הרב בנימין בירנצווייג
"וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים" (י"ח, ב')
ברש"י מקשה, מדוע כתוב בפסוק לשון 'וירא' שתי פעמים, הרי ה'וירא' השני נראה מיותר? ועיין שם שביאר לפי דרכו.
וביאור נפלא ביאר מרן ה'אבי עזרי' (בספרו 'מראש אמנה'), שהתורה באה ללמדנו, שמצוות צדקה היא לא רק בנתינת צדקה לעני המבקש מאתנו, אלא מצוות צדקה היא בחיפוש וראיית הנצרך לצדקה כדי לעזור לו. וזו כוונת התורה שכתבה פעמיים את המילה "וירא" – ה"וירא" השנייה באה ללמדנו, שאברהם התבונן לראות האם האורחים שבאו לקראתו נצרכים להכנסת אורחים וצדקה; הוא לא חיכה שהם ידפקו על דלתות אהלו לבקש צדקה, אלא ברגע שהוא נשא את עיניו 'וירא' והנה שלושה אנשים, מיד התבונן לראות האם הם צריכים אוכל ושתייה "וירא וירץ לקראתם".
ובזה ביאר ה'אבי עזרי' לשון המשנה באבות "כל המעלים עיניו מן הצדקה", כי לכאורה היה צריך לכתוב "המונע ידו מן הצדקה", אלא שזה יסוד מצוות הצדקה: שלא די בנתינת צדקה לעני המזדמן, אלא שיש חיוב לא להעלים עין אלא לבדוק ולהתבונן מי נצרך לצדקה, ובזה מקיים את פסגת מעלת מצוות הצדקה.
ומזה נלמד, שאם צריך כל כך הרבה רגישות בהתבוננות להטבה לשני, קל וחומר שצריך התבוננות גדולה כדי לא לגרום נזק וצער לשני, ועד כמה יש להשקיע מחשבה לראות בתחבולות כדי שלא ייגרם צער לשני. ואף אם נקפיד על מעט מזה כבר יוטב לנו ולזולתנו במהלך החיים.
***
מרן הרב שך זצוק"ל, שהשבוע חל יום היארצייט שלו, היה נאה דורש ונאה מקיים עד מאוד בהנהגה זו של הקפדה עצומה במחשבה על השני להשפיע עליו טובה ולהיזהר מפגיעה בו.
סיפר הרב אברהם צבי טויב שליט"א, שהיה מקורב מאוד למרן הרב שך זצוק"ל, שהוא יודע את הסיבה למה מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א ביטל את הנסיעה הקבועה שלו בבין הזמנים לעיר הקודש צפת, וכך היה סיפור הדברים:
היה זה לפני כמה שנים, כשלפני חופשת בין הזמנים של אב הגיע הרב טויב למעונו של מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א. לפני כניסתו ניגש אליו מקורבו הגר"א מן ואמר לו: "הואיל ורבנו אוהב לשמוע לעתים עובדות ומעשי רב מגדולי ישראל, אולי תספר לו סיפור או שניים ממה שראו עיניך אצל מרן הרב שך זצוק"ל?".
הוא נכנס לחדרו של מרן הגר"ח שליט"א וסיפר לו: "פעם שאלתי את מרן הרב שך, מדוע לעולם אינו יוצא לחופשת בין הזמנים, והרי ממילא אין מסירת שיעורים בישיבה?
"השיב לי מרן: 'לאנשים יש צרות רבות. אני יושב בביתי ולפעמים באים אלי אנשים לבקש עזרה ותושייה, לחלק מהם אני יכול לעזור ולחלק גדול אינני יכול לעזור, אבל בכל זאת עצם הדבר שיש להם היכן לשפוך את הלב זה מנחם אותם ועוזר להם; אם אסע לנופש ולא אהיה בביתי ויבואו אנשים ולא ימצאו אותי בבית, הרי המועקה תישאר במקומה… איך אני יכול לעשות זאת?'".
