הרב בנימין גולד
"זֶה יִתְּנוּ… מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" (שמות ל', י"ג)
טעם נפלא לכך שציותה התורה ליתן דווקא מחצית השקל ולא שקל שלם, מביא החיד"א בשם רבי שלמה אלקבץ: ללמדנו על הערבות של כלל ישראל, שאי אפשר שיאמר איש ישראל, כי יכול הוא לחיות לעצמו בעבודתו את ה' יתברך, וכך יוכל להגיע לשלמות ללא הפרעות וטרדות של אחרים, אלא אדרבא, יש לדעת כי כל אחד מישראל הוא רק חצי כשלעצמו! והאפשרות היחידה להגיע לשלמות היא רק בערבות ושיתוף עם הזולת, בערבות ונשיאת עול עם השני, רק כך יוכל להגיע האדם לשמות בעבודתו, ללא זה הוא נשאר רק חצי!
הדברים מדוייקים להפליא בדברי הפסוק: "זה יתנו… מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'". והנה יש כאן כפילויות רבות בפסוק זה: א. מה הוצרך לומר בתחילה "זה יתנו", הרי הפסוק שלפניו כבר מדבר על החובה לתת- "ונתנו איש כופר נפשו", וא"כ היה צריך מיד לומר "ונתנו איש כופר נפשו" – "מחצית השקל תרומה לה'". ב. מדוע צריך לפרט כמה שווה השקל – "עשרים גרה השקל", ואח"כ לחזור ולומר "מחצית השקל תרומה לה'"? שהתורה תפרט מיד כמה שווה מחצית השקל – 'זה יתנו עשרה גרה מחצית השקל תרומה לה" ג. מדוע צריך לומר "מחצית השקל בשקל הקודש", למה הוזכר כאן השקל השלם? היה די לכתוב "מחצית שקל הקודש".
כל זה בא לחזק את יסוד הערבות של כלל ישראל שהביא החיד"א:
"מחצית השקל בשקל הקודש" – במחצית שקל א"א להגיע לקודש! רק בנשיאה בעול עם השני, אז אפשר להגיע בעבודת ה' לדרגה של 'קודש'.
"עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'" – באה התורה ללמדנו, כי אין ערך למחצית בפני עצמה, מי שחי לבדו בעולמו ללא נשיאה בעול וערבות עם השני, הרי איך ערך מושלם לעבודתו, זה תמיד חצי שחסר בערכו!
"זה יתנו מחצית השקל" – מביא 'בעל הטורים': "'זה' מנין י"ב כמנין י"ב שבטים [כמובא בירושלמי שקלים פ"א ה"ג], לומר שכל ישראל צריכים לתת, ואף הכהנים לא יכולים לפטור עצמם מחיוב זה". הרי לנו הדגשת התורה "זה יתנו", שלהגיע לשלמות צריך ערבות של כולם, זו המהות והשלימות של כלל ישראל, להיות ערבים זה לזה.
●●●
כדי להבין מה זו 'נשיאה בעול עם השני', נביא מעשה מרטיט ממרן הגר"ח שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר [הובא ב'אוצרות התורה']. מסופר, כי בעיצומה של מלחמת השחרור נולד להגר"ח שמואלביץ בן. בימים אלו היתה סכנה של ממש בהליכה ברחוב ללא מגן ומחסה, אבל ברית המילה התקיימה בבית החולים, כשהפגזים נוחתים מכל עבר ומרעידים את קירות הבית. בדרך לא דרך עשו ר' חיים ובני ביתו את הדרך עד לבית החולים.
כשהסתיימה הברית ורצו לחזור, גברו ההפגזות, ולכן הדרך חזרה נעשתה בריצה, וצריך היה להמתין לנפילתו של הפגז לרוץ ולתפוס מחסה בפתחו של בית, להמתין שוב לנחיתתו של הפגז הבא ושוב למהר ולמצוא מסתור בפתחו של בית אחר.
באחת הפעמים של ההתקדמות שבין פגז לפגז, הבחין ר' חיים בפתחו של אחד הבתים בילד, שהיה חבוש בידיו וברגליו, וים של צער ומכאוב נסוך על פנו המיוסרות. ר' חיים נעצר כך באמצע הרחוב והחל בוכה, בן משפחה שלווה אותו, זעק לעברו למהר ולתפוס מחסה מפני הפגז שעומד ליפול, ואולם ר' חיים לא מסוגל היה למוש ממקומו, והמשיך להתבונן בילד הסובל כשהוא בוכה וממרר על כאבו, בהיותו הוא עצמו נתון בסכנה.
