וכיצד זוכים לסייעתא דשמיא, חז"ל אומרים (יומא לח, ב) בא ליטהר מסייעין אותו, מי שבא ליטהר יש לו סייעתא דשמיא, כיון שהוא רוצה, בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו (מכות י, ב).
אבל זה תלוי בדרגה כמה האיכות של ה"בא ליטהר", כמה היא השאיפה, ועד כמה זה באיכות השאיפה, אם זה בכל הלב, ואם כל הנפש מסורה לזה, אם הבא ליטהר הוא בצורה חזקה מאד, אזי יש סייעתא דשמיא גדולה, בשביל זה יש סייעתא דשמיא.
..ולאחר הבא ליטהר יש גם בא לטהר – שבא לטהר אחרים, זיכוי הרבים, ואם הבא ליטהר בעצמו מסייעין אותו, קל וחומר בא לטהר אחרים, מי שרוצה זיכוי הרבים ובא לטהר, ודאי שמסייעין אותו, וכשבא לטהר עם כל הלב ועם כל הכוחות בוודאות יש סייעתא דשמיא גדולה..
ומה זה נוגע לנו? לדעת שכל אחד יכול להיות כן, וזה תלוי בו, בעצמו, אם יהיה בא ליטהר ולטהר, יזכה לסייעתא דשמיא.
בפרט עכשיו שחסרה ההשפעה, החזון איש כותב באיגרת (קו"א ח"ג סב) שבסביבת בעל תורה אמיתי יש השפעה ניכרת, במקום שיש בעל תורה אמיתי, אדם בעל מדרגה בתורה ,אמיתי, יש ממנו השפעה, ורואים את ההשפעה, אפילו אם אינו מדבר כלום ואינו בא להשפיע כלל, עצם מה שהוא נמצא שם זה משפיע.
ובבני ברק החזון איש השפיע, שבני ברק היא עיר אחרת, מכוח ההשפעה של החזון איש, והוא לא דיבר לרבים ולא עשה "תעמולה", אלא ישב בביתו ולמד, וגם באו אליו להתייעץ עצות, אבל לא דיבר לרבים, והשפיע! יש הרבה ישיבות ולומדי תורה בבני ברק, מפני שהיה בה החזון איש, בעל תורה אמיתי, שהשפיע.
וכל אחד כמה שיהיה בא ליטהר, זה ישפיע עליו וגם ישפיע על הסביבה – על המשפחה ועל הסביבה שלו, שהוא יהיה "בעל תורה אמיתי" וישפיע בזה, ובידו של כל אחד ואחד להיות בעל תורה אמיתי על ידי שיתמיד בעסק התורה לפי כוחו.
הכוונה קובעת את חשיבות המעשה
כל אחד לפי כוחו ומצבו יכול לזכות למדרגות גבוהות, כמו שכתב המסילת ישרים בסוף הספר: "וכבר יכול להיות חסיד גמור איש שמפני צרכו הוא בעל מלאכה פחותה כמו מי אשר לא יפסוק מפיו הלימוד", היינו שיכול להיות אדם שעוסק במלאכה פחותה לפרנסתו והוא קדוש, כי הוא עוסק בזה מפני שיש לו משפחה שצריך לפרנס אותה, ונחשב עוסק במצוה, אם כוונתו מפני המצוה שבזה.
וכן בכל דבר שאדם עושה, יכול לחשוב עד כמה שיש בזה מצוה, כפי שהיה מעשה במרן המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל ששהה פעם בבית החולים לצורך איזה טיפול, והיה שם אח שטיפל בו, ואחז המשגיח בידו ואמר לו: דע לך כי אתה יכול לזכות הרבה, כי הרי אתה מטפל בי ובעוד אנשים רבים, והנך עושה בזה הרבה מעשים טובים, ואמנם זו גם הפרנסה שלך, אבל אל תחשוב על הפרנסה אלא תחשבו שאתה עושה מעשים טובים, וזוהי המטרה בעבודתך, המעשים הטובים, כמובן גם יש לך פרנסה מזה, אבל העיקר זה המעשים הטובים, ואם תחשוב על זה ותזכור את זה, תזכה הרבה!
כלל הדבר, הכוונה קובעת את החשיבות של המעשה, ואם הכוונה היא המטרה הטובה שיש בזה, אזי המעשה הוא מעשה אחר לגמרי, והוא מצוה גדולה מאד, וזהו "בא ליטהר". וזכורני שנסעתי פעם עם נהג מונית ואמרתי לו כדברים הללו, שיידע כי באמת הוא עושה חסד עם הציבור, שהם צריכים עזרה להביא אותם ממקום למקום, והוא עושה להם טובות, ואמנם הוא גם צריך פרנסה ולכן משלמים לו, אבל הוא עושה דברים טובים מאד, והסכים לזה.
