"ואתם הדבקים בד' אלוקיכם" ד ד'
בברכות התורה אנחנו מברכים מידי בוקר 'לעסוק בדברי תורה'. לעסוק, פירושו לעשות מהתורה עסק. ומי שישאל איך עושים את זה, ייענה בתשובה פשוטה; תתבונן ממה אתה עושה עסק, ואיפה טמון ראשך ה'עסקי', ומשם תבין מה הן הדרכים לעשיית עסק. וזו היא כל 'תורת עסק התורה' על רגל אחת. ממש כך.
'עסק' הוא הדבר שבו ראשו של כל אחד מאתנו 'עסוק' במשך כל שעות היממה. 'עסק' הוא הדבר המעסיק אותנו כל היום וכל הלילה. לרגע אחד אין אנו שוכחים את העסק ההוא, ואין אנחנו זקוקים לשם כך לתמריצים כלשהם. מדוע? – כי הראש שלנו עסוק ממילא בעסק ההוא. ובדיוק באותה צורה צריכים להתייחס ללימוד התורה! לגרום לכך שהלימוד יהיה ה'עסק' שלנו, ואין חיובו רק למי שמוגדר כ'אברך כולל', אלא גם לאנשים העמלים לפרנסתם, שהתורה היא ה'עסק' שלהם.
והראיה, שבכל רגע פנוי הם חוזרים מיד ללימודם. ואף אחד לא צריך לדחוף אותם אל הסטנדר והגמרא. הם עושים זאת, מפני שהם הגיעו למסקנה שעסקו של האדם בעולם הזה, הינו אך ורק עסק התורה, ולא שום דבר אחר. ושוב: אדם כזה – תורתו היא באמת אומנותו היחידה בעולם הזה. מלבדה, אין לו מאומה.
התחיל כבר בכתיבת הצ'קים
אחד הכללים המובהקים של עסק הוא לא לאחר בפתיחת החנות. סוחר שאינו מקפיד על לוח זמנים מדוייק, יבריח ממנו את כל הלקוחות. סיפור מופלא הופיע לאחרונה בפרסומי 'דרשו', שסיפר הגאון רבי שלום מאיר יונגרמן זצ"ל, ראש מוסדות 'זכרון יעקב', והסיפור מוסב על אביו: "אדם שאינו שומר תורה ומצוות עמד בקשרי מסחר ענפים עם אבי ז"ל", סיפר הגרש"מ זצ"ל, "והיה חייב לו כסף רב. חודשים רבים חיפש אותו אבי כדי לגבות את חובו, עד שסוף סוף מצא אותו והם התיישבו יחדיו לעשות את החשבון.
"הלה החל בכתיבת ההמחאות לתשלום החוב, והנה לפתע הבחין אבי ז"ל כי השעה היא 5 דקות לפני 8 בערב. בשעה זו היתה לו קביעות להשתתף בשיעור בית הכנסת. אבא קם מייד, הפסיק ועזב הכל ורץ לבית הכנסת כדי להגיע בזמן לפני תחילת השיעור!
"אותו סוחר החל צועק אחריו: 'המתן כמה דקות, ואני נותן לך את הצ'קים על כל החוב!' אבל אבא השיב לו: 'אני מצטער, יש לי שיעור ואני חייב לרוץ אליו; אסור לי לאחר אפילו דקה אחת!' – והשאיר את כל הצ'קים אצל הסוחר הנדהם…
"לאחר פטירת אבי מורי ז"ל, סיפר אותו סוחר בהתפעלות: 'אני יודע שהוא חיפש אותי חודשים רבים, כי הצטער מאוד בגלל החוב, ובעוד מספר דקות הוא היה מקבל לידיו את כל הכסף, ובכל זאת עזב הכל כדי לא לאחר לשיעור'"…
לסיים ש"ס זו משימה אפשרית
מי שמצעיד את מסלול חייו בדרך הנ"ל, לא יראה בסיום הש"ס, בבקיאות ובעיון, בחינת משימה שאינה ניתנת לביצוע. צריך רק ללמוד כיצד לפנות את הראש מהשטויות וההבלים המצויים כל כך בתקופתינו, וכבר יהיה מקום להכניס שם, בראש, את כל הש"ס.