לאחר זמן מה המשיך ר' חיים במנוסתו מפני הפגזים, וכשהגיעו למחסה הסביר לבן משפחתו, מדוע לא יכול היה לזוזו ממקומו בראותו את צערו של הילד. הוא הסביר ואמר, "סכלים חושבים ש'לשאת בעול' פירושו רק לעזור לשני, וכאשר אדם נפצע וכבר חבשו אותו בידיו וברגליו, ומעתה מסוגל כבר לעשות הכל בכוחות עצמו, כבר אין במה לעזור לו. לא ולא!", אמר ר' חיים, "נכון שלעזור לו פיזית א"א, אבל מה עם 'נשיאה בעול'? אפשר ואפשר לעזור לו – להתחלק עמו בכאב!!". זה נקרא לחיות את הזולת! זוהי שלמות של ערבות!
●●●
מעשה נפלא נוסף, סיפר הגר"א נבנצל שליט"א, רבה של העיר העתיקה: בישיבה לבעלי תשובה היו בחור ובחורה שעמדו להינשא, וכבר שלחו הזמנות לחתונה. והנה מספר ימים לפני החתונה, סיפרה הכלה כבדרך אגב, שבעבר היתה נשואה לגוי מסוים בארגנטינה.
הידיעה נפלה כרעם ביום בהיר על ראש החתן, משום שהיה כהן, וכידוע אשה שחייתה עם פסול חיתון אסורה לכהן. מה עושים? הרי ההזמנות כבר נשלחו וההורים כבר הגיעו מחו"ל?
אמר רבו של הבחור: "בוא נלך לרב שלמה זלמן אויערבך, אולי ימצא פתרון". כשהגיעו לביתו הייתה השעה אחר חצות הלילה, אבל משום דחיפות העניין העזו לעלות לביתו. למזלם האור עדיין דלק. הרב יצא מחדרו ושמע את כל המעשה. מובן שהתשובה הכואבת הייתה ברורה, הזוג לא יכול להתחתן על פי ההלכה!
ואז התרחש דבר נורא, באותו רגע פרץ מרן הרב אויערבך זצ"ל בבכי קורע לב, שפשוט אי אפשר היה לעמוד מולו. הוא המשיך ובכה ללא הרף. הנוכחים הרגישו נבוכים על הצער העצום שגרמו לראש הישיבה, ולא ידעו את נפשם. אחר זמן מה יצאו את הבית ברגשות מעורבים של צער על המצב, אבל בעידוד שקבלו מההשתתפות הכנה של מרן הגרש"ז זצ"ל במצבם. לא יאומן מה זו דרגה של 'נשיאה בעול', להרגיש כאילו זה הצער שלי.
אבל צערו של מרן הגרש"ז לא היה לחינם. סוף המעשה היה מפתיע עד מאד: אם על פי ההיגיון ההלכתי לא מצא הרב פתרון לבעיית בני הזוג, הרי שבלבו הרחום ובנשיאתו בעול עם צערם, הביא את הפתרון! הדמעות של הרב קרעו שערי שמים, והישועה הגיעה לאותו הזוג! למחרת הגיע יהודי מארגנטינה שהכיר את הזוג, וכששמע על הבעיה שהתעוררה, סיפר שהוא מכיר היטב את הגוי שהיה בקשר עם הבחורה בחו"ל, והוא בוודאות אינו גוי אלא יהודי, המעלים יהדותו…
●●●
דרגת הנשיאה בעול של רבי אריה לוין זצ"ל – היתה מן המפורסמות. לא אחת היה ר' אריה משתהה שעות ארוכות ליד מיטתו של ילד חולה. אחד המלמדים בחדר של ת"ת 'עץ חיים' סיפר, כי בנו חלה קשות. "לילה אחד היינו מרותקים ליד מיטת חוליו עד אחר חצות. הדבר השפיע עלינו קשות, הן מבחינה נפשית והן גופנית. הדבר נודע לרבי אריה זצ"ל, והנה למחרת הופיע בפתח ביתנו ר' אריה בלוויות רעייתו ואמר לנו: 'לכו לישון ואנו נהיה עם בנכם!'. כמובן שסירבנו לכך בתוקף, ואז הוסיף ר' אריה ואמר: 'הבינו! יש לי דברים חשובים ודחופים שאני חייב לשוחח עליהם עם רעייתי, אולם איני יכול לעשות זאת בביתנו, מאחר וילדינו הקטנים מצויים בחדרנו, ואיננו רוצים שהם יאזינו למה שאנו מדברים'"…
מפליא ומרומם!
4/247