לפני שנים אחדות נכנס אברך יקר לחדרו של מורי ורבי מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין שליט"א ופרץ בבכי מר. היה ניכר עליו כי דבר מה מעיק עליו כבר תקופה ארוכה. כאן, במעונו של זקן ראשי הישיבות, בפני הלב הגדול, לב כל ישראל, הוא מצא לנכון לפרוק את כאבו. לדבריו, הוא חש כי אינו מתקדם ברוחניות כפי שהיה מצפה מעצמו; הלימוד הולך בעצלתיים, התפילה אינה משהו, ובהתאם לכך גם מעמדו החברתי בכולל אינו בכי טוב, בינוני ומטה. "באופן כללי הכל הולך קשה" – סיכם את מצבו.
רבי גרשון הרהר מעט, פנה אל האברך ואמר: "ראה, אני יוצא כעת מהחדר, ומשאיר לך על השולחן דף ועט, שב ליד השולחן ותתבונן עם עצמך כמה דקות, וכתוב את המעלות הטובות שכן מצויות אצלך. תיכף אשוב". רבי גרשון יצא מהחדר. האברך כתב. כששב רבי גרשון ועיין ברשימה הכתובה אורו עיניו, וקרא בהתרגשות: "נו, הרי לפי מצבך אתה עושה את המוטל עליך… אם כן הינך 'אדם גדול'!".
"מאי משמע 'אדם גדול'?", הוסיף רבי גרשון ואמר: "מרן הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל אמר פעם – איזהו אדם גדול? וכי רק מי שלומד שמונה עשרה שעות ביום? או רק מי שחי בפרישות מופלגת, או שהציבור מחזיקים ממנו כאחד מגדולי הדור הוא אדם גדול? לא ולא! לא רק הם נחשבים אנשים גדולים, אלא אדם גדול הוא מי שאין בו פגם בדרכיו והנהגותיו! אדם גדול הוא מי שעושה את המוטל עליו בכל זמן לפי מצבו ויכולותיו! גם אברך צעיר יכול להיות אדם גדול!…".
נקודה זו המחיש המשגיח הגאון הצדיק רבי דן סגל שליט"א בסיפור נפלא:
שמעתי על יהודי יקר, שלאחר החתונה, כשרבו הנפשות בבית, נאלץ הבעל לעזוב את ספסלי בית המדרש, ויצא לעסוק במסחר בכדי לפרנס את משפחתו הגדולה.
באחד הימים בא הבעל לפני ה'סטייפלער', והשיח את צערו כי לאחרונה הוא שבור ורצוץ וחש חוסר סיפוק. "מדוע?" – התעניין ה'סטייפלער בהשתוממות, והלה השיב: "כל היום אני יגע לפרנסתי, נוסע מכאן לשם ומשם לכאן. סוף סוף מגיע הערב ואני בא לבית הכנסת להשתתף בשיעור הדף היומי, וגם אז בקושי רב אני מצליח להתרכז מעט… ודקות אחדות לאחר תחילת השיעור תופסת אותי תנומה וכך אני ישן עד סוף השיעור…
"אם כן 'למה זה אנוכי'?", התאונן באוזני ה'סטייפלער', "בשביל מה אני נמצא כאן בעולם הזה?".
השיבו ה'סטייפלער' בטון נחרץ: "טעות היא בידך! אתה טועה בכל ההסתכלות שלך!… אינך יודע איזה גנרל חשוב אתה בשמים!… בעולם הזה אולי מחשיבים יותר את ה'למדנים', ה'פלפלנים' וה'עמקנים', אבל שם למעלה משבחים דוקא את מי שעושה את מה שהוא יכול! את מה שהוא מסוגל! ומכיון שאתה עושה את מה שאתה יכול ומה שאתה מסוגל, הרי שנחשב אתה גנרל חשוב בשמים…".
אספר עוד מעשה נפלא, שסיפר הרה"ג רבי יוסף זייבלד שליט"א, מוותיקי המחנכים בתלמוד תורה 'תשב"ר' בבני-ברק:
אבי מורי הרב הגאון רבי שלמה צדוק זצ"ל, היה מוסר שיעור דף היומי לבעלי בתים מידי יום ביומו, בבית הכנסת 'קהל חסידים' בשכונת 'שערי חסד' בירושלים. אחד המשתתפים הקבועים היה יהודי אומלל ניצול שואה, מוזנח מעט, שהיה טורח להגיע כל יום מתוך רצון ללמוד, אך מיד עם תחילת השיעור היה נרדם עמוקות ומתעורר בסיומו של השיעור.
עובדה זו לא הפריעה למשתתפים האחרים, לולי זאת שבמהלך השינה היו זבים מפיו כמויות גדולות של רוק, תופעה שגרמה למיאוס אצל אחרים, שהיו מתיישבים רחוק ממנו, וחלקם אף חדלו מלבוא לשיעור בגללו.