אם נביט סביבנו, ניווכח ונראה שיש יהודים רבים, שלא זכו להימנות על קהילת האברכים הגדולה בארץ ישראל, אבל זכו וזכו לסיים ש"ס. השתתפנו באחד האירועים הללו, בו נכח מספר מועט של אנשים, בעיקר בני משפחה, אבל חובה עלינו לפרסמו, ורק את שמו של בעל הבית שהיה 'אחראי' לאירוע, מוותיקי רמת אלחנן, נשאיר בסוד, מפני עין הרע…
המאורע היה אמנם צנוע, אבל החגיגה שנחוגה בבית ההוא עלתה גם לשמי שמים, ועוררה שם רעש גדול. היתה זו חגיגה לציון סיום הש"ס שנלמד על ידי בעל הבית, שזכה לעבור על כל הש"ס במשך 15 שנים. הלימוד נעשה בעיון, עם התוספתים, מבלי שמיודענו מדלג על שום דף ועל שום סוגיה. כך יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, עד שזכה לסיים את כל מסכתות הש"ס, ולהשיג בהן שליטה וידע מקיפים.
ת"ח זה ידוע כבעל כשרון גדול, ויתרה מך – הוא גם 'מעיין' גדול, וסברותיו נושאות חן בעיני כל השומעים. ברם, ואת זה אנחנו מעוניינים להדגיש בדגש חזק, הת"ח המדובר שזכה לסיים את הש"ס, אינו מוגדר כאברך, וכמי שתורתו אומנותו. אבל – תורתו כן אומנותו, מפני שהוא מציב אותה במקום הראשון בסדר יומו, ומגדיר אותה כ'עסק'.
את כלכלת ביתו הוא מפרנס ע"י עיסוק בתחום מסוים, אבל כמי שמכירים אותו מקרוב, גם אנחנו יכולים להעיד עליו שמרבית היום עובר עליו מתוך עיון בסוגיות הש"ס. יש בכך משום דוגמא חיובית לרבים אחרים, שנאלצו לעזוב את מסגרת הכולל, ויכולים ללמוד מת"ח זה כיצד לנצל את זמנם. כל אחד יכול לקחת מכאן פרק מאלף, ולדעת שגם בהיותו מחוץ למסגרת ה'רשמית' של הכולל, יש בידו להגיע למצב שבו הוא יסיים ש"ס, ויידע אותו על בוריו.
מי שקובע את עיקר תשומת הלב שלו ללימוד התורה, קובע בכך גם את המצב הכללי בביתו, בכל התחומים. כבר הבאנו בעבר שמרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל אמר לרבינו, המרא דאתרא הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, שהסגולה הטובה ביותר לשלום בית היא הלימוד בקול ובנעימות בתוך הבית.
בכלל, כאשר בני הבית רואים מה הוא הדבר העיקרי המעסיק את אביהם, גם אהבת התורה שלהם מתחזקת ומתעצמת. לא פלא הוא שהת"ח הנ"ל שסיים את הש"ס זכה שכל בניו וצאצאיו הם בני תורה אמיתיים, ויושבים ושוקדים על התורה יומם ולילה. לא צריך להיות פיקח גדול כדי להבין את הסיבה לכך…
מוקף בספרי ראשונים ואחרונים
"על שולחן השבת שלנו", מעידים הבנים, "לא עלו מעולם עניינים אחרים מלבד שאלות ותשובות בפרשת שבוע (גם בנושא זה מפגין בעל הבית שליט"א שליטה נדירה), וכן דיונים תורניים בסוגיות הש"ס. אבא ואמא הקפידו תמיד", מוסיפים הבנים לציין, "שלא לדבר כלל בענייני חולין, אלא להקדיש את השבת קודש לה' ולתורתו!
