הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
אלו שממשיכים כרגיל
אגדה מספרת שישנם אנשים שלא מתרגשים בכלל מחודש אלול. לא מפחדים, לא חוששים, חיים כרגיל, כאילו היום חודש כסלו, טבת או תמוז.
איך?! ברצינות. איך אפשר להמשיך ולחיות כרגיל, כשאנחנו יודעים בבירור שבעוד פחות משבועיים נעמוד לפני כס המשפט, נעבור אחד אחד כבני מרון לפני הקב"ה ונבוא בדין או ברחמים על כל מעשינו?!
דוד המלך ע"ה, איש צדיק ומורם, שאנו ואבותינו ואבות אבותינו לא הגענו לקרסולי-קרסוליו, רגל רביעי למרכבה, מעיד על עצמו ש"פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך" ועל כך ש"סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי", ויש מאיתנו אנשים שאינם רועדים מפחד מבוא יום הדין הקרב?!
לא מפחדים מאלול, כיון שאנו יודעים שגם בשנה שעברה היינו כמו עכשיו, פחות או יותר. לא עשינו יותר עבירות או יותר מצוות משנה שעברה. התנהגותנו, פחות או יותר, כמו בשנים עברו, ואם בשנים קודמות זכינו בדין והיו לנו שנים רגועות וטובות, אין לכאורה שום סיבה שמשהו ישתנה. טוב לנו כך ונקוה שבעזרת ה' הכל יהיה בסדר גם הלאה. סוג של "לי זה לא יקרה" ו"יהיה בסדר"…
הס הושלך בישיבת "כפר חסידים", כשהמשגיח הנערץ רבי אליהו לאפיין זצוק"ל נשא את דבריו, וכך אמר ר' אליהו זצ"ל: "לפעמים אדם עומד לפני ראש השנה ועורך את חשבון נפשו, ואז מגיע הוא למסקנה שהשנה היתה כמו שנה שעברה, לפחות לא יותר גרועה ממנה, ואולי אפילו מעט יותר טובה ממנה, ואז הוא חושב לעצמו: "אם השנה עברה עלי בשלום, זאת אומרת שכאשר דנו אותי בשנה שעברה, מצאו אותי כשר וטוב, פחות או יותר, ולכן גזרו את דיני לחיים טובים, ואם כן מסתבר שגם השנה יגזרו כך את דיני, לטובה ולברכה!"…
רבי אליהו לאפיין עצר לרגע וזעק: "לא! אפשר שטעות חמורה היא בידו! הראב"ד מסביר שמה שאמרו חכמינו ש"בראש השנה נחתמים לאלתר למיתה", הכוונה שיתכן שיחתמו את דינם מיד בכך שימותו קודם הזמן שהוקצב להם. אדם רשע שמתחילה הקציבו לו שבעים שנה, יכול להפסיד עשר- עשרים שנה. נמצא שאדם זה חושב להוכיח מהעובדה שהוא חי את השנה הנוכחית, בכך שבראש השנה הקודם נחתם לחיים, והוא מסביר לעצמו שגם השנה, שמעשיו לא גרועים יותר, ייחתם הוא לחיים, בעוד שייתכן שבראש השנה הקודם החליטו להוריד לו שנה מהחיים שנקצבו לו, ואילו מידת הדין של השנה כבר לא תסתפק בהורדת שנה והיא תתבע להוריד לו שנתיים ויותר, ואז, כשבאמצע החיים יגיע קיצו, יתברר לו שראש השנה הספציפי הזה לא היה טוב"…
ניתן להוסיף עוד: ישנה מחלוקת ראשונים האם האדם נידון בראש השנה על חיי העולם הזה או על חיי העולם הבא. לדעת התוספות, גזר הדין בראש השנה, קובע את חלקנו בעולם הבא לפי מעשינו בשנה החולפת. והנה גם אם נגזר על האדם שיחיה ברווחה ובנחת עוד שנה בעולם הזה, יתכן ונגזר עליו שחלקו התמעט בעולם הבא ואולי הקב"ה יקבע שיקבל חלק יפה וטוב בעולם הזה, על חשבון המצוות שעשה במהלך השנה, ואילו חלקו לעולם הבא התמעט. אם כן, כיצד אפשר להיות שאננים? הרי כל עבודת עולמנו בעולם הזה נועדה כדי שיהיה לנו חלק לעולם הבא!
