בשבת אחת ראה ה'בית ישראל' מגור זי"ע שני בחורים המדברים ביניהם בשעת התפילה. בסיום התפילה ניגש לאחד מהם ואמר לו: "אל תכנס לבית המדרש במשך שבועיים!" החל הבחור להצטדק ולומר שאין האשמה בו, חברו הוא זה שדיבר, ואילו הוא עצמו רק הקשיב… אמר לו ה'בית ישראל': "כיון שאתה מתחיל עם תירוצים, אל תיכנס לבית המדרש במשך ששה שבועות!"
לאחר מכן ניגש אל הבחור השני שדיבר ואמר לו גם כן: "אל תיכנס לבית המדרש במשך שבועיים!" ענה הבחור: "רבי, אכן חטאתי, ורוצה אני לשוב על מעשה זה".
אמר לו הרבי: היכנס תיכף ומיד לקידושא רבא…
מעשה זה סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א (באר הפרשה), והוסיף לציין בהקשר לכך כי ה'בית ישראל' היה חוזר רבות על דברי המדרש (במדב"ר כ טו) על הפסוק (במדבר כב לד) "ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי" – שבלעם היה רשע ערום, ועשה כן משום שידע שאין דבר שעומד מפני הפורענויות אלא תשובה, וכל מי שחוטא ואומר 'חטאתי' – אין רשות למלאך ליגע בו.
מלבד 'חומת ההגנה' שמעניק הווידוי מול הפורענות והמקטרגים, כפי שעולה מדברי המדרש הנ"ל, הרי שהתחמקות מהכרה בחטא מונעת כל אפשרות של תשובה. הגה"צ רבי ישראל אליהו ויינטרוב זצ"ל היה אומר (מובא בגיליון 'נפשו גחלים תלהט'): "צריך לדעת, כי ההצטדקות ומה שהאדם מתרץ את עצמו – זהו מן המפריעים הכי חזקים המונעים את כל היום כיפור!".
והרחיב והסביר: "דרך האדם, שטבעו הוא לתרץ ולהצדיק את מעשיו, גם את הלא טובים, באופן שלכל מעשה יש לו תירוץ, וגם בדברים שאליבא דאמת אין לו שום אפשרות לשפוט זאת בצורה אמיתית מחמת נגיעותיו. עלינו לדעת – שזהו מן המעכבים היותר גדולים! כי כל עוד יש לו הצטדקות, בעל תשובה אף פעם הוא לא יהיה! כי על אף שיודע שחטא, אבל הרי יש סיבה ותירוץ על כך, וממילא אינו מעריך את רמת חומרתו…
"…בהעדר הרגשת אשמה, אז ממילא אין מקום למעשה תשובה, כי אם לא חטא הרי אינו צריך לעשות תשובה. וזה מטבע האדם, הגם שפעמים זה ממש טפשות גמורה, שעל מעשה פלוני אומר שאינו מוזר, כי כבר מצאנוהו אצל פלוני ומעשה אחר אצל אלמוני וכן ע"ז הדרך. אבל זה הרי טפשות, כי ריכוז של הכל באדם אחד בוודאי שזה מוזר (וכאימרת העולם ש'תירוץ' מתקבל חד פעמי אבל לא בקביעות, ואונס תמידי הרי הוא כבר מחדל). ובכל זאת אדם חי כך ומשוכנע שהוא בסדר גמור.
"ובאמת העצה בזה הוא להכיר את האמת, שרח"ל חטאנו, וממילא אז מסוגלים לוידוי שכל עניינו הוא ההכרה שהאדם חייב, כהודאת בעל דין שעניינה שמחייב את עצמו. וזהו 'וידוי' – מלשון 'הודאה'…"
1/596