"ומיותר לציין שאם בששת ימי המעשה, מקדיש האב פה ושם שעות מסויימות לענייני המסחר ממנו הוא מתפרנס, אבל בשבת קודש – לא ראינו אותו מתעסק בהבלי עולם. ראשו ורובו נתון תמיד בסבך הסוגיות בהן הוא עוסק.
"גם בימי החול, הוא יושב בסלון הבית עד שעה מאוחרת, מוקף בספרי ראשונים ואחרונים, וכל כולו נתון בעומקן של הסוגיות הקשות שבש"ס. זו הדוגמא שראינו תמיד אצל אבינו שליט"א, וזה הדבר שחינך אותנו יותר מכל דבר אחר. עיקר עיקרים – הם אך ורק דברי התורה. כי הם חיינו ואורך ימינו!".
אי אפשר לתאר את השמחה, שמחת התורה, העצומה, שהיתה בביתו של הת"ח ההוא במסיבת סיום הש"ס. לפני תחילת האירוע, אליו הגיעו כמובן כל הצאצאים, הבנים והבנות, החתנים והכלות, וכמובן כל הנכדים, אמר ה'חתן' במשך שעה שלימה 'חבורה' מקיפה לפני חבורת בניו, הנחשבים כתלמידי חכמים מופלגים בפני עצמם.
רק לאחר מכן התיישבו כולם לפני השולחן הערוך בכל מיני מטעמים, כדי לחגוג את ה'מטעמים' שעשה האב הדגול בלימודו. בתום שעה ארוכה של שירה וזמרה, עם סיום הש"ס בפועל, קמו כולם והתאגדו במעגל, ורקדו וכרכרו לכבוד השם יתברך עד השעות הקטנות של הלילה.
להרבות בקביעת עיתים לתורה
כדאי להתעכב על עוד נקודה, ולומר בצורה המפורשת ביותר, שאדם הקובע את עצמו בבית המדרש, הוא האדם המאושר ביותר עלי אדמות! תמיד זה היה כך, אבל בימינו, כאשר האירועים המתרחשים מסמנים את גודל הימים והיותם ימי הרת עולם, על אחת כמה וכמה.
האיומים הקשים מבית ומחוץ, ה'הערכות' הנשמעות השכם והערב אודות העלול לקרות 'בעימות הבא', הקשיים החינוכיים המתרגשים על הדור הזה, המחלות הנוראיות, הייסורים העוברים על משפחות, צער שידוכים, מכאובי הפרנסה, כל אלה צריכים להביא את בני דורנו למסקנה שאין כל פתרון לבעיות התקופה, חוץ מההמצאות בין כתלי בית המדרש. והדברים נאמרים לכל בר-ישראל באשר הוא, גם מי שלא זכה להיות מחובשי הספסלים הקבועים בבית המדרש, שירבה עד כמה שאפשר בקביעת עיתים לתורה. כי ההצלה היחידה תהיה רק שם, בין הכתלים המקודשים של בתי המדרשות.
אני נמצא במקום הכי מאושר עלי אדמות
אנחנו צריכים ללמד את עצמנו איך ליהנות מבית המדרש, איך להרגיש – באמת, ובכל הלב, שהאושר הגדול ביותר הוא רק שם. אנחנו יודעים זאת בשכלנו, אבל לא תמיד מרגישים את זה בהרגשה של אמת. שמענו פעם עצה מאחד מזקני המשגיחים, שאדם שההרגשה הזו אינה ספונה דייה בליבו, מפני שבמציאות אין לו אהבת תורה מופלגת, ייכנס לבית המדרש אפילו שלא על מנת ללמוד, יקיים את הפסוק "אשרי יושב ביתך", ינסה להחדיר אל תוך רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו את הידיעה וההרגשה הנ"ל, ויעשה זאת תוך כדי שינון עצמי, שיאמר בפיו 'אני נמצא עכשיו במקום המאושר ביותר עלי אדמות, ועצם שהייתי כאן היא מצוה', או שיזכיר לעצמו את אירועי התקופה ויאמר ש'כאן אני מרגיש הכי בטוח בעולם' וכיוצא באלה הדיבורים.