וישנה נקודה נוספת שיכולה לעורר ולהפריך את כל הטענה של "גם בשנה שעברה זכיתי במשפט".
גם אם השנה זכינו בדין, ברוך ה', אי אפשר לשכוח הרבה רגעים קשים, כואבים ולא נעימים, שעברו עלינו במרוצת השנה. גם אם בכלליות אנחנו חיים, בריאים ונושמים, בכל זאת היו לנו הרבה רגעים שהיינו שמחים שהיו טובים ומשופרים יותר.
בראש השנה הקרוב יקבעו גם כל מליוני פרטים, קטנטנים- לכאורה, המרכיבים את חיינו, כל רגע בשנת התשע"ח. נביט רגע לשנה החולפת ונשים לב ללימוד איכותי וחידוש של סברא חדשה שאמרנו בסדר א' בו' בשבט. בו' תמוז קמנו באמצע הלילה לקובי, כי כאבה לו הבטן. קיבלנו תוצאות מבחן מצוין של אילה ב'מושגים ביהדות' בי"ז בחשון, האוטובוס איחר בי"ד בכסלו ובט"ו באב, קיבלנו מחמאה ממאן דהוא בט' בניסן, הבן התקבל לישיבה טובה המתאימה בדיוק למידותיו בה' באדר, חידוש נפלא שחידשנו בח' באדר, הילדים נרדמו משום מה מוקדם בשעות הערב בי"ט בניסן. הבחורים הקשיבו בשיעור והתווכחו במרץ על סברא במשך שעה. קיבלנו זיכוי מפתיע בסך 586 ₪ מהביטוח הלאומי בכ"ג בסיון, שרי עשתה לנו נחת מיוחדת בדקלום חינני במסיבת יום ההולדת בכ' בתמוז ובאותו יום עצמו נשברה צלחת בצהרים וברוך החליק כעבור שעתיים על קליפת בננה בחדר האשפה ונזקק לגבס, כאשר ביטלנו בגללה 5 שעות מסדרי הלימוד. תורה, ילדים, פרנסה, חיוך, דמעה, שמחה, אושר, עצב, סיפוק, רוגז, לחץ, תיסכול, אידישע נחת, עבודה, רוגע. נעצום עיניים לרגע וננסה להעביר מול עינינו שבוע, שבוע אחד בלבד, של מאורעות פשוטים ויומיומיים שעברנו, ולאחר שנראה מול העיניים והדמיון את הקשיים והשמחות, הרגש וההצלחות, רגעי האושר ורגעי הרוגז, השלווה והנינוחות, הכעס והתיסכול, נזכור שהכל, כל מאורע של כל רגע, נגזר עלינו בראש השנה התשע"ז. וכן, כל רגע בשנה, כל דקה, כל החלטה, ייקבעו לנו, על תיפקודנו ומהלך חיינו בשנה הבאה, בראש השנה התשע"ח. משפט שכזה אמור בהחלט לגרום לנו לפחד, ועלינו לעשות, להשקיע ולהתקדם, כדי להתכונן למשפט.
רבי ישראל מסלנט זצ"ל (אור ישראל, אגרת י"ד) מסביר שהאדם שאינו מפחד מראש השנה ויום כיפור, הוא אדם שחטאיו ומעשיו הלא-טובים סיאבו את נשמתו. העוונות שעשה ליכלכו והעכירו את צלילות מחשבתו וישרותו אבדה לו. ומה יעשה אדם שכזה? –יתפלל להקב"ה מקירות לבבו וישפוך את נפשו לפני ה' יתברך שיסיר את ערלת הלב, שסוגרת את דלתות הרגש מלפניו.
רבי שלום שבדרון זצ"ל (ספר "קול דודי" עמוד כ"ז) מסביר שלא רק העבירות מטמטמות ואוטמות את לבבנו, אלא גם השקיעות בתאוות העולם הזה. הרדיפה אחר החומר מסלקת מאיתנו את הרגשות השנפש העדינות ומסיטה את מחשבותינו לדברים פחות חשובים. חז"ל אמרו שהקב"ה אומר לנו "פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". ומסביר ר' שלום שבדרון שכאשר האדם מסלק ולו מעט מה"עולם הזה" הרובץ על גופו ולבבו, מיד מפנה הוא מקום לרוחניות להיכנס ולהאיר את מחשכי הלב.
