"ואראה את הארץ הטובה" (ג' כ"ה)
כ"ק מרן אדמו"ר מסלונים זי"ע בעל ה'נתיבות שלום', התברך בכל המידות הטובות שמנו חכמים, ע"ד הנאמר "שמואל הקטן נטל כל חמודות של עולם והלך לו"
אהבת עולם, אהבה רבה, אהב רבינו זי"ע את הארץ הקדושה, ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה. כל ימי חייו הנהדרים בקודש דרש וחקר בעניינה, העמיק וחידש בסגולותיה, הוסיף אהבה על אהבתו את אדמת קודשה, ולא זז מלחבבה. כבר בהיותו ילד צעיר לימים, בגיל עשר, חלם בדמיונו שיום יבוא ויעלה לארה"ק, גם אם לא יהיה לו מה לאכול והיכן להניח את ראשו בלילות, יעדיף לישון ברחוב- חשב לעצמו – העיקר לגור בארץ ישראל. ואכן מן השמים זיכוהו למלא את משאת נפשו לחונן את עפרה ולהתגורר בה במרבית שנות חייו עלי אדמות.
מיום שעלה ארצה מעיירת מולדתו ברנוביץ', לקראת נישואיו שהתקיימו בשנת תרצ"ה, עד אשר עלה ונתעלה לגנזי מרומים בחודש מנחם אב תש"ס, ס"ה שנים, לא יצא משעריה ולו לרגע קט – נתקיים בו כלשון המשורר רבי יהודה הלוי: "חיי נשמות אויר ארצך ובך נקשרו נפשות חברייך".
במאמר "אהבת ציון אל תשכח לנצח" שהתפרסם בשנת השמיטה תשס"ח הרחיב הרה"ח ר' יעקב אהרן לנדוי ז"ל על חיבתו של רבינו למצוות התלויות בארץ, ומתאר במאמרו בטוב טעם, על הגעתו של רבינו לאר"י והתחושות שליוו אותו בתחילת דרכו עת דרכה כף רגלו על רגבי אדמתה:
"בבואו לארץ ישראל, כשעגנה האניה על החוף, בשעה שהכל טרודים לפרוק ולסדר את חבילותיהם, מרן זי"ע, מיד בירידתו לאדמת ארץ הקודש, נישק את עפרה ופסע את ד' אמות הראשונות בארץ ישראל, פסיעה אחר פסיעה, במתינות וישוב הדעת, מתוך הרגשת גודל חביבותה של מצות ישוב ארץ ישראל. רק לאחר מכן התפנה לעסוק בסידור החבילות.
שנים מספר לאחר עלייתו ארצה, הורע מאד המצב הבטחוני, בעת התגברות המאורעות נגד הישוב היהודי בארץ,. אביו הרה"ח ר' משה אברהם ז"ל שדאג מאד, הריץ לו איגרת בהולה שיחזור לברנוביץ' עד יעבור זעם ויירגע המצב. השיב לו רבינו: 'מוטב לי למות בארץ ישראל מאשר לחיות בחוצה לארץ באדמה טמאה'. בסופו של דבר התברר שזה היה נס הצלתו, שכן כל בני משפחתו הי"ד שנותרו בברנוביץ' נספו בשואה, ודווקא שהייתו בארץ ישראל הצילה את חייו".
בהזדמנות סיפר, שכשיצא מביתו בדרך לאר"י, ליווהו ונפרדו ממנו משפחתו; אביו הרה"ח רבי משה אברהם הי"ד, אמו הצ' הי"ד ואחיו, וידעו הם שהינם רואים אותו כנראה בפעם האחרונה. עם כל זאת, אחד מהם לא הוזיל דמעה במעמד המרגש, היות ושמחו על כך שזוכה לעלות לארץ ישראל.
אווירא דארץ ישראל היה בלתי ניתן להכלה. רבינו סיפר על ימי בראשית, שבתקופה לאחר שעלה לארץ, היה לו קשה להירדם מחמת ההתרגשות העזה שפיעמה בקרבו, שהנה הוא זכה להימצא כאן בארץ הקודש.