"כפי שמקובלנו" – אמר המשגיח – "ייכנסו הדברים הללו באוזניו ובליבו, עד שבאמת ירוצו רגליו לבית המדרש – מאליהן". וכשאדם מרגיש את שמחת חייו בבית המדרש, השלב הבא יהיה שכאשר יפתח את הספר וירצה ללמוד, תיכנס בו אהבת התורה, ומכאן עד סיום הש"ס – תהיה כבר הדרך לא כל כך ארוכה…
מדוע בכה מרן זצ"ל ביום שישי אחר הצהרים?
עם גודל קדושתה של התורה, אוכל לספר שנכנסתי פעם ביו שישי אחר הצהריים, אל מרן הגראי"ל שטיינמן, וראיתי שעיניו זולגות דמעות. הגאון היה כבר לבוש בבגדי שבת, והכין עצמו לכניסת השבת. כששאלתיו על מה ולמה עיניו דומעות, הציע לי ללמוד איתו את הגמרא במסכת מנחות (י"ח א'). "התרגשתי לראות בגמרא זו עד כמה חביבים דברי תורה אצל תלמידי חכמים, ואין זאת אלא מפני קדושתה היתירה של התורה", אמר הגאון זצ"ל, "וההתרגשות הביאתני לידי הבכי".
"מדברי הגמרא שם הפותחת במילים 'אמר רבי, כשהלכתי למצות מידותי אל ר' אלעזר בן שמוע', וכו', ומסיימת ב'אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר, קרא עליו המקרא הזה מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי' – אפשר ללמוד על מידת השמחה שצריכה להיות לאדם עם כל חידוש שהתחדש לו בתורה, גם אם על ידי החידוש התגלה לו רק השם של מי שאמר מימרא מסוימת, ותו לא! וכפי שמסופר שם בגמרא", התרגש הגראי"ל שטיינמן, ועיניו זלגו דמעות.
"ולבד מכך, שרואים כאן את גודל קדושתה של התורה, אפשר ללמוד גם על גודל חיוב העמל והיגיעה בה", אמר מרן. לא אוכל לתאר את המחזה הזה שניגלה לי בביתו של מרן זצ"ל, שישב ובכה והתרגש כל כך למול דברי הגמרא.
ואגב, לאחר שחזרתי מבית מרן זצ"ל, באותו יום שישי, הסתכלתי ב'בן יהוידע' על סוגיא זו, וראיתי שהוא מפרש את הפסוק "מה אהבתי תורתך" וכו', 'מה – אהבתי תורתך', דהיינו, אני אוהב אפילו את הדבר הקטן שבתורה, שהיא בבחינת 'מה' (כמו שאומרים 'דבר מה'). גם הדברים הקטנים, לכאורה, אהובים עליי ונחשבים בעיניי מאוד, עד כדי כך שאני שמח עם כל גילוי המתגלה לי בתורה, גם אם יהיה זה שמו של אחד התנאים.
מרן ה'אילת השחר': בן תורה יכול להתחייב בנשואי ילדיו מעבר ליכולתו, כיון שממילא כל הנהגתו היא בנס
ידוע שמרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל היה אומר שכאשר בן תורה מתחייב סכומי כסף לנישואי ילדיו, הוא יכול להתחייב גם קצת מעבר ליכולתו הכלכלית כיון שממילא כל הנהגתו היא בנס, אז גם הפעם יעשו איתו ניסים; אבל כשמדובר באדם שאינו בן תורה, אין הוא יכול לסמוך על ניסים, ולכן ההתחייבות שלו צריכה להיות מציאותית וכזו המשקפת את מצבו הכלכלי.
"כמדומה לי", אמר הגר"י זילברשטיין, "ששמעתי משמו של מרן זצ"ל שהסביר גם, מדוע הפסוק (דברים, י' ט') 'ה' הוא נחלתו כאשר דיבר ה' אלקיך לו', בו מבטיח השי"ת לשבט לוי שיספק את צרכיהם, לא נאמר אצל שבט יששכר, שישבו והגו בתורה?