כששמע מרן הגר"ח שליט"א את הדברים הודיע אף הוא: "אם כך, מעתה ואילך לא נוסעים יותר לבין הזמנים, ונשארים כאן כדי לעזור לאנשים לשאת סבלם בבואם לכאן!".
***
עוד סיפר הרב ישראל מאיר שושן מעשה נורא על עוצם מסירותו של מרן הרב שך זצוק"ל: היתה תקופה שמרן הרב שך הוצרך לטיפולי פיזיותרפיה על מנת לחזק את שרירי גופו הרופפים. מדי בוקר בשעה 8 אחר התפילה הגיע אליו הפיזיותרפיסט לטיפול מפרך שארך כשעה, במהלכה היה הרב שך נאלץ כמה פעמים להפסיק למנוחה קצרה.
יום אחד הגיע אברך לבית מרן הרב שך בשעה זו ובפיו שאלה דחופה בדבר ניתוח מסובך שאביו צריך לעבור. נכדו, שהופקד על הבית, סירב להכניסו בטענה שהרב שך כרגע עסוק לרפואתו ואי אפשר להפסיקו. האברך לא הרפה והסביר שזה ענין של פיקוח נפש; הנכד נכנע ואמר שיכניסו בהפסקה שהרב שך עושה מדי פעם בין תרגיל לתרגיל.
בהפסקה הקלה שהייתה לרב שך נכנס האברך, שאל את מה ששאל ונענה מה שנענה, כשהרופא המטפל נוכח בחדר והוא שם לב שהאברך הזה זוכה לחביבות גדולה מאת הרב שך. הוא ניגש לאברך בצאתו מהפגישה וביקש ממנו: "ראיתי שראש הישיבה הישיש מאיר לך פנים באופן מיוחד, שמא תעזור לי לעזור לו?".
התעניין האברך במה דברים אמורים, ואמר לו הרופא: "בבקרים כשאני מגיע לביתו של ראש הישיבה לשם הטיפול, אני מבקש ממנו בכל פעם שקודם הטיפול יאכל קצת וישתה, כשמלבד סגולתו של האוכל בפני עצמו יש בו גם כדי לסייע בטיפולי הפיזיותרפיה… אלא שראש הישיבה לא מוכן בשום אופן! אולי תבקש אתה ממנו ויסכים?".
נכנס האברך למרן ושטח בפניו את בקשתו של הרופא. הביטו מה ענה מרן הרב זצוק"ל לאברך – מרעיד כל נפש עד דמע!
"אתה מבקש ממני לאכול בשעה שמונה בבוקר?", הרעים הרב שך קולו מנהמת לבו, "בשעה זו אתה יוצא לרחובות בני ברק ורואה אלפי טייערע אידישע קינדערלאך הולכים בששון לבית תלמודם, לחדרים, לבית יעקב, ללמוד תורה, להתפלל שחרית, להגיד 'אדון עולם', לומר 'שמע ישראל'…
"אבל", המשיך הרב שך בקול נשבר וסדוק מכאב, "באותה שעה בדיוק יוצאים עוד אלפים אלפים בתל אביב, ברמת גן וברעננה, ילדים וילדות, בני אברהם יצחק ויעקב שהולכים לבתי הספר שלהם, לְמַה? ללמוד עוד כפירה! הם לא יודעים בכלל מה זה 'שמע ישראל'! דע לך! מאז שראיתי את זה, לפני עשרות שנים, אינני יכול לאכול ולשתות בשעה זו! בנים אהובים למקום מתחילים עוד יום של טעות ואני יאכל וישתה?!".
***
גם מרנא ה'חזון איש', שהשבוע היה יום היארצייט שלו, היה מופלא עד מאוד בזהירות מפגיעה כל שהיא חס וחלילה בזולת. וזה היה המעשה המופלא שהתרחש על־ידו:
השמועה עשתה לה כנפיים ופשטה בכל רחבי העיר הקטנה: היום תיערך ברית מילה באולם בית הכנסת הגדול והסנדק יהיה מרן ה'חזון איש'!