התחושה שהוא זכה לדבר כה גדול שאף אבותיו לא זכו לו השקיטו את דאגותיו אפילו בזמנים הקשים שהארץ היתה נתונה לפרעות מצד בני דודנו הישמעלים: מסופר שבהיותו אברך רך בשנים שהה במירון להתפלל על ציונו של רשב"י זי"ע. לפתע הבחין שהפסיד את ההסעה שהיתה אמורה לקחתו בדרך חזור לטבריה. הוא נותר לעמוד בודד תחת אילן בסמוך לציון הרשב"י שהיה שומם, וחשב שעליו לשכב שם עד שתגיע מכונית שיוכל להמשיך איתה למחוז חפצו. באותם ימים היה חשש מפרעות של ערביי המקום והפחד היה נורא. הוא סיפר על מה שעבר עליו באותם רגעים, ובין השאר גילה מצפונות ליבו: "חשבתי לעצמי, הרי כמה אבי היה חפץ לשהות בארץ ישראל, גם במצב שכזה, אם כן, אני שבחסדי השי"ת זוכה לכך – כמה יש לי להיות מאושר על חלקי", ומיד עברו להם הפחדים והחששות כלא היו.
סיפר בנו רבי יצחק שליט"א, שלאחר עלותו לארה"ק סיפרו לאביו- רבינו, על רב נכבד שהגיע לאר"י ומיד כשירד בשדה התעופה כרע ארצה כדי לנשק עפרה, צלם שהיה עד למחזה המרגש תיעד את אותו רב והפיץ את התמונה, כאשר הפרסום גרם לקידוש ה' ולהד ציבורי. רבינו שמע את הסיפור והעביר את תחושותיו שלו: " כשנסעתי לירושלים כמה ימים לאחר בואי ארצה, לא גרעתי את עיני מחלון המכונית כדי לא להפסיד לראות את אבני הארץ וצמחיה, כה אהבתי לראות אותם, הרי אלו אבנים של הארץ המקודשת, אלו צמחים של ארץ חמדתנו"…
חמדת הלבבות
רבינו אהב וחיבב את ארץ חמדה בכל ליבו, נפשו ומאודו. פעמים רבות נסובו שיחות הקודש על קדושת הארץ ומחמדיה, הן בציבור והן ביחידות דרש וחקר בעניינה הפך בה והפך בה, עד כדי שהתבטא על עצמו בכמה וכמה הזדמנויות כשבאו ושאלוהו לגבי יציאה מהארץ, שאין הוא יכול לפסוק בנושא זה האם ניתן לצאת את גבולות הארץ או לא, משום שהוא בבחינת 'שיכור' מאהבתו אליה, בבחינת הנאמר (ישעיה נא) " ושכרת ולא מיין" ושיכור- כידוע- מנוע מלפסוק…
חתנו הגה"ח רבי ישראל קופלוביץ' שליט"א שהה בבית רבינו בעת סעודת שחרית, לאחר שיצא ממעונו ניגש אליו אחד מפרחי החסידים שהשתוקק לשמוע 'משהו' מדיבוריו של הרבי בקודש פנימה. רבי ישראל השיב לו ,שהרבי שוחח היום בלהט על קדושת אר"י, ולפתע אמר משפט הממחיש ביותר את אהבתו אליה: "אם לא הייתי מתבייש" אמר " הייתי יורד למטה ולוקח רגב אדמה ומכניסו לפי כדי שתכנס קדושת הארץ לגופי". כלומר, לא די במה שאנו נמצאים בגופנו בארץ ישראל, אנו מבקשים שקדושתה תיכנס בתוך תוכנו פנימה.
לבי במערב
אותו כלל גדול המובא מרבינו הבעש"ט הק' 'במקום שמחשבתו של אדם שם הוא', שימש אצל הרבי יסוד גם במקרה דנן: ליחידים שנאלצו לצאת מהארץ, או לבחורי ישיבת בית אברהם שהוריהם התגוררו בחו"ל ובאו להיפרד מרבינו קודם צאתם לביתם לקראת החגים, היה מעודדם על חיבת הארץ ומזהירם לבל יסיחו דעתם מאין באו. לאחד הבחורים אמר טרם צאתו "הולך אתה לצאת מהארץ ולשהות תקופה בחו"ל, אל תשכח מהארץ כל ימי היותך שם, ותשתדל בכל יום לחשוב על ארה"ק וירושלים עיה"ק".
