"וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית י"ב, ב')
בעיר הקודש והמקדש דר יהודי בא בימים, אשר סיפר מעשה נורא אשר בדידיה הוי עובדא. באותם ימים קודם עלה הכורת על אדמת אירופה, כשהיה סמוך להכנסו לעול תורה ומצוות, הגיע הגה"ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי"ע לבית תלמודם לבחנם על הלימודים, והמנהג היה שלאחר שרב בישראל בוחן את צעירי הצאן, היה מעניק איזו מתנה לכל התלמידים, אך הגר"מ שפירא לא הביא אז מתנות.
אי לכך משסיים לבחנם אמר להם: "אעניק לכם כמתנה עצה וסגולה נפלאה, שעל ידה תזכו לחיות את כל ימי חייכם בהשקט ושלווה", והאריך לבאר בפניהם בענין ברכת המזון, ואת דבריו הנוראים של ה'חינוך': "מקובל אני מרבותי ישמרם קל, שכל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו". והוסיף להביא את ה'באר היטב', בשם הב"ח: "אמאי לא מצינו את האות ף' בברכת המזון, כי אות זו מרמזת על שצף וקצף וחרון אף, והזהיר לקרוא ברכת המזון בכוונה ניצול מכל זה". ואכן בחור זה קיבל על עצמו להקפיד על ברכת המזון בכוונה כראוי עד כדי מסירות נפש.
כעבור כמה שנים, והנה הגיעו הרשעים הארורים, כבשו את אדמת אירופה, והוליכו את היהודים אל עבר המחנות, וביניהם את הבחור הנ"ל, ודרכם היתה להפריד את הגיבורים ובעלי הכח- לשלחם לעבודה, ואילו את הנשים והילדים והחלושים שלחו לעלות על המוקד על קידוש שמו יתברך.
היהודי בעל העובדא היה אז בחור צעיר לימים, ובעמדו בתור עשה עצמו כגבוה יותר בעמדו על קצה אצבעותיו, וריחש בשפתיו כל העת, "אבי שבשמים קיימתי את דברי הב"ח ובירכתי בכוונה מרובה, קיים אף אתה את ההבטחה האמורה שלא ישלוט בי לא שצף לא קצף ולא חרון אף", ואכן בהגיע תורו הראהו הרשע באצבעו לפנות לצד ימין למקום אשר לעת עתה אין נשלחים למיתה כי אם לעבודה.
לאחר מכן העמידום שוב בתור לפני אחד מהרשעים בכדי לבחון כל אחד לאיזה מלאכה הוא מתאים, והוא שעדיין צעיר לימים היה עמד נרעד ונפחד בידעו שאינו מתאים לשום עבודה המפרכת את הגוף, וכך שוב בכה לפני צורו וקונו שבזכות שהקפיד על ברכת המזון בכוונה, יזכור לו את ההבטחה הכתובה ב'חינוך' שיהיו מזונותיו לו בכבוד כל ימיו. בתוך כך פנה אליו יהודי שעמד בסמוך אליו ואמר לו: "אמור נא שהינך בקי במלאכת הבישול והאפיה, ורצונך להיות מעושי המלאכה במטבח המחנה, ואני כמו כן אגיד ששם רצוני לעבוד וכך אהיה אני לעזרך", וכך הווה, שניהם נתקבלו לעבודת המטבח.
כך היה לבחור היהודי מאכל ומשקה די מחסורו וסיפוקו בהרחבה, בהיותו בבית המבשלים. באחד הימים נכנס אחד מקציני הרשעים אל המטבח וכראותו את הבחור היהודי עובד במטבח, ולכן לא חסר לו דבר חרה לו הדבר, פנה אליו ברשעותו ובידו פטיש קטן, ואמר לו: "הנה באם תוך שלוש שעות תצליח לחפור בור עמוק אזי תוכל להמשיך לעבוד בעבודתך זאת, אך באם לאו, תישלח לעבוד עבודת פרך עם שאר היהודים".
הבחור יצא החוצה, בידעו בבירור שאפילו אם יעבוד כמה ימים ברציפות בעמל ויזע רב לא יצליח לחפור את הבור, כיון שאין בידו כי אם פטיש קטן שאין בכוחו לפוצץ סלע, ולכן פנה שוב אל בוראו בתחינה, באמרו: "אבא כך כתוב בתורה, שמזונותי צריכים להיות לי מצויים בריווח גדול", תוך כדי תפילתו עבר שם כלי רכב עם חיילים רשעים שהחלו לזרוק על ראשו תפוחים ושאר ירקות בכדי לענותו, וכך משנסעו משם נשארה לידו ערימה גדולה של פירות וירקות.
לא עבר זמן מועט ועבר שם רכב אחר ועליו חיילים רוסיים ששועבדו על ידי הנאצים ימ"ש, ואף להם לא הביאו הרשעים מאכלם כדי שביעה, כי אם קומץ קטן, ובראותם את כל השפע הרב לצד הבחור פנו אליו וביקשו מעמו מעט מכל אלה, אמר להם הבחור: "מי שיטה ידו לחפור לי כאן בור עמוק יקבל מהפירות", החיילים שהיו בעלי כוח ואף היו להם כלים המתאימים לכך נעמדו ברוב אונים ואמץ כוח והחלו לחפור במהרה בור עמוק, ברצותם להזין נפשם מהפי רות והירקות, וכך בתוך שעה קלה כבר היה הבור חפור, נתן להם הבחור את הפירות ושלחם לנפשם.
כעבור זמן מה בא הרשע לבדוק אם 'הצליח' לחפור הבור, והנה נוכח לדעת שבפחות מג' שעות סיים הבחור את המלאכה, נענה אותו רשע ואמר: "ידעתי גם ידעתי שאלוקיכם שומר עליכם ומגן בעדכם, אך לא ידעתי עד כמה"…
(מתוך 'באר הפרשה' – פרשת עקב)
1/248