המונים הצטופפו מחוץ לאולם בית הכנסת, ממתינים בקוצר רוח, אולי יזכו לגשת אל הקודש לייעוץ, לברכה; ויש כאלה שהספיק להם ההבטה בזיו פניו הקדושות, שהרי לא בכל שעה הייתה אפשרות להיכנס למעון קדשו מפאת גילו ומצב בריאותו.
והנה הסתיימה שמחת הברית ודמות קדשו של ה'חזון איש' נראתה בפתח האולם, וההמונים נעמדו כל אחד בתורו לגשת להתברך ולקבל עצה ותושייה; ומרן ה'חזון איש', בסבלנות אין קץ, שומע כל אחד, מאיר פנים ומברך בכל לב.
המקורבים אליו שמים לב כי חיוורון נסוך על פניו של ה'חזון איש' ולבם לא מבשר להם טובות. הם מנסים לומר לו, אולי יקל על עצמו וייכנס לרכב שבא לקחתו ולא ימשיך בקבלת קהל ההמונים, אבל ה'חזון איש' מסרב בתוקף…
כשהסתיימה קבלת הקהל ברחובה של עיר נכנס ה'חזון איש' לרכב באטיות והיה נראה כי הוא ממש לא חש בטוב. הנהג מתניע את הרכב ורוצה להתחיל בנסיעה מהירה, ואז אומר לו ה'חזון איש': "סע לאט, מאחורה יש אנשים". הנהג מאט את הנסיעה ונוסע ממש בקצב הליכת האנשים, עד שהגיע לעיקול הרחובות, ואז אומר לו ה'חזון איש': "סע מהר מאוד! סע מהר מאוד לבית החולים", ומאיץ בו למהר…
החשש הוא להתקף לב, והנהג מוציא מיד כדור שהורה הרופא לתת במקרה של התקף לב. הוא עוצר את הרכב וה'חזון איש' בולע את הכדור עם מעט מים ומבקש לצאת מהרכב לשאוף מעט אוויר, כשהוא מפטיר: "זה היה התקף לב חזק!".
כששבה קצת רוחו של ה'חזון איש' והם בדרכם לבית החולים, שואל הנהג את ה'חזון איש': "ממתי חש הרב ברע?", אמר לו ה'חזון איש': "עוד בדרכי לברית". נדהם הנהג ושאל: "אז למה הרב המשיך לברית?"; "קיוויתי שזה יעבור", ענה החזו"א. "ולאחר הברית, מדוע המשיך הרב בקבלת הקהל?", המשיך הנהג להקשות – "כל כך הרבה אנשים באו כל אחד עם הפקאלאך שלו, לא יכולתי לאכזב אותם ולהיעלם!", השיבו ה'חזון איש'.
המשיך הנהג לתמוה: "אם כן, מדוע כשכבר עלינו לרכב ומראה הרב היה בכי רע אמר לי הרב לנסוע לאט עד עיקול הרחובות?", ענה לו ה'חזון איש' תשובה מרטיטה בעוצמת רגישותה וחשיבותה: "וכי לא ראית את הציבור הגדול שליווה את המכונית כשהתחלת לנסוע? אם היית מתחיל מיד בנסיעה מהירה הרי העשן שהיה נפלט ממנוע הרכב היה מגיע ישר על פניהם, איך אפשר ככה לזלזל ביהודים?!".
איזו רגישות מפליגה שלא לפגוע בזולת! באמצע התקף לב חזק, כשצריכים לטוס לבית החולים, אבל אם ניסע מהר הרי העשן ייפלט היישר על פניהם של יהודים טובים שכל רצונם היה ללוות את גדול הדור, זה אי אפשר לעשות גם כשיש התקף לב!
אשריכם ישראל
מאוד יפה
תודה לכם על ההתחזקות היומית
יישר כוחכם………..