בשלב מסויים הועלתה הצעה על ידי אי מי מהמשתתפים, כי כיוון שבכל מקרה האיש ישן בכל מהלך השיעור, ומאידך גיסא בגללו נמנעים אחרים מלבוא, אולי יש לבקש ממנו בעדינות לחדול מלבוא לשיעור.
אולם היות ואבא ידע כי הענין גובל ב'נפשות' ממש, הוא לא הסכים לעשות דבר מבלי שישאלו קודם את דעתו של מרן שר התורה הגאון רבי דב בעריש ויידנפלד מטשיבין זצ"ל, וכפי שיורה כן יעשו.
הרב מטשיבין שמע את פרטי השאלה והזדעזע עמוקות: "חס ושלום! חס וחלילה! וכי יעלה על הדעת לומר ליהודי כזה הטורח להגיע כל יום לשיעור לחדול מכך?! וכי יש לכם מושג כמה נחת רוח זה גורם לאבינו שבשמים?! הרי באמת הוא רוצה ללמוד והוא בא על מנת כן, ומה שבפועל 'נעבאך' הוא אינו לומד, זה לא מוריד כהוא זה מערכו בשמים…".
הוסיף הרב מטשיבין ואמר לאבא: "תאמר בשמי למשתתפי השיעור, כי במדרש ילקוט החדש (ערך משיח אות כה), מובא בשם אחד הראשונים, רבינו יחיאל מפאריז זצ"ל, לפרש את הפייט שאומרים ביוצר של ראש השנה: "אטומים להחיות בטללי שינה". אטומים הן עם הארץ מן התורה העתידים להחיותם בטללי שינה כשלומדים וישנים על הספר, ריר הנוזל מפיהם הקדוש ברוך הוא משמרהו ועושה טל להחיות בו מתים עם הארץ".
"לכן גם הרוק שזב מפיו של אותו יהודי בעת השיעור", סיים הרב מטשיבין את דבריו באוזני אבא, "הוא טל תחיה. לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא יקיץ וירונן עם הרוק הזה את שוכני העפר".
הפשט הוא, שלכל יהודי יש תפקיד שלשמו הוא נועד, והרי הוא מחוייב להשלים את תפקידו לפי האופן והמצב שה' יתברך זימן לו, ובשמיים מסתכלים ובודקים האם הוא עושה את כל מה שהוא יכול ומסוגל כדי למלא את תפקידו, וכלל לא על התוצאות. לכן כאשר הוא עושה את מיטב יכולתו נחשב הוא בשמים כגנרל חשוב, ורוקו נחשב לטל תחיה, מבלי קשר לתוצאה שאירעה לבסוף.
הקדוש ברוך הוא אומר: 'ודגלו עלי אהבה'. עבודתו הרוחנית של כל יחיד ויחיד חביבה אצלי בכל מצב, בכל מקום ותחת כל דגל שיהיה, ובתנאי שיעשה האדם מצדו את כל מה שהיה יכול ומסוגל לפי מצבו. כל פעולה, כל הנהגה, כל דבר, כל פרט, שנעשה לכבוד השם יתברך, הוא חלק בלתי נפרד מצרכי גבוה, ומרבה כבוד שמים בעולם.
הברכה שהורה רבי שמואל רוזובסקי לברך בכינוס תלמידים
הגאון הצדיק רבי נתן מאיר ויכטפויגל זצ"ל, משגיח ישיבת לייקווד, היה רגיל לספר על הזכות הגדולה שזכה לה בבחרותו להיפגש עם מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל. היה זה במקום הנופש בו שהה יחד עם עוד שנים מחבריו, הם פנו אל ה'חפץ חיים' וביקשו לשמוע ממנו דברי חיזוק והתעוררות.
ה'חפץ חיים' לא הסכים לדבר לפני שכולם ישבו, אך היות והיו שם במקום רק שני כסאות ולא נמצא בסביבה כסא נוסף, הושיב אותו ה'חפץ חיים' על ידו, באותה ספה קטנה עליה ישב.
לימים התבטא המשגיח: "אנשים צעירים לא מעריכים את מה שיש להם… בזמנו לא הערכתי את הזכות העצומה לשבת שעה ארוכה על כסא אחד יחד עם ה'חפץ חיים'… רק היום אני תופס איזו זכות נפלה אז בחלקי…".
שמע צדקותו וגדולתו של ה'חפץ חיים' הרעישה עולם ומלואו, והבחורים הצעירים ציפו לשמוע מפיו איזה חידוש מבריק או הארה מוסרית עמוקה, אך למעשה הם שמעו ממנו דברים פשוטים ויסודיים שליוו אותם לכל החיים.