מחפשי העבודה
"אלול! צריך לעבוד!", הוא אומר לעצמו, ומסתובב לו סחור סחור, מחפש את עצמו, מחפש מה לעשות…
אלול. הם רוצים מאוד להתקדם, לעשות, להיות טובים יותר. אבל הם אינם יודעים מה בדיוק. ממה להתחיל, במה להתמקד. יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות, ומנגד, חסרים לנו בכל כך הרבה דברים ונושאים. אז במה להתחיל קודם?
כדאי לדעת במה להתמקד, צריך להציב קודם כל את המטרה. למה אנחנו מצפים ומה אנחנו רוצים להשיג לעצמנו באלול הזה. ישנם מספר מישורים ודרכי עבודה בספרים הקדושים בחודש אלול. ישנם המתמקדים בעבודת התשובה. פשוט להתנקות מהחטאים ולהגיע לראש השנה זכים וטהורים. וישנה דרך עבודה במישור אחר, של יצירת מידת הרחמים.
בחוברת המרתקת "עורה למה תישן" מצטטים לנו מדברי קדמונינו, הכותבים שלמרות שלפי שורת הדין קשה לזכות בדין ולצאת בשלום ממשפטו הנוקב של מלך המשפט, אך אם נזכה למידת הרחמים בשעת המשפט, נוכל לזכות לשנה טובה. ככל שהרחמים עלינו יגדלו, כך נזכה יותר לשנה מתוקה. לכן כדאי לנו לנסות ולעורר עלינו יותר ויותר ממידת הרחמים.
— כיצד מעוררים רחמים?
דבר ראשון, על ידי לימוד התורה. חז"ל הקדושים הדריכו אותנו במספר מקומות שיגיעת התורה ועמלה מעוררת רחמים. אליהו הנביא ב"תנא דבי אליהו" כותב לנו ש"כיון שקראו את המקרא ושנו את המשנה ודברי תורה מתוקים עליהם- הקב"ה מרחם עליהם". הגאון רבי חנוך העניך קרלנשטין זצ"ל מאריך בענין זה בקונטרסו הנפלא "עצות לזכות בדין" והוא מזכיר לכולנו את הפסוק "יבואוני רחמיך ואחיה כי תורתך שעשועי". דוד המלך מבקש רחמים בזכות שהתורה הקדושה הינה שעשועיו ומשוש חייו. רבי חיים מוולוז'ין זי"ע (נפה"ח שער א' פ"כ) כותב לנו שהלימוד בעיון בעומק התורה מחזיר לאדם את זוהר נשמתו ומסלק ממנו את חטאיו. לדבריו הקדושים, הלימוד בעיון הוא מסלול התשובה לחטאי המחשבות הלא-טהורות ועסק התורה מסייע רבות לטהרת הלב ולתשובה שלמה.
מרגיזים אותנו? מעצבנים? אי אפשר כבר עם החברים, השכנים, בני הזוג, הילדים? "כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים!" (שבת קנא, ב). הקב"ה מודד מידה כנגד מידה ומי שמרחם ומתחסד עם הבריות, גם בו מתחשבים ומרחמים. וכדאי לקרוא קטע קטן של ה"מסילת ישרים" על הענין: "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, וזה פשוט כי הקב"ה מודד מדה כנגד מדה, ומי שמרחם ועושה חסד עם הבריות, גם הוא בדינו ירחמוהו וימחלו לו עונותיו בחסד, שהרי מחילה זו דין הוא, כיון שהיא מדה כנגד מדתו, והוא מה שאמרו חז"ל (ר"ה י"ז): "למי נושא עון? למי שעובר על פשע". ומי שאינו רוצה להעביר על מדותיו, או אינו רוצה לגמול חסד, הנה הדין נותן שגם עמו לא יעשו אלא שורת הדין, ראה עתה מי הוא זה ואיזה הוא שיוכל לעמוד אם הקב"ה עושה עמו שורת הדין, ודוד המלך מתפלל ואומר "ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי". אמנם העושה חסד יקבל חסד, וככל מה שירבה לעשות כך ירבה לקבל, ודוד היה מתפלל במדתו זאת הטובה שאפילו לשונאיו היה משתדל להיטיב.
