אלפים ורבבות יהודים יציינו בכ"א אב את יומא דהילולא קדישא של האי רעיא מהימנא, קדוש ישראל ותפארתו, אוהבם של ישראל, המנורה הטהורה, מרן רבי אהרן מבעלזא זי"ע. ספרים עבי כרס ניתן לכתוב אודות צדקותו וקדושתו הנשגבה של האי שרף ורעיא מהימנא שהשפיע מהודו וזיו קדושתו לבני הדור האחרון, ורבים המה אשר נושעו על ידו. ביריעהשלפניני נביא בזה מבחר עובדות וסיפורים כפי שסיפרו וותיקי החסידים והמשמשים בקודש שזכו להינות מאורו הבהיר ולשהות במחיצתו הק'.
עודנו בקטנותו כבר ניכרו עליו גינוני קדושה עילאיים. קדוש יאמר לו זקני החסידים סיפרו, כי כאשר נולד ונתמלא הבית אורה, התבטא זקה"ק מרן מהר"י מבעלזא זי"ע: "ער וועט זייןגרויס, אוןגרויס, און קיינער וועט אוס נישט באגרייפן" – "הוא יהיה גדול מאד ואף אחד לא יוכל להשיג רום ערכו".
כך גם קדושי עליון שהכירוהו משחר נעוריו והסתופפו בצלו עד אחרית ימיו, מאשר חזו למדו ומחיצתו היתה להם אדמת קודש שיראו מגשת אליה, עד כי עמדו והתפלאו: הכיצד מצליחה נשמה קדושה וגבוהה כל כך, לשכון בתוך גוף צנום וקטן כל כך… גם אביו הקדוש, שמרן מהר"א זי"ע העיד עליו שהיה מלאך, התבטא עליו שהוא אינו מבין אותו ואת דרכו… הלא אדירי תורה ומופלגי יראה, שנמנו על זקני החסידים והמה שראו הנהגות אביו וזקנו כן תמהו על עוצם קדושתו המופלגת, כהתבטאותו המפורסמת של הגאון מטראנפול זצ"ל:
"זה לי הרבי השלישי שאני נוסע אליו והנני מרגיש אצלו כמו שחשתי בבואי לפני זקנו. תתמהו ותשאלו, הא כיצד?! אומר לכם: וכי מה הבדל יש ביניהם… ההיפך, אצלו אפשר למשש את הקדושה בידים יותר מאשר אצל אביו וזקנו… ואיך רשפו גצים מלשונו של הגה"ק רבי שלום משאץ זי"ע, כשהתבטא אודות רבינו זי"ע: "שוין לאנגע יאהרן, האבן די מלאכים נישט געהאט אזעלעכע פארן' אויגען" (כברשנים ארוכות, המלאכים לא ראו דוגמתו לפני עיניהם).
נפלאים המה הדברים שכתב הגה"ק משאץ זי"ע אודות מרן רבינו זי"ע, אפשר והם ישמשו לנו כמבוא וכפתיחה לגשת אל הקודש: "כל העולם צריכים להיות עבדים לו שליט"א… בבית קטן יושב איש דל וקטן, צדיק וקדוש וקטן בעיניו, והוא תכלית העולם מאוד מאוד… ועלמא לא קיימא אלא על צדיק חד דכתיב וצדיק יסוד עולם, ועליה קאים עלמא ובגיניה אסתמיךועליה אשתיל (לשון הזוהר, בראשית פב.)…"
"מיומא דאתברי עלמא לא אשכח ערסא שלים כערסא דיעקב (לשון הזוהר, פר' ויחי.)… ואחריו כל הצדיקים שזכו להמפתח הקשה הזה… ובימינו ה"ר אהרן רוקח מבעלזא ז"ל… מלאכים ושרפים רעדו בראותם גוף קדוש כזה, זה הרבה שנים שלא היה בעולם גוף קדוש כמוהו…"
סיפר משמשו של רבינו, שעמד עליו לשרתו בשהותו מונקאטש – בתקופת מלחמת העולם הראשונה כשחצר הקודש עקרה מבעלזא וקבעה את משכנה לתקופת מה במונקאטש – שכשהיה מלווה את מרן בחזרתו מה"טיש" של מרן מהרי"ד, היתה הדרך לביתו אורכת כשעתיים (!), לפי שמרן היה מאריך את הילוכו בסמטאות מרוחקות ובלבד שלא ללכת במקום שהיו בו אנשים. כשהבחינו בפתחו של רחוב שאנשים הולכים בו, היו פונים לרחוב הבא וכן הלאה. כן העיד, שבהליכתו ברחוב היה מרן אפוף בשרעפיו ולא הבחין כלל בנעשה עמו. לא אחת, נפלו נעליו מרגליו ולא הבחין בכך והיה על המשמש לתת דעתו גם לזאת. תא שמע, שעל אףשהיהשקוע בעניניו עד שלא שת לבו לנעשה עמו, ולמרות זאת נמנע מלעבור ברחוב שיש בו אנשים…
אחד המעלות שהתפרסם בהם ביותר הרבי זי"ע היא מידת אהבת ישראל שבערה בקרבו לכל אשר בשם ישראל יכונה מגדול ועד קטן. הרבי זי"ע היה יחיד מומחה בעמוד הקשורה למידת "אהבת ישראל". וברוב אהבתו את בניו של מקום, לא הבחין בין חסיד למשנהו, ובין סתם עמך בית ישראל. את כולם אהב בכל ליבו, קירבם אליו ודאג למחסורם. עד כדי כך הגיעה רגישותו לנפשהישראלי באשר הוא, עד שכשהיה שומע בעיצומו של עריכת שולחנו הטהורה אשר לפני ד' – קול נער בוכה, היה מזדעזע ואומר בבהלה "א קֵ ינְ ד וֵויינְ ט!" "א ק ִ ינְ ד וֵויינְ ט!" ("הרי ילד בוכה") ומורה לסובבים לברר את פשר בכייתו של העולל. כן, הורה למשמש שיהא זהיר בעת אשר מחלק את השיריים לילדים, שלא יהא עם עצמות, למען לא יסכנו את הנערים הרכים. כל אברך או בחור אשר נכנס אל הקודש פנימה זכה להתעניינות אודות מצבו, תוך שהוא מראה לו פנים מסבירות, וכל כולו אומר השתתפות בצערו של זולתו.
