה מול הגשר הנבנה ופיקח משם על העבודה.

אותן 13 שנים הפכו את אמילי רובלינג למומחית בעלת שם לנושא בניית גשרים, מתמטיקה וחישובי חוזק. גשר ברוקלין נפתח לתנועה ב-1883, ועד היום הוא משמש כאחד מעורקי התחבורה המרכזיים של העיר ניו יורק.

הסיפור על הגשר הוא סיפור על נחישות, על התגברות על מכשולים אדירים – טכנולוגיים, פיננסיים, ואחרים. אבל בעיקר הוא הוכחה על עוצמת רוחו של האדם.

איך משפחת רובלינג מצאה את היכולת האדירה הזו לא לעצור? מה היה שם שחסר בהרבה מקרים אחרים שבהם אנחנו נכנעים ומוותרים?

מספר כיווני ברמות מוסר ההשכל שיש ללמוד ממעשה הסטורי זה, הם רבים ורב גוניים אולם יחד היום נתמקד באחד מהם, והוא כדלהלן:

אם היינו נכנסים למוחו של 'וושינגטון' הפצוע, לאחר שאיבד את אביו ואת חירותו, והיינו מנסים להבין מה יכול לגרום לאדם במצב מביש שכזה הנאה אמתית. במבט ראשון היינו מציעים לו לנוח על משכבו בשלום, ולהמתין לניוון גופו ונפשו עד למותו הטוטאלי.

אולם באותה מידה ברור לנו שההנאה והסיפוק העצומים אותם חווה בעת בניית הגשר ועל הכל לאחר השלמתו, הן רמות הנאה וסיפוק ששום נופש חופשה או מנוחה שבעולם לא יכולים להשתוות לאפס קצה מהם.

כביכול החליט 'וושינגטון' בתת המודע לפחות, להעניק לעצמו את חווית ההנאה הגדולה ביותר שיכולה להיות, ולשם כך הוא הסכים לעבוד שנים רבות כל כך ובאמצעים פיזיים דלים כל כך.

זהו בדיוק מה שאומר הפסוק: "וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד" (בראשית מט, טו). דווקא בעקבות הבנתו בערכה של המנוחה החליט הוא להגיע אליה בשלמות לאחר עמל ויזע. זה נכון לגבי כל תחומי החיים, וזה נכון הרבה יותר לגבינו כבריאים ושלמים שאינם זקוקים לתקשורת על ידי הקשת אצבע.

כל הנאה שביכולתך להגיע אליה בקלות ובמהירות, הרי היא כאין וכאפס לעומת ההנאה האחרת אשר ניתן להגיע אליה רק לאחר עמל ויזע. וגם אותה הנאה שניתן אליה לאחר עמל ויזע, היא הנאה קטנה ומזערית ביחס לאותה הנאה גדולה יותר אליה ניתן להגיע רק לאחר חודשים ואף שנים של עבודה.

זה מה שמסביר גם את חוסר הסיפוק מההנאות הקטנות, כדוגמת שיכרות ושימוש בחומרים מסוכנים, אשר מיד לאחר ההתעסקות בהן חש האדם שוב את הריקנות וממהר לצרוך שוב את הרס גופו ונפשו. וזאת למרות שהן הנאות קלות ומהירות, אשר לא כלולה בהן השקעה אישית מרובה. וזאת שלא כמו ההנאות הגדולות הטובות והאמתיות של אדם היגע, שלאחר שנים של עמל זוכה ורואה את משפחתו בממדים הרוחניים והגשמיים להם שאף בצעירותו, או את המוסד או החברה שהקים הולכים בדרך אותה התווה ובה האמין. ושם, שם בהשקעה הגדולה ובתוצאות שלאחריה, שם נמצאים האושר וההנאה האמתיים.

בתורה נאמר: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר, וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה"(דברים כא, י-יא). ומיד לאחר מכן מלמד אותנו הקדוש ברוך הוא את פרשיית "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה" (שם, טו), ואת פרשיית "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ, וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם" (שם, יח).

וכותב רש"י במקום על פי המדרש, שהנושא אשת יפת תואר במלחמה סופו לשנאותה, וסופו שיוולד לו ממנה בן סורר ומורה.

ובשיחותינו בשנים עברו עמדנו על השאלה, מדוע מאשר האלוקים לישא אשה שכזו, ולאחר מכן מקלל בשנאה ובבן סורר ומורה? ועל כך השבנו שאין מדובר כאן בקללה חלילה, אלא בדרך העולם. אם אדם נושא אשה אך ורק בגלל סיבות חיצוניות, לא יוכל לשרוד באהבתו אותה, וממילא היחסים העכורים אשר ינהל איתה יזכו אותו לבן סורר ומורה, כדרכם של זוגות בעלי מחלוקת.

וזהו גם הפשט בדברי הגמרא: "הנושא אשה לשום ממון יהיו לו בנים שאינם מהוגנים (קידושי ע' ע"א). כי זו אותה השתלשלות ממש, אהבה התלויה בדבר שמתמוססת, ובנים שגדלים בצל הורים ניצים שמידרדרים.

לעומת זאת, הפסוק במשלי (לא, ל) אומר: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל". וכתבו המפרשים שלא רק שתתהלל ביראת ה', אלא תתהלל גם ביופי ובחן אשר על פניה. לכאורה, לאחר שפתחנו בפסוק במילים שקר החן והבל היופי, ולאחר שראינו עד כמה אשת יפת תואר מורידה את חיי בעלה ובניה שאולה, היאך ניתן לומר: אשה יראת ה' היא תתהלל ביופיה?

והתשובה לכך, בדיוק לפי האמור. אדם שפוגש 'אוייבת' במהלך מלחמה, ומעוניין לשאתה אך ורק חיצוניותה, הוא בעצם אותו אדם שמחפש את ההנאה המהירה הקרובה והזמינה מבלי להשקיע במה שמעבר. לעומתו, אדם שבחיפושיו מצא את האשה יראת ה', אותה אחת אשר עבדה על עצמה במשך שנים וזכתה לתואר יראת ה' – מה שאמור לגרום גם לבעלה לזכות ולהיות מתאים לאשה כזאת! וכדברי חז"ל "נחית דרגא וסב איתתא" (ב"מ נ"ט ע"ב), ובלשון הקודש: רד לרמה הנמוכה יותר מרמתך הרוחנית ושם תחפש אשה. לאמר, שצריך הוא להיות ירא שמים אף יותר ממנה ולעבוד על עצמו, הן בטרם היכרותה אותה ואף לאחר מכן. אדם שזכה לאחר עבודה מעמיקה להקים בית שכזה, יש לו ולרעייתו את הזכות להתהלל ביופי. כי היופי הזה, הוא לא יופי זול המושלך על הקרקע וזמין לכל דורש, אלא יופי עילאי אשר ניתן להגיע אליו רק לאחר עמל ויזע רוחניים אמתיים.

ככל שנשקיע יותר בביסוס חיינו, בביסוס בתינו ובביסוס עתיד ילדינו, נגיע לדרגות האושר האמתיות, אשר זוללי החמר היין והשכר, הבשר וגרורותיו, לא יכירו.

כך נזכה, לא רק להיות 'אור לגויים', אלא גם אור ליהודים סביבנו אשר טרם זכו לחוות את טעמה הענוג של ההנאה הרצופה והאמתית.

יזכנו ה' יתברך ללכת בדרך זו, ולהגשים את החזון "והאדם לא נברא רק להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו".