"מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם… וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ…" (בראשית מ', ז' – ח')
מצבים של צרה וצוקה, הינם קרקע פוריה לכל מיני תופעות שאינן ראויות ואינן מתאימות ליהודים כשרים ומאמינים. אחת התופעות הללו, אשר מרן הגרא"מ שך זצ"ל יצא חוצץ כנגדה בהזדמנויות רבות מספור – הינה הדרישה ב'מקובלים' למיניהם, חוזי עתידות וכיוצא באלו…
דעתו של רבינו באשר לכל אותם 'מקובלים' היתה נחרצת. באחד ממכתביו, הוא כותב בנושא זה: "בענין מה שנתפשט אצל הרבה אנשים, שדורשים על עניינם אצל אנשים המתיימרים לדעת את העתידות מה שיקרה לו ואיך להתנהג, להוי ידעו שכל אלו הם רמאים ועמי הארץ, ובשביל בצע כסף עושים כן ונותנים קמיעות ועצות שונות, ואסור לסמוך עליהם, ואין להם שום ידיעה באלו העניינים. ואוי לנו שכך עלתה הירידה בזמננו – שכל אמונה תפלה תופסת מקום אצל אנשים! אין עלינו אלא לשמור ולקיים את מצוות ה' ולא להרהר אחריו, ותמים תהיה עם ה' אלקיך, וה' יכפר עוון".
כיוצא בדבר, השיב רבינו לאחד אשר שאל את פיו, בדבר אבחנה המתבססת על קריאה בכף היד… במכתב שהפנה אל אותו אדם, כתב רבינו בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: "הנני אומר לך בהחלט שזה איסור גמור להתעסק בזה, ואסור לסמוך על זה. ומפורש הוא בתורה בפרשת שופטים (דברים י"ח י"ז): 'תמים תהיה עם ה' אלקיך, ועיין שם בפרוש הרמב"ם, וכן הוא בספר המצוות בהשגותיו של הרמב"ן בסוף מנין מצוות עשה, שהשיג על הרמב"ם במה שהשמיט מצות עשה זו של 'תמים תהיה', שלא לסמוך על מה שהכוכבים והמזלות מראים. ואנו אין לנו אלא לבטוח בה' וזולת זה הכל הבל".
על מעשה מעין זה, הממחיש היטב את דעתו של רבינו הלכה ולמעשה, סיפר רבי יוסף הכהן רוט זצ"ל, וכך היה המעשה:
מעשה באדם שנקלע לצרה צרורה, ובצר לו – פנה אל 'מקובל', מהסוג אליו התייחס רבינו בדבריו… דא עקא, שהלה השיב תשובה סתומה ובלתי ברורה, עובדה אשר החמירה את התלבטותו של השואל במקום להניח את דעתו…
הלה סבור היה, כי אם יפנה תלמיד חכם חשוב אל אותו 'מקובל' – יזכה לקבל ממנו תשובה ברורה יותר, ולפיכך שלח את אחד מבני משפחתו להפציר בתלמיד חכם אחד, כי יאות לעשות למענו את הטובה הזו… לגשת אל אותו 'מקובל', להציג את עצמו כקרוב משפחתו של פלוני, ולבקש הבהרות באשר לעצה שניתנה לו.
אלא שאותו תלמיד חכם היה ממקורביו של רבינו, ודעתו של מרן בנושאים אלו, ידועה היתה לו היטב… לפיכך, הסתייג מפניה אל אותו מקובל. משתכפו עליו הפצרותיו של בן משפחתו – החליט כי יעלה אל רבינו ויוועץ בו אודות הדבר. אם יורה לו רבינו כי עליו לסייע לבן המשפחה – יעשה זאת חרף הסתייגותו, אולם אם ימליץ לו רבינו למשוך ידו מכל הענין – ימלא אחר הוראתו בשמחה…
ואכן, התברר כי צדק הלה לגמרי בהסתייגותו, שכן, מיד כאשר הציג את הדברים בפני רבינו – נזדעק רבינו ממקומו, הכה בידו על השולחן וקרא: "לא הייתי מאמין שאברך בן תורה יבוא לשאול שאלה כזו! לא היתה זו דרך אבותינו להזדקק לאמצעים שכאלו! עלינו לעשות את המוטל עלינו: להתחזק בתורה ובמצוות ולהתפלל עוד ועוד, ומן השמים ירחמו! זו דרכנו, זו ולא אחרת!" – הבהיר רבינו נחרצות.
כאשר הצטדק אותו תלמיד חכם, והסביר כי לא היתה זו יוזמתו, אלא שתכפו עליו תחנוניו של בן משפחתו ומחמת כך גמר בדעתו לשאול את פיו של רבינו ולעשות ככל אשר יורהו – נענה רבינו ואמר: "יעשו הם מה שירצו… אבל מה הם רוצים ממך?"…
ואגב, סופו של אותו מעשה היה, שתקופת – מה לאחר מכן, ביום השנה לפטירת הרבנית ע"ה, כשעלה רבינו לבית החיים לפקוד את מקום מנוחתה – ניגש אף לציונו של המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל לשפוך שם שיח בתפילה ובתחנונים. כשהיה במקום פגש את אותו תלמיד חכם שסיפר כי צרתו של היהודי בעינה עומדת. "אדרבה! התפלל עתה על הציון, ובודאי תפעל התפילה את פעולתה הברוכה ותראו ישועה!" – הכריז רבינו, ואכן, כן אירע: התפילה נישאה מעומק הלב, והישועה לא איחרה לבוא…
ללמדנו, כי עלינו רק להרבות תפילה ובקשה, ולא לאחוז בדרכים שונות ומשונות שתועלתן מוטלת בספק גדול…
זה לא מופיע בשולחן ערוך…
ואמנם, בהזדמנויות רבות זלזל רבינו ב'עצות' ובהוראות של 'מקובלים' למיניהם.
ביום מן הימים נכנס אל חדרו של רבינו אחד ממקורביו, וסיפר כי אחיו חלה במחלה קשה, ו'מקובל' מסויים טוען כי הסיבה לכך הינה משום שהשמות שלו ושל רעייתו 'אינם מתאימים'. אותו 'מקובל' הציע לחולה להוסיף לשמו את השם 'רפאל' או 'חיים', דא עקא, ששניים מבניו כבר נשאו את השמות הללו, עובדה אשר הביאה אותו לבקש את עצתו של רבינו כדת מה לעשות…
דעתו של רבינו היתה ברורה מאין כמותה, הוא הבהיר כי הבעיה אינה קיימת מלכתחילה, משום שאין להתייחס כלל לדבריו של אותו מקובל. "כל מה שהלה אומר – הרי זה ממש צחוק! לנו יש שולחן ערוך, ואנו עושים רק מה שכתוב שם! חוץ מזה – אין אנו צריכים לעשות מאומה, אלא ללכת בתמימות ולבטוח בקדוש ברוך הוא!"
גם כאשר נועצו בו בדבר שידוכים אשר טרם יצאו אל הפועל, והמדוברים הסתפקו בשל 'חוסר התאמה בשמות', עליה עמדו אנשים אשר התיימרו להציג את עצמם כמקובלים – היתה דעתו של רבינו כי אין להתחשב בכך כלל.
"הם אינם נביאים ואינם בני נביאים!" – היה משיב נחרצות, ומורה להתעלם מה'בעיה' לחלוטין.
בהזדמנות אחרת, כאשר נתבקש רבינו לברך חולה תושב חו"ל, שהיה קרוב משפחתו של אחד מבני ביתו, סיפר הלה כי 'מקובל' פלוני הבטיח לו כי אם ישאר שבועיים במחיצתו יבריא לחלוטין. רבינו, כמנהגו, מיהר לצאת חוצץ כנגד הדברים, כאשר הוא מורה בצורה חד משמעית: "חזור לביתך, ואל תתייחס אל הדברים כלל וכלל, הכל שקר ושטויות! חוץ מתורה ותפילה – אין שום דבר אחר בעולם!"
גם כאשר סיפר החולה כי משמשו של אותו 'מקובל' הצהיר בפניו כי מעולם לא שמע התבטאות כה מפורשת יוצאת מפיו של ה'מקובל' – לא שינה רבינו את דעתו. "תורה ותפילה, אלו הם הכלים שאנו מכירים! חוץ מהם – הכל הבל הבלים!" חתם את הדיון.
רבי לייב טרופר מספר כי פעם, כאשר שמע רבינו ש'מקובל' כלשהו המליץ לבני זוג, אשר השלום והשלוה רחוקים היו מביתם, לבדוק את שטר הכתובה ולברר האם אין בו כל דופי – הגיב ואמר: "במקום לבדוק את הכתובה, מוטב שיבדקו את המידות של בני הזוג… סביר יותר להניח כי דוקא שם יימצא שורש הבעיה!"…
לא בשמים היא
לא רק ב'מקובלים' למיניהם מאס רבינו, ולא רק ב'עושי נפלאות' קצה נפשו, גם כנגד האותות והסימנים שמאמצים בני אדם לעצמם – יצא חוצץ לא פעם, כמו למשל במקרה הבא:
בהזדמנות, נשאל רבינו על ידי אחד מבני הישיבה אודות שידוך שהוצע לו, עם בת מצוינת ממשפחה חשובה. על פניו היה השידוך ראוי ומכובד, דבר נאה ומתוקן, אלא שבמהלך הבירורים נודע כי במשפחה קיימת בעיה רפואית מסוימת. אמנם הנוגעים בדבר טענו כי המחלה אינה תורשתית, ואין כל מקום לחשוש בדבר בריאותה של הבת, אולם הוא אינו יודע האם ניתן לסמוך על כך.
רבינו שמע את כל הפרטים בתשומת לב, ולאחר מכן אמר לאותו תלמיד, כי מאחר ואין מדובר בשאלה פשוטה כלל ועיקר, מבקש הוא שהות מה בכדי לשקול את הנושא בישוב הדעת.
אלא שאותו בחור, אשר הצעת השידוך קסמה לו, ומשכה את ליבו בשל היחוס הנכבד שהיה כרוך אחריה, ובשל הכבוד הרב שהיה עתיד לעלות בחלקו אילו היתה יוצאת אל הפועל – ביקש להוסיף שיקול נוסף, הוא טען בפני רבינו כי על אף החשש, יתכן שכדאי לגשת אל השידוך, וזאת משום שהוא עלה מכמה וכמה כיוונים, כאשר אנשים שונים הציעו את אותה הצעה, מבלי שיהיה כל קשר ביניהם, "התזמון המופלא הוא אות וסימן לכך שמה' יצא הדבר! הלא כן?" טען הבחור.
השיחה כולה התנהלה בתוך כדי הילוכו של רבינו מהישיבה אל ביתו, אולם כאשר שמע רבינו את המשפט האחרון, נעמד מיד על עמדו והגיב בתקיפות: "גם אתה מדבר דיבורים של נער? מי שמדבר כך וחושב כך – יכול להגיע רחוק בכיוון הלא-נכון! וכי אנחנו יכולים לפרש סימנים מן השמים? הרי זה מסור לבעלי רוח הקודש ולא לאנשים כמונו, אסור לדבר כך ולחשוב כך!" פסק רבינו בצורה נחרצת.
אין להתחשב ב'סימנים'!
מעשה נוסף כיוצא בזה, היה בילד, שהיה עליו לעבור ניתוח מסויים. בבית החולים כבר נקבע לו תור לביצוע הניתוח ביום ראשון בשבוע. דא עקא, שבמוצאי השבת שלפני היום המיועד לניתוח – עלה חומו של הילד, עובדה אשר עוררה חשש לזיהום, וגרמה לרופאים להחליט על דחיית הניתוח למועד מאוחר יותר.
ואכן נקבע לילד תור חדש, ליום ראשון בשבוע שלאחר מכן, בינתיים ירד החום, והכל נראה תקין – עד למוצאי שבת, שכן אז, במוצאי שבת שוב עלה החום לפתע, והתופעה חזרה על עצמה. ההורים הגיעו עם הילד אל בית החולים, הרופאים בדקו אותו, העלו חשש מפני זיהום – ודחו את הניתוח ליום ראשון שלאחר מכן…
ושוב ירד החום במהלך השבוע, ושוב נראה היה כאילו הכל מסתדר על הצד היותר טוב, עד למוצאי שבת – אז התברר כי התופעה חזרה על עצמה בשלישית… הפעם, כאשר עלה חומו של הילד – הבינו ההורים כי לא ניתן יהיה לקיים את הניתוח בנסיבות המצב, ובליבם התעוררו ספיקות ותהיות בדבר עצם ההצדקה שבניתוח, אשר מן השמים נראה כי מבקשים למנוע ממנו מלצאת אל הפועל …
לעת עתה, החליטו ההורים להתעלם מתחושתם, ותור חדש נקבע לילד – ליום ראשון שלאחר מכן. אולם כאשר שוב עלה החום במוצאי שבת – הרגישו ההורים כי אינם יכולים עוד להתעלם מה'סימנים' הברורים שמשוגרים אליהם מן השמים, והחליטו לפנות אל רבינו במקום אל בית החולים.
הם סיפרו לרבינו את כל המעשה, מראשיתו ועד סופו. הם תיארו את התופעה המוזרה אשר איש לא נתקל מעולם בשכמותה, ולאחר מכן הציגו את השאלה המנקרת בראשם: "האם אין לראות בעיכובים החוזרים והנשנים, אות משמים לכך שהניתוח אינו רצוי ואינו ראוי? האם אין אנו צריכים להבין את המסר ולבטל את הניתוח לחלוטין?" שאלו, ורבינו השיב נחרצות בשלילה.
"האם לדעת הרופאים יש צורך לנתח?" בירר רבינו, והאב השיב בלי היסוס: "ודאי, גדולי הרופאים בדקו את הילד, והגיעו למסקנה כי הניתוח בלתי נמנע!" "אם כן", נענה רבינו, "אם תסתמכו על ה'סימנים' שכביכול מורים על חוסר הכדאיות שבקיום הניתוח – עלולים אתם חלילה לעבור על איסור 'ניחוש'!"
"התורה אוסרת עלינו להסתמך על 'סימנים' כאלו ואחרים ולגבש מסקנות על פיהם. אם הרופאים סבורים כי יש לקיים את הניתוח, ואילו אתם תכריעו שלא לקיימו מחמת 'סימנים' הנראים לכם – הרי אתם 'מנחשים', וכידוע, זהו איסור חמור מן התורה, חלילה לכם מלעשות כן! צריך לעשות את הניתוח וה' יעזור שהכל יעבור בשלום!" סיים רבינו בברכה, וההורים יצאו מחדרו.
ואכן, כדבריו של רבינו – כך אירע. תור חדש נקבע לניתוח, בפעם החמישית, ליום ראשון שלאחר מכן, והפעם – התנהל הכל על מי מנוחות.
הילד חש בטוב, והניתוח עבר בהצלחה מרובה – מעל ומעבר לציפיות…
(מתוך 'אורחות החיים')
