"וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" (בראשית ל"א, מ')
האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זצ"ל הוצרך לנסוע לברית מילה. הביאו מכונית קטנה, שנקראה "פולקסואגן – חיפושית" שתקח אותו לברית.
שאל האדמו"ר: "איך נכנסים למכונית הקטנה?", השיבו לו: "צריך קצת להתכופף". האדמו"ר התכופף, איכשהו הזדחל פנימה, והמכונית החלה לנסוע…
אמר האדמו"ר: "למדתי מכאן מוסר השכל גדול מאד: אם אתה רוצה להתקדם – צריך להתכופף"…
הגמרא (בבא קמא צב ע"ב) אומרת: "חברך קריך חמרא, אוכפא לגביך מוש". פרש רש"י: "טול אכף של חמור והסירהו אליך, ושים אותו על גבך", כלומר, הודה לדבריו ואל תענהו.
רבותי! שמענו טוב? חז"ל אומרים לנו שאם חברך קורא לך "חמור" – שים אכף על גבך, ותגיד לו: "אתה צודק! אני חמור"… איפה נשמע היום כדבר הזה? היום, אם מישהו יקרא לי "חמור" – גן חיות שלם הוא יקבל בחזרה על ראשו…
נסעתי פעם באוטובוס, קו שלשים ותשע, בשכונת בית וגן בירושלים. ברחוב חיד"א יצאה מכונית פרטית במהירות, וכמעט התנגשה באוטובוס. דלת המכונית נפתחה, ויצא משם אדם מנוער מתורה ומצוות, שהחל לצעוק לעבר נהג האוטובוס: "חמור".
הנהג חייך אליו ואמר לו: "אתה אח שלי".
- "כלב".
- "אתה אח שלי"…
- "סוס".
- "אתה אח שלי"…
וכך הוא עבר על שבע עשרה חיות…
ועל כלן נהג האוטובוס עונה לו בחיוך: "אתה אח שלי"…
עד שלנהג הרכב הפרטי נמאס. הוא פנה לנהג האוטובוס ושאל אותו בפליאה: "אינני מבין את התשובה שלך. אני אומר לך 'חמור', מה פשר התשובה 'אתה אח שלי?".
נענה הנהג ואמר לו: "מצד אחד, אני, אינני מסוגל להגיד על בן אדם שם של בעל חיים, כפי שאתה נוהג. מצד שני גם לא הגעתי למדרגה של 'שומעים חרפתם ולא משיבים ועונים', ואני מוכרח לענות… מה, אפוא, אני עושה? אם אתה קורא לי 'חמור', ואנחנו 'אחים', גדלנו באותה אורווה – תבין לבד מה אתה"…
הנהג הזועם נכנס במהירות לרכבו, וברח מהמקום.
הוא אשר אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כ"ה, ט"ו): "לשון רכה תשבר גרם" – עם לשון רכה, עם התכופפות, אפשר להשיג את התוצאות הטובות ביותר.
לפעמים צריך להתכופף כדי להתקדם.
לבלוע את המוות כדי לחיות…
כידוע, הרמב"ם היה רופאו האישי של מלך מצרים, וזכה, בשל כך, לקרבתו היתרה. רבים קנאו בו על כך, והיו מוציאים את דיבתו רעה באזני המלך. באחת ההזדמנויות אף דרשו מהמלך להרוג אותו, ואיימו על המלך, שאם לא יעשה כן – תתארגן כנגדו הפיכה.
המלך לא הסכים, בשום פנים ואופן, להרוג את הרמב"ם בידיים, ואז הציעו הללו פשרה, לפיה ימסרו את דינו לשמים: יכתבו שני פתקים, על האחד יכתבו "חיים", ועל השני יכתבו "מוות", ויתנו לרמב"ם לבחור באחד הפתקים, וכך יחרץ דינו, לחיים או למות.
לפשרה זו נאלץ המלך להסכים.
דא עקא, הכמרים, ברוב רשעותם, כתבו על שני הפתקים "מוות", כשהם מתכננים שמיד כשהרמב"ם ייטול פתק אחד לידיו, ישמידו את הפתק השני, וכך יחרץ דינו למיתה, מבלי שניתן יהיה להוכיח את רשעותם.
אלא, שתכניתם לא יצאה אל הפועל. הרמב"ם היה חכם גדול מהם.
כשנתנו לו לבחור בין שני הפתקים, הוא נטל אחד ובלע אותו. לא נותרה אפוא כל בררה אלא לפתוח את הפתק השני שנותר בידיהם, ולראות שכתוב עליו "מות", ולהסיק מכך שהרמב"ם נטל את הפתק שהיה כתוב עליו "חיים".
