הרב משה מיכאל צורן
אם פעם חשבנו, שכדי להיווכח במסירותו של העם היהודי למצוות היה צריך להגיע לשואה האיומה, השבוע נוכחנו שאין הדברים כך. מי שלא ראה את בתי ישראל, שהפכו לישיבה של ממש, על כל הקשיים הכרוכים בכך, לא ראה מסירותם של יהודים לאביהם שבשמים. אם חשבנו שהמושג 'הפיכת הבית לישיבה' הוא פרפרזה שנועדה להקל מעלינו את הקשיים, ראינו שאכן אלפי-אלפי בתים בעם ישראל הפכו לבתי מדרש.
אבל עוד לפני הפיכת הבית לישיבה, כמה מסירות ועמל הושקעו כדי להגיע לכך. בעינינו ראינו אתמול אברך בן-תורה, המוּכָר לנו אישית, עומד במשך שעה תמימה בתור לחנות מכשירי טלפון ניידים, כדי לרכוש 3 מכשירים שיאפשרו לבניו, בני הישיבה, ללמוד, ולהאזין לשיעוריהם של הר"מים ולשיחותיהם של המשגיחים. שעה שלימה המתין האברך הלזה בשמש הקופחת, שהרי אסור להיכנס לחנות יותר מ-3 אנשים, ועשה זאת בשמחה-רבתי.
איך הוא אומר לי: "אם היינו בזמן רגיל, הייתי צריך עכשיו לרכוש להם גמרות חדשות; לאור המצב הנוכחי, אני קונה להם מכשירים ניידים – – – ואם זה מה שהשי"ת רוצה מאתנו בעת הזו, אני עושה זאת בשמחה שלימה, בדיוק כפי שהייתי קונה להם גמרות". כי מי שמקיים את רצונו של השי"ת, ואין זה משנֶה כלל על מה מתמקד עתה רצון-ה', יכול תמיד לשמוח!
צריך לזכור שני דברים. ראשית, שלאברך זה, כמו לאלפים אחרים מעמיתיו, אין כסף מיותר. אגורה אחת מיותרת לא נמצאת בארנקו. אבל, כשצריכים להוציא כסף, ומדובר במאות שקלים, ללימוד תורה, לא עושים שום חשבון אחר. הולכים וקונים. שנית, הוא רכש את המכשירים הפשוטים ביותר, אלה שכמובן אין להם שום-שום חיבור לעולמות שאינם כשרים. וכך, בעוד ש'תלמידים' אחרים יושבים ליד המסכים המשוכללים והחדישים, ו'לומדים' באמצעות תוכנות אלקטרוניות המציגות לפניהם את ה'מורים' מול העיניים, יושבים להם בניו של אברך זה ומרכיבים את האוזניות הפשוטות, המחוברות לפלאפונים הכל-כך פשוטים, ושומעים את שיעורו של ראש הישיבה. ומי כמונו יודע שֶאֹורֹו של המכשור ה'פשוט' הזה, זוהר ומזהיר בשמי-שמים, יותר מכל המסכים הנוצצים!
באוזנינו שמענו, כיצד אברך זה מודיע לילדיו שרכישת המכשירים נעשתה אך ורק לימי התקופה הנוכחית – "אבל ברגע שתחזרו להיכלי הישיבות, ותלמדו היישר מפיהם של רבותיכם, אנחנו מחזירים את המכשירים"… והבנים נענעו בראשם לאות הן.
בבית נוסף, בו יושבים חמשה בני ישיבה ושקועים בדף הראשון של המסכת הנלמדת, שמענו שהר"מ המוסר את השיעור בהתלהבות רבה, הוא-עצמו נתקף במחלה, ושוהה בימים אלה באחד מבתי המלון הייעודיים של המגזר החרדי. אבל בתוך כל הבוקה-והמלבוקה הזו הוא אינו שוכח למסור את שיעורו לתלמידיו. והשיעור נמסר בחינניות רבה, מתוך שמחת-נפש פנימית, עד שממש אי אפשר להאמין שמגיד-השיעור מצוי בעיצומה של מחלתו.
מדיווחים שקיבלנו עולה, שהר"מים משקיעים מאמץ רב במסירת השיעורים דרך הטלפון. ולא מדובר במאמצי-סרק, אלא בהשקעת מחשבה כיצד להביא לידי כך שהשיעור יהיה מעניין ומרתק ככל האפשר, על-מנת לרכז את הבחורים הלומדים, שגם הם מבולבלים מהמצב לא פחות מהמבוגרים. יש ישיבות שבמערכות הטלפונים שלהם אפשר ללחוץ על כוכבית באמצע השיעור, ולשאול שאלה, ממש כמו בישיבה. כך שלבחורים יש הרגשה שהם נמצאים ממש בתוך השיעור…
נכנסנו אתמול לאחד מבתי האברכים, ונתקלנו במחזה סוריאליסטי. הבית הוא בן שלושה חדרים, כך שהרבה מקום בוודאי אין שם… ארבעה בחורים ישבו אפוא במה שנקרא סלון, שניים על הספה ושניים ליד השלחן, כשכל המרחב מלא בחוטים על גבי חוטים, וכולם יחד מאזינים לשיעורים ולשיחות. כן, ובחדר הילדים ישבו שני בנים ועוד בת, והאזינו אף הם לדברי התורה של המלמדים בחיידר והגננת… והאמא הנצבת בתווך, מסייעת לכולם, מגישה דברי מאפה חמים וטריים, ושתיה חמה וקרה…
רְּאֵה השם יתברך את עמך ישראל, שהגם שהוצאתָ אותם מבתי כנסיותיהם, הם ממשיכים להתדפק על דלתותיך ומתגעגעים אליך. ראה, ראה, אבא-שבשמים, וַעֲבֹור בחוצותינו בימים אלה ותראה את העם שלך, את הבנים שלך, איך הם לא מוכנים לוותר על 'איש"ר' ומתפללים דרך המרפסות. ראה, אבא, ורחם עליהם, וחוס נא על הבנים האהובים שלך. הם מוכיחים את אהבתם אליך, וקוראים-נא אליך מהקורונה: קרע-נא את גזר דיננו, חמול עלינו ועל עוללינו וטפנו!
ברור שכל הנסיונות שאנחנו עוברים אינם קלים כלל ועיקר. במהלך החודש האחרון נתקלנו בילד כבן 11, שעמד בתפילה ובכה בכי תמרורים. הוא ניסה להסתיר את בכיו מהסובבים, אבל לא הצליח. לאחר התפילה ניגשנו אליו ושאלנו על מה ולמה הוא בוכה. עיניו של הילד היו עדיין אדומות וסמוקות. הוא לא מיהר להשיב. רק כאשר 'לחצנו' מעט, התפרץ הילד בבכי נסער, הצביע על בתי הכנסת ובתי המדרש הסגורים, וזעק: "אני רוצה להיכנס לבית הכנסת. תמיד, בימי החופשה של חודש ניסן, אני נמצא שם שעות מרובות. זה הבית שלי. ועכשיו – מה אעשה??? היכן אלמד??? אוי, אלוקים, מתי זה כבר ייגמר, ונוכל לשוב לבית הכנסת האהוב שלנו???"
מי שהיה באותו רגע ליד הילד המדובר, פרץ אף הוא בבכי. לכולם היה ברור שזעקה טהורה שכזו של ילד יהודי טהור, שכל חפצו הוא לחזור לבית הכנסת, וללמוד – תַעֲלֶה לשמי-שמים ותעורר רעש גדול בפמליה של מעלה.
('קול ברמה' – בטאונה של רמת אלחנן)