ידידי הרה"ג ר' אהרון גינוער שליט"א נסע פעם במונית עם מורו ורבו הגאון רבי משה שפירא זצ"ל. המונית עצרה לפני הרמזור ומאן-דהוא הקיש על חלון הרכב והושיט את ידו לנדבה. חזותו של ההלך העידה עליו שהוא אדם מפוקפק, שמשתמש ב"חומרים מסוכנים" ומזיק לגופו. הגר"מ שפירא זצ"ל שלף את ארנקו והעניק לו שטר של עשרים שקל. הרב גינוער לא התאפק ושאל "הרב הרי יודע שהכסף לא ילך לאוכל אלא לדברים גרועים. אם כן, מדוע הרב נתן לו נדבה הגונה?".
הביט בו רבי משה שפירא בעיניו החודרות ואמר: "אם יהודי מושיט לי יד ומבקש עזרה ואני לא עושה חשבונות, גם הקב"ה לא יעשה איתי חשבונות. כדרך שאדם נוהג באחרים, ינהג איתו הקב"ה!".
הרגועים
יצא לי לפגוש מספר אנשים רגועים, שהסבירו לי שלהם אין מה לדאוג. הם לומדים היטב, מתפללים, משתדלים בכל כוחם לעשות מצוות. הם בסדר, ברוך השם…
נו טוב. קשה להתווכח, וגם כל אחד מבין שעבירה אחת, אפילו עבירה אחת מדרבנן, היא חטא נורא, שעונשה רע ומר. אבל הנה דבר נפלא שראיתי בספר "שערי ארמון", בשמו של רבי ישראל סלנטר זצ"ל. דבר שכדאי להפנים אותו גם לאנשים "רגילים" כמותנו, שלא סבורים שהם כל-כך טובים ומוצלחים בעבודת ה'…
רבי ישראל מסלנט נשאל אילו "קבלות" והתחיבויות כדאי לאדם לקבל בימים אלו. תשובתו הפתיעה את השואלים. רבי ישראל השיב שעיקר העונש ניתן על העבירות הקלות, העבירות ה"פעוטות" שאנו עוברים, כמעט מבלי משים."אדם השקוע כל השבוע בעבודתו עד לאפיסת כוחות ולכן אינו מקדיש זמן ללימוד תורה, ייתבע על כך שלא עבד פחות שעה ומדוע לא הלך לשמוע שיעור תורה למרות עייפותו. אך עונשו יהיה חמור שבעתיים אם בשבת, כשהוא נח שעות רבות ומכלה את זמנו על קריאת עיתונים, לא מקדיש זמן לתורה. כי בשבת קל לו יותר ללמוד ואם בכל זאת הוא לא לומד, התביעה עליו תהיה גדולה יותר". רבי ישראל הביא על כך את דברי הגמרא (מנחות מג,א) שהקב"ה יתבע יותר אם האדם על שלא קונה ציצית עם חוטי צמר מאשר אם לא קנה חוטי תכלת. כי קל ונגיש יותר להשיג חוטי ציצית רגילים מאשר להשיג חוטי תכלת ואם הוא לא השיג חוטים שכאלה, עליו להיענש יותר בחומרה עליהם.
ובכמה דברים "קטנים" אנחנו מזלזלים. כמה יכולנו להתאפק מלרכל ולדבר לשון הרע לא "חשובים" ומאוד "מרתקים". כמה קל היה להגיע חמש דקות יותר מוקדם לתפילה, כמה היה קל לא להפסיק באמצע הלימוד על כל שטות ופטפוט. כמה היה קל להבליג, לוותר, לא להסתכל, לא לחשוב. כמה קל לברך "אשר יצר" או "שהכל נהיה בדברו" ברצינות ובכוונה, והרי לא תמיד עשינו את זה כהוגן…
כ"ק הגה"ק רבי חיים מצאנז זי"ע מציע לנו לקבל קבלה פעוטה, אך עקבית, מאשר שנקבל צרור קבלות ולא נעמוד בהם. רבי חיים צאנזר ממשיל לנו משל נפלא, שמובא גם הוא בספר "שערי ארמון".
