סיפר הגה"צ אב"ד סאנטוב שליט"א:
בערוב ימיו של הגה"צ רבי משה אריה פריינד זצ"ל כיבדוהו פעם בסנדקאות בעיר אחרת, ולמרות שעקב חולשתו היה ממעט אז בנסיעות, קיבל את הכיבוד, וזאת בהכירו את אבי הבן שהיה מטופל בבית גדול ועמל קשה לפרנס את ביתו לחם לפי הטף, ורצה לעודדו ולחזקו, ביודעו את החשיבות הגדולה שתהיה ליהודי זה כאשר רבה של ירושלים ישמש כסנדק לבנו הנולד.
כמה ימים לפני הברית הגיע אל האב אחד מקרוביו, וביקש ממנו שיתן לו את הסנדקאות, ואמר שהוא מוכן לשלם על זה סכום עתק של שלשת אלפים דולר!
האב אמר שאינו יכול, שהרי כבר כיבד את גאב"ד ירושלים. אמנם מאידך גיסא, הרי שלשת אלפים דולר אינם סכום שאפשר לזלזל בו, ולאו בכל יומא אתרחיש ניסא. לכן סמך על זה שהגאב"ד המפורסם בענוותנותו בוודאי יוותר על הכיבוד, ומה עוד, שהרי כל מה שהסכים לקבל זאת היה רק כדי להיטיב עמו, ואם כן, אם יספר לו מה שנזדמן לו, בוודאי שיסכים שיכבד את קרובו בסנדקאות.
נכנס האב אל הרב ושח לו כל הנעשה, ולתדהמתו נענה בשלילה מוחלטת. "במטותא ממך" – ענה לו הרב – "כבר כיבדת אותי, מצווה זו שלי היא, ואיני מוסרה לאחר!"
האיש עמד נדהם ולשונו נדבקה לחיכו, אך לא נשארו לו ברירות רבות, ומרן הגאב"ד הגיע ושימש כסנדק בברית.
למחרת הברית הגיע שליח מהגאב"ד ודפק על דלתו של אבי הבן ומסר לו מעטפה חתומה בשליחות רבה של ירושלים. האב השתומם על הדבר, אך להפתעתו הגדולה כשפתחה מצא בה סכום עתק של חמשת אלפים דולר!
האב הנדהם מיהר לירושלים אל ביתו נאוה קודש של מרן הגאב"ד ותמה לפניו: בשלמא שלשת אלפים דולר שההוא רצה לשלם לי, ניחא, אך מהי התוספת הגדולה הזו?
פתח הרב פיו בחכמה ואמר לו: "ראה נא, קרובך היה מוכן לשלם שלשת אלפים דולר על המצווה גרידא של הסנדקאות, שהרי אין בזה שום כיבוד כאשר הוא עצמו בא לבקש על זאת, אם כן הרי שזהו הסכום שמשלמים על המצווה עצמה. אבל אני, שכיבדתני בזה, עליי לשלם לך על הכבוד גם כן, וכי 'כבוד' אינו שווה אלפיים דולר?"…
*
את הסיפור הנ"ל, סיפר גם הגאון רבי יעקב דוד הלברשטאם שליט"א (בנו של הגה"צ רבי משה בעל "דברי משה" זצ"ל), רב ביהמ"ד טשאקאווא ומו"ץ בהעדה החרדית בירושלים, כפי ששמע מהרה"צ ר' מנחם מונדרר זצ"ל (אמנם ללא התוספת של אלפיים דולר בשביל כבוד).
והוסיף הגרי"ד שליט"א לבאר בזה דבר נפלא:
דהנה יש להתבונן בכל המעשה פלא הנ"ל, מה לו לרבי משה אריה – שהיתה לו כמעט בכל יום סנדקאות – לעמוד על כך שלא לוותר על הסנדקאות, ובפרט כששמע שמדובר בהפסד כספי לאדם הנ"ל. והלא לב רחום וחנון היה, ואף שסוף מעשה במחשבה תחילה, שרואים שהוציא סכום זה מכיסו כדי שהלה לא יפסיד – גם בזה יש להתבונן טובא, מנין היה לו כסף בצד לחלק כאלו סכומים אדירים כדי להיות סנדק, מה כוונת קדשו בכל הסיפור הנ"ל.
ברם נראה שהיתה לו בזה כוונה גדולה. שהנה ידוע מצדיקים, שמה שאמרו חז"ל (מס' סוטה דף ח' ע"ב): במידה שאדם מודד כך מודדין לו – נאמר גם ברוחניות. לדוגמא, אברך כולל שממהר בעת התפילה כדי להרוויח את הדולר או שני דולר של הכולל כשאינו מאחר את תחילת הסדר בכולל, ובעבור זה הוא מוכן לוותר על כמה קדישים או חזרת הש"ץ וכדו' – אזי בעולם האמת מחשיבים את כל הקדישים שלו רק בשווי של כמה דולר. שכן אם בעבור כמה דולר הוא מוותר עליהם, ש"מ שזהו שוויים של הקדישים אצלו, וכך יחשבו לו כל הקדישים.
אמנם אם אדם לא יוותר בעבור הון רב על קדיש קדושה וברכו, יהיה מה שיהיה, הרי שבעולם האמת יחשבו לו כל קדיש וקדושה וברכו שאמר, להון רב, שכן האדם הוא קובע את המחירים והתעריפים על כל מעשי מצוותיו אשר הוא מקיים.
ולענייננו, רבי משה אריה, הלא נתכבד בהרבה סנדקאות בימי חייו, והנה עשה עתה חשבון, שאם הוא ישלם הון רב כדי לשמש כסנדק, הרי בזה הוא מעלה את מחירם של כל הסנדקאות שהיו לו בימי חייו להון רב, שכן כאמור, כשיראו בשמים שהוא היה מוכן להוציא מכיסו הון רב – חמשת אלפים דולרים כדי להיות סנדק, אזי כך יחשבו לו כל הסנדקאות שקיבל להון רב. ולכן החליט שלא לוותר על הסנדקאות, והוציא מכיסו את הסכום הגדול הזה, ובכך העלה את השווי של כל הסנדקאות אצלו לשווי רב ושכרו כפול ומכופל בשמים…
ובזה – אומר הגרי"ד – אפשר לבאר את התפילה שאומרים בליל ראש השנה בעת אכילת הסימנים "יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שירבו זכויותנו". שלכאורה מהו כוונת הלשון "שירבו", על איזה "ריבוי" אנו מבקשים? למה לא נתפלל שהקב"ה יזכנו לקיים הרבה מצוות וכדו', וממילא יהיה לנו הרבה זכויות בקיום הרבה מצוות?
ברם, לדברינו מבואר שפיר, שמתפללים אנו להקב"ה שיזכה אותנו לקיים מצוות בהידור רב ולשלם על זה הון רב וכדו' – שזה יעלה ויוקיר ויחשיב את כל המצוות והזכויות שעשינו כבר עד אז – לשווי ערך רב, כנ"ל. וזהו "שירבו" – מלשון "מה רבו מעשיך ה'" – דהיינו "מה גדלו מעשיך ה'", שירבו – שיגדלו זכויותנו ויהיה שוות ערך רב על ידי קיום המצוות בהידור…
(נעם שיח)
1/250