פעמים ברך חסיד שעה שבא לקבל ברכת הדרך:
"אני מאחל לך שמיד ברגע שתגיע לחו"ל תתעורר בך ההשתוקקות וכבר תחפוץ לשוב לארץ הקודש".
באותו ענין בנותן טעם להזכיר את המובא בקונטרס זכרון 'נר יוסף' שסיפר החסיד רבי יוסף אדלשטיין ז"ל: פעם אחת בשביעי של פסח זכה להיות מאוכלי שולחנו של הרבי ה'נתיבות שלום', ובין הדברים הזכיר הרבי שחמיו כ"ק אדמו"ר בעל 'ברכת אברהם' זי"ע הראה לו בספר 'פתגמין קדישין' בשם הרה"ק רבי אהרן מזיטומיר זי"ע, שכאשר רב אשי רצה לסדר את התלמוד בבלי, הלך להתבודד בין שני הרים והכניס לשם אוירא דארץ ישראל וכך תיקן את התלמוד בבלי. הפטיר הרבי, שניתן ללמוד מכך, שגם בעת שנמצאים בחו"ל אפשר למצוא פינה שקטה ולהכניס שם את אוויר ארץ ישראל וירושלים. עוד אמר באותה הזדמנות, שאנשי חו"ל מתקשים להבין את אנשי א"י שאין להם יו"ט שני של גלויות, כיצד די להם בחג של יום אחד, הלא תיכף לאחר שנכנסים לחג כבר יוצאים ממנו… סיים ואמר 'אבל כנראה שבא"י יכולים לפעול ביום אחד מה שבחו"ל צריכים ליומיים…'
וכה סיפר אחד מאנשי שלומו, שכשבא לצאת לחו"ל כדי להשתתף בשמחת נישואי אחיו, ונכנס לחדרו של רבינו לשאול את דעת קדשו לגבי הנסיעה, אמר לו שצריך לקחת עמו לחו"ל 'אוויר ארץ ישראל'. והוסיף להסביר לו מה כוונתו – כל זמן שמרגיש שהאדמה 'בוערת' מתחת רגליו בעת שהותו שם, סימן ששורר בקרבתו 'אוויר אר"י', אך באם ירגיש שלא היה מצטער לשהות עוד שבוע בחו"ל – סימן שנכשל ושוב איבד את האוויר הקדוש של אר"י הכל-כך נצרך בעת נסיעתו לשם.
סח לכותב השורות אחד מחסידי הרבי שהוריו התגוררו בארה"ב ובשנות בחרותו למד בישיבת בית אברהם בירושלים עיה"ק, 'בדידי הוה עובדא': "נכנסתי לרבינו לפני ר"ח ניסן לקבל את ברכת הפרידה לקראת נסיעתי לבית הורי לחוג אצלם את חג הפסח הקרב. מיד כשספרתי לרבי את מטרת בואי, אמר לי לפליאתי "אני מקנא בך", ומיד המשיך לומר את אשר על ליבו: "כשנסעתי לארה"ק לקראת נישואיי בשנת תרצ"ה, תחושת ההתרגשות בלב באי האניה היתה באופן מיוחד שלא ניתן לתאר, כל הנוסעים השתוקקו לרגע בו נזכה להגיע לארץ הקודש. כשהתקרבנו יותר וכבר נשקף לפנינו ממרחק חוף אדמתה של הארץ גברה התרגשותנו ביותר, הנה כבר מגיעים אנו אל תחומי ארצנו. כשעמדנו ממש סמוכים אל אדמת הארץ, הושיטו באחת כל אחד מהנוסעים את ידו לידיו של רעהו והחלו לרקוד ולשיר על אף שלא הכרנו זה את זה. ולבסוף כשירדנו כדי לדרוך ממש על אדמת הקודש, קשה להגדיר את תחושותינו הנעלות…" כך תיאר לו הרבי בהרחבה את חיבת הקודש שהיתה נחלתו את הגיע לאר"י. "משום כך מקנא אני בך" סיים הרבי את דבריו- "משום שבכל פעם שמגיע הנך לארץ ישראל ביכולתך לחוות פעם נוספת את אותם הגעגועים לארץ הקודש, שזכיתי אני לחוש בחיי פעם אחת בלבד"…