מעשה בעני אחד שחיזר על הפתחים וקיבץ נדבות. כשסיים לאסוף צדקה בעיר אחת, החליט לנסוע לעיר מרוחקת. היה בידו כסף להגיע לעיר הרחוקה בנסיעה במחלקה השלישית ברכהת, אך העני חמד לעצמו נסיעה מרווחת במחלקה הראשונה. אמר העני לעצמו: "אין לי כסף לנסוע מכאן ועד מחוז חפצי, אז אקנה כרטיס לשתי תחנות ובתחנה השניה ארד, אקבץ נדבות ואאסוף עוד כסף להמשך הנסיעה".
אמר ועשה. התרווח בנוחות במחלקה הראשונה ונהנה מהנסיעה, כמו העשירים הגדולים. כשעצרה הרכבת בתחנה השניה, הזכיר לו המבקר שעליו לרדת מהרכבת. קם העני, נטל את מטלטליו הדלים וירד מהרכבת. ואז חשכו עיניו. תחנה זו היתה באמצע הישימון, בלב המדבר…
מוטב לאדם לקבל על עצמו קבלה פעולה, של "מחלקה שלישית", ובלבד שיגיע בה למחוז חפצו. אך אם יקבל קבלה כבדה לזמן קצר מתוך רצון להמשיכה גם בעתיד, עליו לזכור ולהביא בחשבון שהתחנה הבאה תהיה במדבר. היא לא תהיה בימי ההתעוררות וההתרגשות של חודש אלול, ומי יודע אם יהיו לו אז כוחות נפש להמשיך בה גם כן…
הלחוצים
את הקטע הבא אני כותב, למען האמת, בעיקר לעצמי. ואם ישנם עוד יהודים שמזדהים איתי, אולי נוכל לדבר לעצמנו יחד ולטכס עצה כיצד נצליח לבנות "אלול" טוב.
אנחנו מגיעים לאלול. קול השופר מזעזע אותנו וכל השיחות המוסריות ששמענו בישיבה צפות ועולות להן מאליהן. עם ישראל עבר שנה לא קלה וכל אחד ואחד מאיתנו הזדעזע השנה מצרות ואסונות של הכלל ושל הפרט. גם בלי האף והחימה ופחד המשפט, בעצם אנחנו רוצים להתחזק, לעבוד טוב יותר את הקב"ה ולנצל כל יום מימי הרחמים כמו שצריך.
אבל אז הלחץ, הריצה סביב עצמנו, החיים עצמם, טרדות היום-יום וכל מה שעובר עלינו מערבבות לנו את הכל כמו עיסה דביקה אחת, כמו חלקי פלסטלינה שהתערבה לכדור אחד, בצבע עכור. פה אנחנו "חוטפים" תפילה טובה ושם שעתיים "תענית דיבור". כאן "סדר" לימוד אחד הלך לאיבוד בבטלה ושם גילינו את עצמנו מדברים לשון הרע במרץ רב ועסוקים בפיסת רכילות סנצסיונית ב"ענייני השעה". ושוב פעם אנחנו מתחזקים, ושוב נופלים, ולחוצים מהאלול, ומרוב לחץ לא מתחזקים למעשה, אלא רק עסוקים ב"במה להתחזק", והנה עבר לו עוד יום, ועוד יום, כמו נדנדה, עולה-יורד…
—- "הושע נא נפש מבהלה"…
לחץ, בילבול ואי סדר בעבודת האלול משאיר אותנו תמיד עם קטעי-חיזוק, זעיר פה זעיר שם, סוג של טלאי ועוד טלאי. לכן כדאי לנו להצטרף לאנשי הסדר ולארגן לעצמנו, כמה שיותר מהר, דף מטלות מסודר. כיצד אנו רוצים שהאלול שלנו ייראה, בלימוד, בתפילה, בברכות הנהנין, בבין אדם לחבירו, לאשתו, לבעל, לילדים. נתכנן את צעדינו בתבונה, אולי עדיף עם דף נייר וטבלאות לסימון, וכך ננהל את האלול שלנו, כמו כל בעל עסק שיש לו דו"ח הוצאות והכנסות מסודר. אולי, כך אני מקוה בשביל עצמי וגם בשבילכם, נגיע לראש השנה עם מטען רוחני עשיר יותר.
—ושיהיה לנו אלול מועיל!
2/1746