'יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי שלא אחטא עוד'
מי יסביר לי בקשה זו? זה מזכיר לי: המשגיח שוחח עם בחור שיחה נוקבת, זה לא יוכל להמשך כך. התפילה היא מסדרי הישיבה, ובן ישיבה חייב לקבל אחריות על סדר יומו. ללכת לישון בזמן ולקום בזמן, ולבוא לתפילה בשעה היעודה. אם אינו יכול, שיחפש ישיבה אחרת. נוסח מוכר, מדור דור.
הבחור מאזין, כנהוג, והמשגיח מסים, כנהוג: "נו, אז ממחר רואים אותך בתפילה?"
והבחור עונה, כנהוג: "אם ירצה השם".
וכלם יודעים איך המשגיח מסים: "השם רוצה, כעת צריך אתה לרצות!"
מוכר? ודאי!
אז מהו: "יהי רצון מלפניך שלא אחטא עוד"? ה' ודאי רוצה, אנו צריכים לרצות!
את התשובה שמעתי מרבי אליה לופיאן זצ"ל, בבאור הבקשה: "ואל תביאני לא לידי חטא ולא לידי עברה ועוון". "יד", באורה: רשות וכמו: "ויקח את כל ארצו מידו" (במדבר כא, כו). הבקשה היא שלא נלכד ברשותה של העברה, כי אז לא נוכל להיחלץ. ולכן הוזהרנו לברוח מן העברה (אבות פ"ד מ"ה). והיינו, לא רק שלא לעשותה, לברוח מלהילכד בה, אלא גם אם נלכדנו, שנמהר לנוס בטרם תשתלט עלינו ותשעבדנו, ולא נוכל להימלט!
משל למה הדבר דומה? לנכה המשותק ברגליו, ולפתע מריח הוא אבכת עשן. ארון החשמל התלקח, והדירה עולה בלהבות. החום ללא נשא, העשן מדמיע ומשנק, הלהבות פורצות בעד הפתח, מכלות את השידה, את הארון, את השטיח, מלחכות את המטה- למה אינו בורח, למה אינו נמלט?
כי הוא משותק…
מחר ימצאו את עצמותיו המפויחות.
"יודעים הרשעים שדרכם למיתה" (שבת לא ע"ב). אם יודעים, מדוע אינם חוזרים? "אלא שיש להם חלב על כסלם", שכבת בדוד, שתוק. "הרשעים הם ברשות לבם" (בראשית רבה לד, י), שבויים ביד יצרם.
נתבונן בדברי הגמרא (יומא לה ע"ב): עני עולה למרום ונשאל מדוע לא עסק בתורה, עונה: "עני הייתי וטרוד במזונותי". ניחא. אמנם עונים לו: כלום עני היית יותר מהלל, יש לו "מחייב". אבל התנצלותו מוכנה. שהעניות מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו. (עירובין כא כ"ב).
עשיר נשאל ועונה: "עשיר הייתי וטרוד בנכסי". מוכן, למרות שאומרים לו: כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר בן חרסום שלא הפרע מלמודו על ידי עשרו, אבל הרי מרבה נכסים מרבה דאגה (אבות פ"ב מ"ז), התנצלותו מובנת, גם אם אינה מתקבלת.
אבל הרשע נשאל ועונה: נאה הייתי, וטרוד ביצרי- וזה, לא מוכן: כמה זמן ביום חוטאים?! מילא העניות מלפפת כל היום. העושר, מטריד כל היום, אבל העברות, מדוע יפריעוהו מללמוד כיכולתו? והתשובה: שכבר נלכד ברשות היצר, הוא מסור בידי העברה ומלפפתו לפני ואחרי ובשעתה!
ואני נזכר, נסענו ברכבת ברוסיה, והמרחקים שם עצומים. נוסעים ימים, ובין תחנה לתחנה שעות ארוכות. היו ברכבת דרגשי שינה בשלוש קומות, בדרגש העליון רבץ גוי מגושם שקונן כל הזמן: "אני צמא, אני צמא! כמה שאני צמא, הווו כמה שאני צמא!" חור בראש!
הרכבת עצרה בתחנה, והוא רובץ ומקונן. אמרתי לו: "אנדריי, הב את קנקנך!" מיהרתי וירדתי לרציף, והבאתי לו קנקן מלא, רוקנו בלגימה אחת. רצתי שוב, ומלאתי בשנית. עכשיו, יהיה מעט שקט. הרכבת החלה בנסיעה, ולפתע נשמע קולו הבכייני: "אוי, כמה שהייתי צמא, אין לכם מושג כמה הייתי צמא!"
כך העברין שנלכד ברשת היצר, כוסף לעברה לפניה, ומתרפק עליה אחריה. וסוף דבר: "טרוד ביצרי" רחמנא לצלן. ואף אנו במצב זה!
נהיה כנים עם עצמנו: רוצים אנו להשתנות, רוצים להשתפר לכוון בתפילה, להתמיד בלימוד, לשמור את הלשון, את העיניים את המחשבה – יודעים שהשרפה מלפפת, אבל שבויים, משותקים…
אין לנו אלא לבקש: אנא, החזר לנו את יכולת התנועה, את האפשרות להינצל, את הכח לברוח!
"יהי רצון מלפניך, שלא אחטא עוד!"
(מתוך והגדת – יום כיפור)