מספר לי ידידי ר' נח שליט"א: ביום ראשון פרשת לך-לך בשעות הצהריים עשיתי סדר בניירות שבמשרדי, והנה צץ לו דף נייר שקיבלתי בחודש שבט תש"פ מהרה"ח ר' מרדכי מלאכי שליט"א. היה שם סיפור מעניין. אמרתי לעצמי: כשיהיה לי זמן אולי אקרא אותו שוב. הכנסתי את הפתק לכיס, ולא ידעתי שהקב"ה קבע שהסיפור שכתוב שם יעלה וייזכר שוב בתזמון מופלא בדיוק היום – תשעה חודשים מאז הגיע לידי.
וכך הווה מעשה:
את המוסד שאני זוכה לנהל היום, הקמנו ב'עשרים אצבעות' – עשר אצבעות שלי ועשר נוספות של השותף שלי. עבדנו יחד בשיתוף פעולה נפלא, עד שחריקות קטנות הפרו את ההרמוניה. קשה לשים את האצבע על הדבר שהפריע. חילוקי דעות שהתגלעו בינינו הפריעו לזרימה של העבודה. השותף הוא בן אדם שאפשר לדבר אתו, בעל מידות טובות. ניגשנו להידברות רגועה, ובסופה הגענו למסקנה שדרכינו נפרדות. לעד אזכור לו את חלקו בתחילת הדרך, שמו ייחקק בין כותלי המוסד כאחד ממיסדיו, ואני אמשיך בקידומו ובניהולו.
ביום ראשון בלילה, כמה שעות אחרי שעשיתי סדר בניירות, אני שומע שאותו שותף לשעבר קנה שטח סמוך למוסד שלי, והוא עומד להקים עליו בדיוק את אותו סוג מוסד שאני מנהל. זה היה עבורי ניסיון קשה מאוד. לשמוע שסמוך למוסד שלך עומד לקום מוסד מתחרה, זה לא קל, אבל לשמוע שהמנהל שלו הוא שותפך לשעבר – זה הרבה יותר מ'לא קל'. צריך כוחות נפש לקבל את המצב באמונה.
ואכן קיבלתי כוחות. בדיוק באותו יום שלח לי הקב"ה סיפור בכיס – הסיפור שנרשם בפתק שמצאתי, כאמור, במהלך הסדר שעשיתי במגירות. את הפתק הזה קיבלתי מר' מרדכי מלאכי, שרשם בו סיפור ששמע מיהודי יקר שאינו רוצה לחשוף את שמו ברבים (שוחחתי עם ר' מרדכי והוא אמר לי מי הוא היהודי היקר).
וכך מספר אתו יהודי יקר: אני מתפרנס מפריצת דלתות, מנעולים וכספות. לפני כמה שנים קיבלתי טלפון ממשרד עורכי דין. ביקשו ממני לבוא לבית עזוב ברח' חיים פרחי 6 בירושלים (כיום כבר בנוי שם בניין חדש). הגעתי למקום, ושם המתינו לי ארבעה עורכי דין. אנשים נכבדים שנראו מוזרים למדי בנוף של בית עזוב ומוזנח.
המקום היה פתוח ושימש כמקום משחק לילדי השכונה. עתה, אחרי שנים של הזנחה, באו אותם עורכי דין והציגו את עצמם כמנהלי העיזבון של בוכרי עשיר שהיה בעל הבית של המבנה הזה. היורשים שלו הגיעו סוף סוף, אחרי שנים רבות, להחלטה על חלוקת הירושה, ועתה מטפלים בזה ברצינות. ממני הם מבקשים שאפתח איזו כספת שנמצאת שם.
ביקשתי שמונה מאות שקלים, וקיבלתי אותם מיד. אחר כך ניגשתי לכספת, תפסתי בידית הנעילה, משכתי קצת בחוזק, והנה הכספת נפתחה לרווחה. היא פשוט לא היתה נעולה! בעל הבית לא הספיק לנעול אותה טרם עזב את העולם… בתוך הכספת היו מסודרות בקפידה שרשראות ומטבעות זהב. עורכי הדין הזעיקו שמאי שיבוא מיד, והלה העריך את תכולת הכספת ב-1,750,000 דולר…
נדהמתי. שמונים ושתים שנה עברו מאז בעל הבית נפטר. כספת פתוחה, מלאה זהב טהור, נמצאת במקום פרוץ ומופקר בלי שום שמירה. מיליון שבע מאות וחמישים אלף דולר מונחים בצורה נגישה, ואיש לא ראה, לא פתח, לא נגע! זה מנוגד לכל הסתברות הגיונית!
שבועיים לאחר מכן קראו לי שוב מהמשרד של עורכי הדין. אותו בוכרי עשיר הותיר אחריו כספת בדירה נוספת, והפעם היא ממש נעולה, הם בדקו. תיארתי לעצמי אילו אוצרות מחכים שם, והבאתי אתי תגבורת – את אחי שהוא מומחה עוד יותר ממני.
ניגשנו למלאכה בחדוות עשייה, עבדנו והזענו על פריצת הכספת. הכספת היתה זקנה מאוד, והמנעולים החזקים נתקעו עמוק בפנים מבלי שאי מי הזיז אותם במשך עשרות שנים. בסוף, אחרי שעתיים של מאמץ, נכנעה הכספת ונפתחה לרווחה. מה גילינו שם? סטים סדורים של סכו"ם נירוסטה ישן וחלוד. הם הושלכו אחר כבוד אל פח האשפה…
ממשיך ידידי ר' נח ומספר: אחרי שקיבלתי את המידע על השותף שהחליט לממש את כשרונותיו סמוך כל כך למוסד שלי, נזכרתי בפתק השוכן בכיסי, והבנתי מיד כי שליחות מיוחדת נכונה משמים לסיפור הזה. הרגשתי שנשלח לי "פתק מן השמים" להראות לי שאין כל קשר בין הסתברויות הגיוניות לבין הצלחה או כישלון.
זהב טהור יכול להישמר במקום הפרוץ ביותר במשך שמונים ושתיים שנה, והמקום השמור ביותר יכול להכיל אשפה. פרנסה היא משמים. אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו. ואם כך לגבי פרנסה לאיש פרטי, ודאי שמניהול מוסד, שמטרתו להרבות כבוד שמים, לא אפסיד. אדרבה, שהחבר גם יבנה, כך נגדיל כבוד שמים יותר ויותר.
לא השארתי את התובנה הזאת בכספת. למחרת התקשרתי לשותפי לשעבר, איחלתי לו הצלחה מרובה ואף הצעתי לו עזרה מצידי. שיצליח, זה הרי לא משנה מי עושה מה, העיקר שכבוד שמים יתרבה. התרומות שצריכות להגיע אלי – יגיעו אלי, ואלו שצריכות להגיע אליו – יגיעו אליו. אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו אפילו כמלא נימה.
(גיליון השגחה פרטית)
