כאשר הרב יעקב הלפרין זצ"ל יסד בעצת מרן החזון איש בבני ברק את בית החיים "שומרי שבת – זכרון מאיר", פרסמו את זה בשבועון "קול ישראל" שיצא לאור באותן שנים בירושלים, ונוסח המודעה שהתפרסמה היה: "נפתח בית החיים לשומרי שבת ואוכלי כשר".
אחד מבאי ביתו של מרן הגרי"ז זצ"ל ראה את המודעה הזו והבין שהיא נכתבה ונוסחה על פי דבריו של החזון איש, והתפלא מאוד על הנוסח המעניין הזה – "שומרי שבת ואוכלי כשר". החליט להראות את המודעה להרב מבריסק ולפרוש בפניו את תמיהתו. ואכן כך עשה, ניגש אל הרב מבריסק והראה לו את המודעה ושאלו על הנוסח המיוחד הזה "שומרי שבת ואוכלי כשר" – בשלמא ההקפדה שיהיו "שומרי שבת", מובן, שהרי המחלל את השבת הוא כאילו כופר בכל התורה כולה ודינו כגוי לכל דבריו ויינו יין נסך, לכן יש הקפדה מיוחדת לא להקבר ליד מחללי שבתות. אבל מה הענין וההקפדה המיוחדת של "אוכלי כשר"? הרי מאכלות אסורות זה איסור לאו, ומהי ההקפדה הזו שלא להקבר ליד אלו שאינם אוכלים אוכל כשר, יותר מאלו שעוברים על שארי לאווים שבתורה.
ענה לו הגרי"ז, שאביו מרן הגר"ח סיפר, שבאחת מהפעמים שהיה בוורשה נכנס להתפלל באחד מבתי הכנסת החסידיים שהיו שם, וראה שם ספר של אחד מתלמידי הבעל שם טוב, שהביא מתשובות הרמב"ם שכתב לתלמידו ר' יוסף ב"ר יהודה (התלמיד שבשבילו חיבר את הספר "מורה נבוכים"), ושם כתב ששלחו לו מכתב מאיזו מדינה עם שאלות קשות באמונה ובתחיית המתים ובעוד כמה מעיקרי הדת, ופקפקו שם בכל הראיות שמובאות בחז"ל על זה, וביקשו מהרמב"ם שישיב להם על שאלתם. והרמב"ם כותב לתלמידו שאינו רוצה לענות להם, כיון שאינו מבין איך יהודי מגיע לשאול שאלות כאלה, ואם הם שואלים כך – בטוח שהם אוכלים מאכלות אסורות שזה גורם טמטום הלב, ומתוך כך נתקלקלו והשתבשו דעותיהם עד שבאו לידי כפירה וקושיות מקושיות שונות על דברי חז"ל.
מעתה, אמר הגרי"ז, מובנת מאוד ההקפדה שלא לקבור בבית החיים אוכלי מאכלות אסורות, יותר מאלו שעוברים על שארי הלאוין שבתורה. משום שהאוכלים מאכלות אסורות סופם שבאים לידי דעות משובשות עד שכופרים בדברי חז"ל וכופרים בעיקר ומתחייבים מיתה בידי שמים, והרי הם מומרים וכופרים. וממילא יש הקפדה מיוחדת שלא להיקבר לידם, וכשם שהמחלל שבת הוא מומר ונחשב כגוי לכל דבריו, כך האוכלים מאכלות אסורות סופם שיבואו לידי כפירה וחיוב מיתה בידי שמים.
('שלמים מציון')