ואת עפרה יחוננו
המגורים בארצנו הקדושה, לדידו של רבינו יונה, הינה לא מצוה חד פעמית, אלא מצוה מתמשכת שבה כל רגע ורגע שאדם דר באר"י חשיבות עליונה לה לאין ערוך. אחד הבחורים שהתגורר בחו"ל והגיע 'נסיעה' לירח האיתנים, לאחר שקיבל את ברכת ה'שלום עליכם' מרבינו, קיבל גם שיעור במצות יישוב ארץ ישראל וחביבות יתירה הורעפה עליו, וזו נותרה חקוקה בליבו עד היום שלושים שנה לאחר מעשה, וכך אמר לו הרבי: "יעדער מינוט אין ארץ ישראל איז א מצוה, פונקט ווי יעדער מינוט אין סוכה איז א מצוה" – כל רגע בארץ ישראל זה מצוה בדיוק כמו שכל רגע בסוכה זה מצוה. (עיין רמב"ן שבת קל:)
"כבר חמישים שנה הנני דר באר"י ומדי שנה אני מוסיף אהבה על אהבתה" היה אומר בהזדמנויות שונות, והיות שחיבב כל-כך את ארצנו הק' איחל גם לאחרים שיזכו לקיים את מצות יישוב הארץ. באחת השנים החליטו משפחה מחסידיו שהתגוררו בארה"ב, שבמקום לצאת בחופשת הקיץ להרים כמנהג המקום, ייסעו כל המשפחה לארץ ישראל לשהות כמה שבועות בירושלים בצילו של רבינו.
רבנו העריך כל כך את הגעתם לארץ ישראל ואמר לאבי המשפחה שיחי' שיכנס יחד עם ילדיו לחדרו לקבל את ברכתו. כשנכנסו לחדרו שאל את אבי המשפחה איזו ברכה הוא רוצה שיברכם, והוסיף שלדעתו הברכה הגדולה ביותר שיכול לברכם הינה לזכות לגור בארצנו הקדושה. האברך הגיב על אתר שאם אצל הרבי זו הברכה הטובה ביותר, אכן ברכה זו הוא מבקש עבור משפחתו, הרבי ברך את העומדים סביב לשולחנו שיזכו לעלות ולהשתקע בארץ ישראל. ורצון יראיו יעשה, לאחר שנים ספורות הברכה התממשה והמשפחה הגיעה לדור בקביעות בארץ חמדה.
בכל הזדמנות היה רבינו מזכיר ומשבח את המעלה הגדולה והזכיה העצומה לדור באר"י, בכל פעם שעלה הנושא על שולחנו, היה משלב בדבריו חיבת הארץ. אחד האברכים נכנס לשאול בעצתו של הרבי למחרת הפורים, בו בזמן שכמה מאנשי חו"ל שהגיעו להסתופף בצלו ביום הגדול, באו גם הם לחדרו כדי לקבל ברכת הפרידה. מיודענו נכנס מיד לאחר שבני חו"ל נפרדו, תיכף פנה אליו רבינו בחיבה בלשון תמיהה: "גם אתה נוסע לחו"ל?" אשר היוותה כעין פתיחה לשיחה. "כמה אכפת לי שאנשים נוסעים לארץ העמים, ומאידך זכות גדולה יש לך שב"ה אתה גר כאן בארץ ישראל ואינך צריך אף פעם לעזוב אותה ולנסוע לחו"ל".
חתנו הגר"י לוריא שליט"א שהיה לומד עם רבינו תקופות ארוכות בשנים קדמוניות כששימש כראש ישיבה, מספר שכשהיו מגיעים בלימודם לסוגיות הקשורות לקדושת הארץ ומצוותיה היה רבינו מגלה חביבות יתירה, והיתה ניכרת התרגשותו יותר מהרגילות.
( נחמן דרקסלר, מתוך תוספת לגליון המודיע א' במנחם אב תשע"ט)
1/94