רגיל היה הרבי לומר, כאשר יש לכם רמב"ם מוקשה, אתם עמלים ויגעים לישבו – גם כאשר רואים תמיהה על הנהגה של יהודי מצוה לחפש אפילו בעמל רב לימוד זכות כדי לתרצו. כמה אופייני היה לו כשהביאו לו לטעום ממאכלי השבת התבטא ואמר, חסידים הראשונים אהבו הרבה פלפל חריף. היום עקב חולשת הדור צריכים להעדיף במקום הפלפל חריף, הרבה סוכר כי זקוקים כעת להמתיק את המרירות.
אם נרצה, נוכל לתמצת במילים ספורות את גודל אהבתו את ישראל, כמושהתבטא כ"ק רבינו זי"ע בעצמו, היה זה כאשר נקרא פעם רופא אל רבינו זי"ע בכדי לטפל בעיניו, ובאמצע הטיפול הבחין הרופא כי רבינו זי"ע שקוע במחשבותיו, וכלל אינו שת ליבו לנעשה מסביב, הפנה הרופא את תמיהתו: "באילו מחשבות שקוע כבודו כל כך?" נענה ואמר: "איך ט ְ רַ אכְ ט גוּ ט'ס אויף א ִ יד ְ ן!"… ("שקוע אני בהמלצת טוב על כלל ישראל"). אכן נאים הדברים למי שאמרם. ולא לחינם כינוהו גדולי הדור בתואר "הבארדיטשובער של דורינו", והאדמו"ר הרה"ק רבי יעקב יוסף מסקווירא זי"ע אמר עליו לאחר פטירתו ש"עד ביאת המשיח לא יהיה 'מליץ יושר' כזה על כלל ישראל"
סיפר משמשו בקודש הרה"ח ר' מרדכי וובר שליט"א: "סיפר לי הגה"ק מפאפא זצ"ל מה שסיפר לו הקדוש ר' משה הי"ד בנו של הרבי: "כל העולם חושב שאבי חלש בגלל שאינו אוכל ואינו ישן. אך האמת היא, שבכל מצוה שהולך לעשות הוא עובר על כל שיטות הראשונים והאחרונים השייכים למצוה זו ולכן הוא נחלש כ"כ. כמו"כ סיפר ר' מרדכי: "עוד לפני המלחמה עבר ניתוח על עיניו הטהורות. בעין אחד לא ראה בכלל, ובשניה אסרו לו ללמוד וגם קוויטל אסור היה לו לקרוא. ממילא, כל לימוד התורה שלו היה בע"פ. אחר שבירך ברכות התורה, בקש מאיתנו שנכניס לו את המסכת שרצה ללמוד על השולחן. עמדנו ליד הדלת ושמענו אותו אומר ברכות התורה בצורה שאיני מסוגל לתאר. לקח בידיו את הגמרא וניגן לעצמו למשל, "מסכת ברכות" כך עבר על כל המסכתא בע"פ. כשגמר, אמר כדי לא לבייש את הספר שנקרא איתו כמה שורות…
הגה"ק השפע חיים מצאנז זצוק"ל כשהתגורר בארה"ב התעוררה לו שאלה בהלכות בית הכנסת. שלח את השאלה לרבי. שאלוהו מקורביו, מדוע לא שואל את גדולי הפוסקים ופונה לבעלזער רוב דוקא? ענה הרבי: כזו קדושה ששורה עליו יכולה לשרות רק על גאון הגאונים.
גאון אדיר במידות טובות היה הרבי זי"ע. לפנינו עובדה מעניינת אותה שח הגה"צ מנאראל זצ"ל. היה זה בשבת הראשונה שהגיע לארה"ק לימים נוראים של שנת תש"ט, היתה זו הנסיעה הראשונה אחר המלחמה של חסידי בעלזא לשהות במחיצת הרבי. בליל 'שבת סליחות' בעת עריכת השולחן, הבחינו ששיעול תקף את הרבי, אולם המשיך את עריכת השולחן כסדרו. אחר הטיש שאל הרבי את המשמש, אם כל הציבור הלך לביתו ואז ביקש שיזמינו רופא. הרופא הגיע והחדר היה חשוך. הרבי הורה לו להדליק את האור. הרופא בדק את גרונו והוציא עצם של דג ארוכה. שאלו הרופא כמה זמן העצם היתה תקועה בגרון. הרבי עשה חשבון ששעה וחצי.
צעק הרופא וכיצד הרבי הבליג על יסוריו?? השיב הרבי: "הגיעו כאן אורחים חשובים מרחוק, וכי יכולתי לגרום להם עגמת נפש?!"
פעם התבטא בשם אביו, כשבאה ליהודי הזדמנות לפגוע בחברו ולומר לו מילות קנטור והוא מתאפק – הדבר נחשב בשמים כאילו צם פ"ד תעניות! הוסיף הרבי, כך אמר אבי בדור שלפני החורבן. כיום, שהעולם שבור ורצוץ אחרי החורבן כשאחד מתאפק לא לפגוע בחברו הרי זה פי ארבע מפ"ד תעניות!