ה'חפץ חיים' האריך במשך שעה ארוכה על ענין אחד, על חובתו של כל אדם ואדם לעשות את ה'עשה טוב' מעצמו מבלי לחקות אחרים ומבלי להיות תלוי באחרים. המשגיח היה חוזר על המילים המדוייקות ששמע מה'חפץ חיים' בהטעמת הניגון המיוחד שניגן אז: "יֶעדֶער אֵיְינֶער דַארְף אַרְבֶּעטִן אַלֵיין! אָרְעוֶוען אַלֵיין!" ["כל אחד מוכרח לעבוד לבד! להתייגע לבד!"].
שנים אחר כך הוסיף המשגיח ואמר: "שני החברים הנוספים ששמעו יחד איתי את הדברים נספו במלחמה, וכנראה שה'חפץ חיים' דיבר את הדיבורים הללו בשביל שאני אשמע אותם, הוא התכון אלי. הוא רצה שאבנה את עבודתי הרוחנית באופן עצמי, בלי לחקות אחרים ובלי לסמוך על אחרים, וגם כאשר אשאר לבד יהיה עלי להמשיך הלאה".
שאלו פעם את מרן הגאון הצדיק רבי ירוחם ליוואוויץ זצ"ל, משגיח ישיבת מיר, כיצד הוא מסוגל לקחת אחריות ולהיות ממונה על שלוש מאות בחורים. השיב רבי ירוחם תשובה שנונה: "אני לא משגיח על שלוש מאות בחורים, אלא יש כאן שלוש מאות בחורים אשר לכל אחד יש משגיח אחד!".
כלומר, אמנם הישיבה יש בה שלוש מאות בחורים, אבל כל אחד ואחד נחשב שיש לו משגיח בפני עצמו. לכל אחד דרך משלו וסגנון משלו. זו היתה הסתכלותו הנכוחה של רבי ירוחם, ובכוחה הצליח להוציא אל הפועל את הפוטנציאל הטמון בכל יחיד ויחיד.
באחת משיחותיו סיפר פעם הגאון רבי יצחק הקר שליט"א, ראש ישיבת גרודנא בבאר-יעקב, חתנו של מורי ורבי מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', כי לאחר פטירתו של מרן הרב מפוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, התכנסו תלמידי ישיבת פוניבז' בירושלים לכינוס זכרון לכבודו, בו נטל חלק בנו יחידו, הגאון רבי אברהם כהנמן זצ"ל, נשיא הישיבה, ורבותינו מרנן ראשי הישיבה זצ"ל.
רבי שמואל רוזובסקי היה נרגש מאוד להיפגש עם תלמידיו אהוביו גידולי הישיבה הקדושה לאחר שנים שלא נפגשו, ולהיווכח כיצד רבים מהם צמחו תלמידי חכמים ומרביצי תורה דגולים, וכשעמד לשאת דברים לא הסתיר את התרגשותו, ופתח ואמר:
"על מחזה מרגש ונפלא כזה כמדומה שיש לברך 'ברכת בורא מאורי האש'. בטח תשאלו – מדוע? אסביר לכם: הנה מצאנו בגמרא מסכת ברכות (נב, ב) מחלוקת איזו ברכה מברכים על נר, בית שמאי סוברים 'בורא מאור האש', ובית הלל סוברים 'בורא מאורי האש'. הנימוק של בית הלל הוא, משום ששלל גוונים יש לאש, ולכן אין מברכים בלשון יחיד 'מאור', אלא בלשון רבים 'מאורי'".
"אף בכינוס זה יש לברך 'בורא מאורי האש' בלשון רבים", אמר רבי שמואל בהתרגשות. "כשאני רואה למול עיני את כולכם אני רואה כאן שלל גוונים של אש. הרי כולכם חבשתם את ספסלי אותה ישיבה, כולכם שתיתם מאותה באר גדולה, ואמנם גם אז היה ניכר כל תלמיד בגוונו וסגנונו, אך בצורה פחות בולטת. אך כעת לאחר שנים רבות שלא פגשתי אתכם, וכל נר קטן הפך לאבוקה של אש, אני רואה באופן מובהק כי למרות שכולם נבנו בישיבה אחת, אין כל התלמידים מהווים דפוס אחד, כל אחד הגיע למעלתו ומביע אותה בדרכו שלו ובסגנונו הייחודי, וכעת למול עינינו קיימים שלל גווני אורות מאירים ומבהיקים".
זוהי המעלה שהתפעל ממנה רבי שמואל כשפגש את תלמידיו כעבור שנים רבות, שלמרות שכולם למדו במקום אחד, כל אחד התאים את הישיבה לסגנונו, וסלל על ידה דרך אישית לעצמו כיצד להתרומם, להתעלות ולצמוח.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')