"ותירץ מרן זצ"ל, שכיון ששבט יששכר קיבל את צרכיו משבט זבולון, הרי שבליבו של שבט יששכר הוא סומך גם על כך, אבל שבט לוי שלא קביל מאף אחד – יכול להסתמך על כך שה' הוא נחלתו"… ומכאן נלמד שעד כמה שהלומדים סומכים יותר על השם יתברך, ומטילים את כל יהבם עליו, כך ישיב להם השי"ת בגודש אהבה, וייתן להם את כל צרכיהם.
מדוע השיב המשגיח בשלילה לעסקת 'יששכר וזבולון' שהוצעה לו?
ואם הזכרנו את יששכר וזבולון, נספר דבר נוסף בעניין זה, שסיפר לנו הגאון רבי יעקב ישראל בייפוס שליט"א, בעל ה'לקח טוב': פעם הגיע אל מרן המשגיח רבי דב יפה זצ"ל אחד מידידיו, והציע לו לחתום על עסקת יששכר וזבולון, דהיינו שהוא יספק למשגיח את כל צרכיו הכלכליים, והמשגיח מצדו יוכל לעזוב את תקפידו בישיבה ולשבת כל היום על התורה ועל העבודה. השיקולים שעברו במוחו של המשגיח, בדרך החלטות, היו כידוע שכליים עד מאוד, והוא השתדל שלא לערב בהם אמוציות רגשיות. פלס המאזניים שלו היה מדהים בפשטותו, אם אפשר להגדיר זאת כך.
המשגיח חשב על ההצעה, ולבסוף השיב בשלילה. מדוע? –תשמעו שיקול; "בחנתי את עצמי וראיתי שגם כאשר אני מכהן כמשגיח, ומתפקידי להיות אחראי על הבחורים, הנני מצליח ללמוד במשך שעות ארוכות מידי יום, כך שאני לא ארוויח מכך הרבה… "אולם, אם ההסכם ייחתם עם יהודי אחר, יתכן בהחלט שהתועלת שלו תהיה הרבה יותר גדולה, כי עד היום הוא למד קצת, ומעכשיו – כשיעשו אתו הסכם יששכר וזבולון – הוא ישקוד על תלמודו במשך כל היום. אבל אני, הרי ממילא לומד ומנצל את זמני היטב!"…
איך יתכן שיהודי יקיים מצוה, והשי"ת בעצמו לא יוכל לקיימה?
חידה מופלאה שאלני פעם הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל. איך יתכן מצב שבו כל יהודי יוכל לקיים מצווה כשלהי, והשי"ת בעצמו לא יוכל לקיימה? והשיב הגאון זצ"ל ואמר, שהנה אחת ממעלות הצדקה היא, להדר שלא לדעת למי אנחנו נותנים צדקה. אות זה יכולים לעשות רק בני ישראל, אבל השי"ת – שאין דבר נעלם ממנו – לא יכול לקיים את ההידור הזה…
כשסיפרתי את החידה לגיסי מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, נהנה מאוד. הדברים באו בהקשר לסיפור המופיע בספר 'משנת חיים', בשם מרן הגר"ח קנייבסקי, על גביר שהגיע פעם אל החתם סופר, ואמר שהוא רוצה לחתום הסכם יששכר וזבולון עם ת"ח, ומעוניין שהחת"ס ימליץ לו על ת"ח כזה.
החת"ס הסכים אבל בתנאי שהגביר לא יידע למי הוא נותן. הגביר הסכים לתנאי, אבל לאחר כמה שנים התעקש לדעת מי הא המקבל… כשראה החת"ס את עקשנותו, הפגיש ביניהם, אבל אז לקח הת"ח הלוואה גדולה, והחזיר לו את כל הכסף… והפטיר גיסי ואמר שעל זה נאמר: "יש מאבד עולמו בשעה אחת".
(הרב משה מיכאל צורן. מתוך 'מצוות בשמחה')
1/282