למדנו מכאן, כי לפעמים כדאי "לבלוע" את "המוות" – כדי לזכות ל"חיים"…
לפעמים אחד עושה לרעהו "את המוות" הוא מציק לו, מצער אותו, וכדומה. כמה גדול הוא זה שמשכיל בעת הזאת "לבלוע", להתכופף, לוותר ולשתוק.
מי שאכן משכיל "להתכופף", זוכה לחיים טובים ומאושרים, אשריו ואשרי חלקו, זוהי ההתקדמות האמתית בחייו של האדם בעולם.
חדר האוכל בישיבה – "פנסיון"
הייתי צעיר לימים כשנכנסתי ללמוד בישיבה בירושלים. בישיבה למדו ארבע מאות בחורים, ולא הכרתי אף אחד. בצהרי היום הראשון ירדתי לחדר האוכל לארוחת צהרים.
האחראי על חדר האוכל הסתכל עלי, הבחין ב'פנים חדשות', ושאל אותי: "באת לאכול כאן?".
"מה זאת אומרת באתי לאכול?", השבתי לו, "אני לומד כאן בישיבה כמו כולם".
"ומנין יכול אני לדעת זאת? אולי עברת ברחוב והחלטת לבוא לאכול כאן?", שאל.
"התקבלתי לישיבה", השבתי.
- "יש לך אישור?"
- "ממי עלי להביא אישור?"
- "תקשיב טוב", אמר, "אני אדם עם לב טוב. היום אתן לך מנה. אבל מחר תצטרך להביא לי אישור שהתקבלת לישיבה. את האישור תוכל לקבל מהמשגיח, רבי מאיר חדש זצ"ל. הוא מחלק אישורים".
כאמור, הייתי צעיר לימים. בגיל חמש עשרה. המשגיח היה מבוגר, בגיל שבעים. רעדתי להיכנס אליו. אבל כיון שידעתי שהאחראי על חדר האוכל לא ייתן לי לאכול, נגשתי בצעדים אטיים לחדרו, ונקשתי על הדלת.
- "כן", שמעתי את קולו מתוך החדר. "אפשר להיכנס". נכנסתי, רועד כולי, ובקשתי את האשור הנדרש.
- "מדוע לא הלכת למזכירות? שם מחלקים אישורים", שאל אותי המשגיח.
- "אני חדש כאן, אינני יודע מכלום, והאחראי על חדר האוכל אמר לי לבקש אישור מהמשגיח".
המשגיח לקח חתיכת דף קטנה, וכתב בזה הלשון: "נא לתת למוכ"ז מקום בפנסיון".
- "כבוד המשגיח", אמרתי. "אינני מחפש לאכול בפנסיון. אני בסך הכל מבקש לאכול בחדר האוכל של הישיבה".
המשגיח הזדקף, עם כל שבעים שנות חייו, הסתכל לי בתוך העיניים, ואמר: "לאכול בחדר אוכל – זה פנסיון! אין לך פנסיון גדול יותר מזה!"…
כשהוא ראה שלא הבנתי את הדברים, החל להסביר: "דע לך, בחור צעיר, כשאני הייתי בגילך, לא היה לנו חדר אוכל בישיבה. היינו אוכלים "ימים". יום אחד אוכלים אצל בעל הבית הזה, ויום אחר אצל בעל הבית אחר. היו ימים שגם לא היה אצל מי לאכול. אם הזדמן לבחור לאכול במשך חודש שלם אצל אותו בעל הבית – היו כולם מקנאים בו! בדרך כלל היה צורך לחפש מדי יום-יומיים מקום אחר לאכול".
המשגיח נעץ בי את עיניו הטהורות ואמר: "עכשיו אתה מבין שלאכול בחדר אוכל – זה פנסיון?".
ואז הבנתי כמה עלינו להודות לקב"ה גם על הדברים שנראים פשוטים, יומיומיים, שאין בהם משהו מיוחד. להבין כי גם דברים אלו הם חסד ה', ואין בעולם שום דבר "פשוט". אף אחד לא חייב לי כלום.
אם נפנים את התובנה הזאת, יקל עלינו לעבור את החיים בפחות כעסים, בפחות תלונות, עם יותר ויתור זה לזה, יקל עלינו "להתכופף" בעת הצורך שהרי "הכל לטובה".
(דורש טוב – סוכות)