"וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא י"ד, ב')
מרן הסטייפלער, רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל סיפר, שבדורו של רבי יוסף תאומים, בעל החיבור ההלכתי הנודע 'פרי מגדים', היה תלמיד חכם חשוב שחיבר אף הוא ספר הלכה.
ה'פרי מגדים' כותב בכל הלכה 'צריך עיון', גם כאשר הדבר ברור אצלו, ובהקדמתו כותב שאין לסמוך עליו כלל וכלל, והנה רואים אנו כי הכל סומכים על דעתו ופוסקים כמותו בכל מקום.
לעומתו השני, כותב בהקדמתו שבירר וליבן הסוגיות, ואפשר לסמוך על כל הוראותיו, אך למעשה אין פוסקים כמותו כלל.
מכאן שהכל תלוי בענווה, וכבר אמרו רבותינו (עירובין יג, ב): "מפני מה זכו בית הלל שנפסקה הלכה כמותם? מפני ענוותנותם!"
●●●
ענוותנותו של ה'חפץ חיים' היתה מן המפורסמות. הוא לא הרגיש בעצמו מעלה יתירה משאר העם, והתנהג כבעל-בית פשוט. כל ימיו לא לבש לבוש רבני, אלא לבוש פשוט, לראשו חבש כובע כמנהג בעלי הבתים בעירו. אפילו בהסכמות שקיבל על ספריו, ביקש מהרבנים המסכימים שלא לדבר בשבח המחבר, כי אם בשבח הספר ותועלתו לרבים.
גם בדרשותיו נמנע מלדבר דברי תוכחה קשים, אלא היה אומר דברי התעוררות שכלל בהם גם את עצמו.
בהקדמתו לספר 'ליקוטי הלכות' כותב: "אני השפל והעני בתורה ובמעשים טובים, אינני יודע בתורה אפילו הלכה אחת על בוריה, ולא מצוה אחת בשלמותה, ואני רק כשמש קטן בבית המדרש, שמביא ספרי הרי"ף והרמב"ם ושאר הספרים על השולחן ללמוד בהם".
לא בכדי זכה, שפוסקים הלכה כמותו וספריו החשובים 'משנה ברורה' ו'חפץ חיים', התקבלו באהבה בכל תפוצות ישראל.
עוד סופר על ענוותנותו הגדולה של ה'חפץ חיים', מפי רב העיר איישישוק, רבי שמעון רוזובסקי זצ"ל: כאשר רצה ה'חפץ חיים' לעלות לארץ ישראל, בא לעיר איישישוק, שהייתה חביבה עליו כל ימיו, כדי להיפרד מתושבי המקום טרם עלייתו לארץ הקודש.
"בהגיע הידיעה על דבר בואו של הצדיק, יצאתי עם כל אנשי העיר אל מחוץ לעיר, כדי לקבל את פניו של גדול הדור, בכבוד ובהדר כיאות. הבחין בי ה'חפץ חיים' בין הבאים, וביקש ממני לעלות אליו ולהיכנס לעגלתו.
"נכנסתי ומצאתי אותו יושב ובוכה בדמעות שליש, שאלתי אותו: 'רבי, מדוע אתה בוכה?'
"השיב לי: 'על הכבוד הרב שאתם חולקים לי, שאינני ראוי לו'. והזכיר את דברי חז"ל (ירושלמי שביעית פ"י ה"ג) שאם חולקים כבוד לאחד עבור שתי מסכתות שיודע, ולמעשה הוא יודע רק מסכת אחת, עליו להודיע ולגלות את האמת, שהוא יודע רק מסכת אחת.
"מובן שניסיתי להרגיעו ולשדלו בדברים, אך ללא הועיל, הוא המשיך לטעון שהוא אינו ראוי לכבוד זה.
"כשראיתי כך, אמרתי לו: 'הנה מבקשים אנו בברכת החודש: 'ותתן לנו חיים של עושר וכבוד'. דבר פלא הוא, הלא מן הכבוד אנו צריכים לברוח כמטחווי קשת, ומדוע אנו מבקשים 'חיים של כבוד'?
"הביאור הוא, שאנו מוסיפים ומבקשים מיד לאחר מכן: 'חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים', כלומר, מה שאנו מבקשים חיים של כבוד, הוא כדי שתתרבה בנו אהבת תורה ויראת שמים, וכמובא בחז"ל (ירושלמי קידושין) שמתוך הכבוד שחולקים לתלמידי חכמים, מתווספים אהבת תורה ויראת שמים בעולם'.
"ובכן, המשכתי לומר ל'חפץ חיים': 'יש לכם לשמוח ולא לבכות, שכן מתוך הכבוד שאנו חולקים לכבודכם, תתווסף אצל הציבור אהבת תורה ויראת שמים'.
"כששמע ה'חפץ חיים' כך, נחה דעתו, הפסיק לבכות ונראתה על פניו הטהורים קרן אור של שמחה".
(מתוך הספר 'להתענג בתענוגים' פרשת בהעלותך)