אם אדם חושב על המעשה הטוב שהוא עושה, הרי הוא זוכה בזה, כי הכוונה קובעת את חשיבות המעשה, וכל מה שאדם עושה, אם יש בזה צורך טוב וכוונתו היא על הצורך הטוב, זה נחשב לו למעשה מצוה, ובאופן זה אדם יכול להיות כל היום עוסק במצוה.
האפשרות להיות עוסק במצוה כל היום
וזה מה שכבר הזכרנו מדברי הרמב"ם (בהלכות דעות ג, ג) שיכול להיות שאדם ישן והוא עובד את השם, השינה שלו היא עבודת השם, אם הוא הולך לישון מפני שהוא צריך לנוח, כי הוא עבד השם, ומחר יש יום ויש תרי"ג מצוות, בין אדם למקום ובין אדם לחברו, יש הרבה מעשים טובים שצריך לעשות, ואם לא יישן יהיה עייף ולא יצליח לקיים את מה שצריך, ולכן הוא הולך לישון, כדי שיהיה לו כוח לקיים את התרי"ג מצוות, אם זוהי כוונתו אזי השינה שלו היא עבודת השם, וזו עבדות שהוא חייב בה, כי השינה היא צורך העבודה.
וכמו חייל בצבא המלך שהוא חייב לאכול ולישון כדי שיהיה לו כוח לעבודת המלך, והמלך מחייב אותו בזה, כי אלמלא כן הוא לא יוכל לקיים את תפקידו כחייל, והרי הוא עושה את מצות המלך בזה שהוא אוכל ובזה שהוא ישן, כך גם כל אחד ואחד שישן לצורך עבודת השם הרי הוא עובד השם בשינתו, וכך אפשר להפוך את כל מעשי האדם הגשמיים למצוות, על ידי הכוונה לשם שמים.
והרמב"ם כתב כן לגבי שינה, שיכול להיות עובד השם בשינתו, אכן גם בשאר צרכי הגוף אפשר לומר כן, כגון באכילה, כשאדם אוכל, אם הוא אוכל מפני שיש תרי"ג מצוות והוא עבד השם, ועבד חייב לאכול כדי לקיים את העבודת, שאם לא יאכל לא יהיה לו כוח, וזה חטא, וממילא הוא חייב בזה, וכשמתכוון באכילתו מפני שהוא חייב לאכול, כי זה צורך עבודת השם, הרי הוא עובד השם באכילה.
אם מטרת האכילה היא לא מפני שזה טעים, אלא שאם אין זה טעים הוא לא יכול לאכול, ולכן זה טעים כדי שיוכל לאכול, אבל המטרה היא לא ההנאה ותאוות האכילה, אלא עבודת השם היא המטרה, עם כוונה כזו הופכים את האכילה לעבודת השם!
וזה מה שאמרו חז"ל (יומא עא, א) הרוצה לנסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין, היינו שמי שרוצה לקיים מצות ניסוך היין בזמן הזה שאין מזבח, שיתן יין לתלמידי חכמים לשתות, כי תלמיד חכם ששותה יין, כוונתו בשביל שיהיה לו כוח ללמוד ולעבודת השם, וכל אכילתו ושתייתו הם שם שמים, ולכן זה עבודת השם, כמו ניסוך היין שהוא קרבן על המזבח וזו עבודת השם, כך הוא עובד את השם בשתיה. וכמו שכתב הרמב"ם שיש עובד השם בשינתו כך גם יש עובד השם באכילתו ובשתייתו, ובאופן זה הופכים את הגשמיות לרוחניות, בכל פעולה שאדם עשוה.
וכן כשאדם הולך לתפילה, יש מי שהולך להתפלל ואינו חושב כלום, רק "מצות אנשים מלומדה" (ישעיה כט, יג), אבל יש מי שהולך וחושב שזו עבודת השם, ואם לא חושבים כלום זו סתם מצוה, אבל אם חושבים ומתכוונים לכך זוהי מעלה אחרת לגמרי! לחשוב שהוא עובד את השם בהליכתו להתפלל, כי הוא חייב בזה, והעבדות מחייבתו ללכת לתפילה, ואחר כך התפילה עצמה היא עבודת השם במדרגה גדולה יותר, תפילה בכוונה, ויש הרבה מדרגות בתפילה בכוונה.
כך אפשר להפוך את כל הפעולות הפשוטות לרוחניות.
(מתוך דרכי החיזוק 426)