כידוע אנחנו בימי ספירת העומר שבהם משתדלים להשתפר בהליכותינו ובפרט בבין אדם לחבירו, חשבתי כבר הרבה זמן על העניין שלפעמים באים לידי ביוש וביזוי של העולים לתורה, ובפרט ברגע כה קדוש כשספר התורה פתוח. והנה היום ראיתי מודעה קטנה שמישהו מעורר לעניין זה, וזה נכתב כל כך טוב, שחבל להוסיף:
נער הבר מצוה שצריך להתמודד עם 50 מתפללים
זה קרה ביום שני האחרון, סתם יום של חול, ול'שלישי' הקריא הגבאי, יעמוד חתן הבר מצוה… הנער שבאותו יום מלאו 13 נראה היה כמי שהכין את עצמו לקראת היום הגדול. בפנים סמוקות וברגליים כושלות הוא התייצב על יד הבימה, אביו לצידו מחזיק את הטלית שלא תיפול מעל כתפי העלם הצעיר, שזו לו הפעם הראשונה בה הוא עולה לתורה.
"ברכו את ה' המבורך", נרעד קולו, וכולם עונים אחריו בהתלהבות. מיודעינו מתרגש מאוד, קולו רועד קמעא והוא מתחיל לומר את הברכות ששינן היטב כדי שלא לטעות חלילה. הקהל דומם, מאזין ומתרגש יחד עם עלם החמודות הזה, שמתוך ההתרגשות הגדולה התבלבל ופצח בברכת 'אשר נתן לנו תורת אמת' במקום 'אשר בחר בנו מכל העמים'…
עשרות זוגות עיניים ננעצו בו, בילד הנרגש. 50 המתפללים (שיחד עברו עליהם כבר כ 1500 שנות חיים ונסיון רב בעליות לתורה) זעקו כאיש אחד ובלב אחד: אשר בחר.. אשר בחר.. מנסים לעזור לו לברך את הברכה הנכונה.
אל דאגה, הנער תיקן את עצמו מיד (ומרוב פחד, התבלבל עוד 5 פעמים בברכות)
אז מה מרגיש נער זה?.
בעוד עשרים שנה, כשהנער הזה ייזכר בבר המצווה שלו, הוא לא יזכור את האוכל שהיה על השולחנות, גם לא מי ומי היו האורחים, אולי הוא יצליח לשחזר בזיכרונו חלק מהמתנות שקיבל באותו יום, אבל דבר אחד הוא בטוח לא ישכח: את הרגע הנוראי הזה, שבו הוא עמד על יד הבימה, וטעה בברכות. הוא לעולם לא ישכח את היום הגדול, הוא לעולם לא ישכח את הגערה והתיקונים, והוא בסך הכל נער ביום חגיגי. התגובה הזאת של הקהל לא תמוש מזכרונו לעולם, והיא לבטח תישאר כצלקת אדומה ומכוערת בנפשו הרכה.
בלי לשים לב, בלי לחשוב על מעשיהם, גרמו לו המתפללים לטראומה שתלווה אותו עוד שנים רבות.
ולמה בכלל הרגישו כולם צורך לתקן אותו? הרי אבא של הנער עומד לצדו ומסייע לו, הבעל קורא נמצא שם, והגבאי עומד על המשמר ודואג שלא יתרחשו טעויות. אבל כל אחד רוצה 'לעזור', וכך מתנפלים עליו כולם, למרות שברור הדבר שגם אם הם יישארו דוממים, הטעות תתוקן בלי עזרתם הנדיבה.
המסקנה שלנו מהסיפור הזה היא שננסה להרגיל את עצמנו שלא להעיר הערות באופן ספונטני, שלא לתקן אחרים בלי שחשבנו על כך קודם לכן. רק אחרי שבדקנו, חככנו בדעתנו ומצאנו את הדרך הטובה ביותר להעיר מבלי לפגוע בזולת, רק אז נעיר ונתקן את הטעון תיקון, במאור פנים, בחביבות ובעיקר עם הרבה הרבה רגישות.
(המודיע מדורים)