יעקב א. לוסטיגמן
במדרש רבה מסופר על דרשה שדרש רבי עקיבא ובה קישר בין שני חיי שרה למספר המדינות עליהן מלכה אסתר המלכה:
"רבי עקיבא היה יושב ודורש והציבור מתנמנם. ביקש לעוררן. אמר: מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינה? אלא תבוא אסתר שהיא בת בתה של שרה שחיתה מאה וכ"ז ותמלוך על קכ"ז מדינות".
לכאורה צריך להבין מדוע עורר רבי עקיבא את הציבור המתנמנם דווקא בדרשה זו. ובמה שונה היא ממדרשי חז"ל רבים אחרים, שדווקא בה הוא מבקש להביא לכך שכל הציבור יתעורר ויקשיב לדרשתו?
מבאר ה'חידושי הרי"ם' שרבי עקיבא רצה להראות לתלמידיו עד כמה גדול כוחו של רגע אחד של עבודת ה'. כראיה הביא את ההקשר בין שרה אמנו ובין אסתר המלכה. אנחנו רואים ש-127 שנות עבודת ה', שוות למלוכה על 127 מדינות. אם כל שנה היא כנגד מדינה שלמה כל חודש הוא כנגד מחוז, כל שבוע כנגד עיר, וכל יום כנגד שכונה באותה עיר, כל שעה היא רחוב שלם, וכל דקה היא בניין רב קומות. זה מה שהתכוון רבי עקיבא לומר לתלמידיו, אתם מתנמנמים ומאבדים דקות חשובות, כשכל דקה שווה כמו בניין רב קומות. בכך הוא עורר אותם לשוב ולנצל את הזמן באופן מקסימלי.
כעין זה מובא גם מרבנו ה'חתם סופר', שמקשה על מה שדרשו חז"ל מדוע כתוב "מאה שנה, ועשרים שנה ושבע שנים", כדי ללמדנו שבת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז', מלמד שכולן שווים לטובה. שואל החתם סופר, איך ייתכן שכולם שווים לטובה, וכי אפשר להשוות בין עבודת ה' של תינוקת בת חצי שנה או ילדה בת שנתיים לעובדת ה' של גיל 100, אחרי שנים ארוכות של עבודה לימוד ויגיעה? הרי צדיקים הולכים ומתעלים מרגע לרגע ולא ייתכן לומר שכל שנותיהם שוות לטובה.
אלא מבאר החתם סופר, שעובדי ה' האמתיים, מנדדים שינה מעיניהם בשנותיהם הבוגרות, כדי לפצות על מה שהחסירו כשהיו צעירים לימים ועוד לא עמדו על דעתם. כך בעצם הם משלימים את שנותיהם והופכים אותן שתהיינה כולן שוות לטובה.
ועל זה אומר הפסוק בפרק 'אשת חיל' שכידוע דרשוהו חז"ל על שרה אמנו: "ותקם בעוד לילה", כלומר היא הפחיתה משעות השינה ונידדה שינה מעיניה, "ותיתן טרף לביתה", לעולם הבא, "וחוק לנערותיה", היינו כדי להשלים את ימי הנערות שבהם לא הספיקה די הצורך בעבודת ה' לפי גודל דרגתה וקדושתה.
והנה שני נביאים התנבאו בסגנון אחד ומדבריהם אנו למדים את אותו המסר. ניצול הזמן הוא עניין שכל יהודי שרוצה להיות עובד ה' חייב לשים על לבו. אדם אינו יכול להיות עובד ה' אמיתי, אם הוא מרשה לעצמו לבזבז דקות יקרות מסדר יומו בחוסר מעש או בשנה מרובה מעבר לצורך הנדרש לו לפי מצבו הגופני והבריאותי.
מספרים על הגאון מרוגטשוב, שפעם עמד ברחובה של עיר וקרא שלט שהיה כתוב בשפה הפולנית. פגש אותו אחד ממכריו ושאלו, וכי יודע כבוד הרב את השפה הפולנית? השיבו הגאון כי השפה כולה מוכרת לו, וכי בגלל הכישרונות שבהם בירך אותו הקדוש ברוך הוא הוא נזקק להשקיע בסך הכל שומנה שעות כדי ללמוד את השפה הפולנית על בוריה.
נפעם אותו יהודי ושאל בהשתאות: "אם נדרשות לכם רק שמונה שעות כדי ללמוד שפה על בוריה, מדוע אינכם לומדים כמה שפות נוספות? הרי לא מדובר במאמץ גדול עבורכם".
השיב לו הגאון: "מהיכן אקח שמונה שעות שלמות כדי ללמוד עוד שפה? אילו היו לי שעות מיותרות, אכן הייתי עושה כדבריך. את השפה הפולנית נזקקתי לדעת ולכן נאלצתי לפנות זמן כדי ללמוד אותה, אך מה לי ולשפות אחרות שידיעתן לא תביא לי תועלת כזאת ששווה בזבוז של שמונה שעות תמימות".
אין צורך להזכיר שהגאון הרוגטשובי ידע את כל התורה כולה, ולא היה מקצוע או נושא תורני שנעלם מידיעתו. ובכל זאת, התמדתו העצומה גרמה לכך שמעולם לא היה לו זמן פנוי כדי לעסוק בדברים אחרים.
כמובן שמדובר בדרגה גבוהה מאוד. לא כל אחד יכול להשקיע מאה אחוז מזמנו ברדיפה אחר ה', ולשקע את עצמו בלימוד התורה בהתמדה גדולה כל כך.
על כגון זה ידוע מה שביאר הבעל שם טוב הקדוש וביארו צדיקים נוספים, "בכל דרכיך דעהו", כלומר שיכול אדם לעבוד את ה' בכל מעשה שהוא עושה. אם הוא נאלץ לצאת לעבודה מדי יום, לכאורה אין זו עבודת ה', אבל אם הכוונה היא לעשות את רצון ה', ותכלית יציאתו לעבודה היא כדי לפרנס את ילדיו ולאפשר להם ללמוד תורה בנחת – הרי זו עבודת ה'. כשאדם נזקק למנוחה כדי שיוכל לאחר מכן לשבת וללמוד את השיעור הקבוע שלו, המנוחה היא חלק מעבודת ה' שלו, אם זאת אכן המטרה שלו בשעה שהוא נשכב לנוח. כך לגבי כל העיסוקים שיש לנו במשך היממה.