איש יהודי היה בעיר מונטריאל שבקנדה ושמו רבי מרדכי וויינברגר. מקום מוצאו ולידתו היה באירופה שלפני המלחמה. מתחילה היה שם משפחתו גרינפלד, אך משום מעשה שהיה היסב שמו לוויינברגר, וכך הוה מעשה:
לרבי מרדכי זה היה ידיד נעורים שנקרא בשם 'ענגיל'. יחדיו שהו במחנות הפליטים מיד אחר המלחמה, וגם השתדלו יחדיו להשיג לעצמם אישור כניסה לקנדה. כדי לקבל את האישור היה עליהם להיבדק אצל רופא לראות אם הם בריאים, כי אין מדינה בעולם שתסכים להכניס לתחומיה חולה ל"ע. ואכן, ר' מרדכי קיבל אישור, ואילו רעהו הבחור ענגיל לא קיבל כרטיס אישור, מאחר שחלב אז ב'טיפוס' ל"ע.
בהגיע עת ההפלגה בא הבחור הידיד להיפרד מר' מרדכי, ובתוך כך פרץ בבכי מר, באמרו: מה יעלה בסופי? הרי לעולם אשאר כאן, כי אף לכשאבריא בעזהשי"ת לא תסכים שום מדינה להכניסני, אחר שחליתי בעבר בטיפוס ה"י. ומה יעלה בסופי, וכי לעולם לא אוכל להקים בית בישראל?… נכמרו רחמי ר' מרדכי עליו, ובכוחות למעלה מהטבע, נתן לידידו את האישור שלו, באמרו: לא יקרא שמך עוד 'ענגיל' אלא 'גרינפלד' – הפלג למרחקים בשמי ותנצל נפשך. והוא חזר למקום השממה… רק אחר זמן ארוך השיג רבי מרדכי אישור להפליג גם הוא לקנדה על שם מאן דהוא (שכבר נלב"ע) בשם וויינברגר, ומאז נקרא שמו ר' מרדכי וויינברגר, והצליח ה' דרכו ברוח ובגשם ונתאחדו תורה וגדולה על שולחנו.
כעבור שנים רבות נכנס ר' מרדכי אל רבו הרה"ק ה'אמרי חיים' זי"ע ושאלו: אולי אשוב לשמי הראשון ואקרא את עצמי בשם גרינפלד? אמר לו הרבי: "בכל פעם שמאן דהו נוקב בשמך – ר"מ וויינברגר, נעשה רעש גדול בשמים עד היכן הדברים מגיעים, כמה יש ביד יהודי למסור נפשו עבור הזולת. מדוע תפסיד זאת?".
הוסיף לזה חכם אחד, שהנה מצינו בתורה לקראו ל'יוכבד ומרים' – שפרה ופועה, ובחז"ל (עי' רש"י שמות א' ט"ו) ביארו: 'שפרה' שמשפרת לוולד, 'פועה' שפועה לוולד. ועדיין צריך ביאור מדוע לא נקראו בשמם האמיתי, יוכבד ומרים? אלא מכאן, שלא ייקרא שם האדם אלא על שם פעולותיו שפועל ומיטיב לאחרים.
(ע"פ באר הפרשה)