"וישכב במקום ההוא" (כח י"א)
וברש"י: "באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה".
מנהגו של רבינו היה לקום ממשכבו בעוד ליל, ולהגות בתלמודו עד עלות הבוקר.
בשעה שתיים בלילה היה קם ממשכבו, כדוד המלך הקם לעבודת בוראו בעצם הלילה.
תיכף לאחר קומו היו מגישים לפניו כוס קפה, כדי לנסוך חיים בגופו הרפה לקראת לימוד התורה הקדושה. במקרה שאיחרו להגיש לו את כוס הקפה, לה כה נזקק בעבור אישוש כוחותיו החלושים, היה פותח בלימודו, ואז לא היתה כל דרך להפסיקו מתורתו ללגימת הקפה. שהרי איזה צורך שבעולם יכול להיות כה כבד משקל, שבגינו ראוי להסיח את הדעת מן התורה הקדושה?
באחד הלילות התמהמה נכד רבינו בשניות ספורות בהגשת הקפה, ועד שנעמד ליד סבו והכוס בידיו, היה רבינו ישוב על מקומו אל מול הגמרא, מפזם בהנעמת מלל את תיבותיה הקדושות. באותה תקופה היה רבינו כבר בן קרוב למאה, ונכדו הוזהר מפורשות לעמוד על המשמר, ולהגיש לסבו את כוס הקפה בשעה היעודה, תיכף לאחר קומו, כדי לחזק את רמת החומרים בדמו, לבל ייחלש יתר על המידה.
הנכד עמד בחרדה בסמוך לשולחנו של מרן, כשהוא תוהה אולי יעלה בידו לפייסו, ולתחוב את כוס הקפה לידיו בין 'דיבור המתחיל' אחד ברש"י למשנהו. אך מרן כבר שקע בעולם משלו, עולם שבו כל חמדות תבל נעדרות חשיבות, ואם כן, איזו חשיבה יכולה להיות לכוס משקה עכור הנדמה כאין?
הרגעים חלפו והתארכו, ובעוד רבינו מונח ראשו ורובו בעיצומה של סוגיא, ומבאר את מהלכיה אחד לאחד, התקררה כוס הקפה, והנכד הנבוך פנה פעם נוספת למטבח כדי להכין בשנית את כוס הקפה החם לה סבו כה נזקק.
לאחר שסיים את מלאכתו, נעמד הנכד שוב בסמוך, מנסה להושיט למרן את הכוס בין דבור המתחיל למשנהו, אך עיניו נתקלו במבטו של זקנו, התמה מפני מה מנסים להסיח דעתו מלימודו, ולגזול ממנו את נשמת אפו ועצם חיותו. הנכד, שלא ידע את נפשו, חדל מנסיונותיו, ושתיית כוס הקפה נדחתה בחמש שעות, לעת בה שב מרן מתפילת שחרית.
***
הרב אשר קרלינסקי מספר: הפעם הראשונה בה הגעתי לשמש את מרן בעת לילה, הייתה בשבת קודש. רבינו עסק בלימוד מסכת שבת, בדף ע"ז ע"ב העוסק בענייני אגדה. ואני התיישבתי בסמוך, כשגמרא בידי, ועם מעט הידע שלי בשפת היידיש ניסיתי לעקוב אחר תלמודו.
בשעה חמש וחמישים דקות בדיוק הייתי אמור, על פי הוראת הרופא, להגיש לרבינו את כוס הקפה. כדי לעשות את מלאכתי נאמנה, נעמדתי לידו בשעה רבע לשש, כדי שאוכל לשאלו האם ברצונו לשתות ולהספיק להכין את כוס הקפה בשעה היעודה.
ניגשתי אל רבנו, אחוז סילודין, וראיתי כיצד הוא דבוק לגמרא שלפניו, כשהוא והסוגיא הופכים למהות אחת. הרגשתי שאינני מסוגל לנתקו מתלמודו. עמדתי כפוף, ממתין לרגע של הפוגה קלה שבושש מלהגיע. באותה העת לא השכלתי להבין, שאצל רבינו שכולו תורה אין רגעים שכאלו, ואם לא אפנה אליו עתה אצטרך להמתין עד עלות הבוקר.
כך חיכיתי, חיכיתי וחיכיתי, בעוד הזמן חולף ומחוגי השעון ממשיכים להתקדם ללא הרף. כאשר השעון הורה על השעה שש ועשרים דקות, לאחר שלושים וחמש דקות של עמידה כפופה, חש רבינו לפתע בדמות הרכונה לידו והבין כי השעה התאחרה. חשתי באי נעימות והתחלתי לתרץ את עצמי ולומר, שרק באתי לשאול, אך רבנו שחש במבוכתי, הפיס את דעתי ואמר לי בניגון מחויך: "אה, אזוי פרעגס'טע"… כך אתה שואל…
***
נכד רבינו, הרב אריה אלישיב, מספר: היה זה בשבת הראשונה בה שימשתי את רבינו בגפי.
סבי שהה אז בבית החולים, ואני נשארתי עימו כדי לשמשו ולדאוג לכל צרכיו. בערב שבת הדריכה אותי דודתי, הרבנית לאה אויערבך ע"ה, כיצד נהוג להכין את הקפה ה'שבתי' עבור סבא בעת קומו משנתו הקצרה, לקראת תלמודו הקבוע לאחר חצות ליל שבת.
הקפה, שהוכן בשבת עבור סבי, היה שונה מהקפה של ימות החול ודרש הכנה מוקדמת מבעוד יום. ביום שישי היו מוסיפים מים לקפה תורכי, מרתיחים את התערובת ומאדים אותה לחלוטין עד שהתייבשה. כמו כן את החלב היו מרתיחים מבעוד יום, ומשמרים בצנצנת מיוחדת עבור שבת קודש.
המתנתי בדריכות, ובשעה היעודה, בעוד החושך מאפיל על המקום, מזגתי את כוס הקפה בדקדוק רב, כפי שהדריכה אותי דודתי הרבנית אויערבך ע"ה. קודם שהגשתי לפני סבי את כוס הקפה ביקשתי לוודא, כי הקפה אכן ראוי לשתייה, ולשם כך מזגתי מעט מן המשקה לכוס אחרת וטעמתי מעט כדי להיווכח כי טעמו ערב.
עד אותו היום לא הייתי מהמבינים בטעמו של קפה, אך טעמו המר והחמצמץ של הנוזל, שניגר על לשוני, היה כה מבחיל, עד שתהיתי כיצד ניתן לשתות משקה שכזה. בליבי עלה החשש שמא דרך הכנת הקפה הנכונה נשמטה מזיכרוני, ועקב כך לא הכנתי את הקפה כראוי. שפכתי את המשקה וחזרתי על התהליך בשנית, כשאני מקפיד לעשות הכל על פי הדרכותיה המפורטות של דודתי. כאשר המשקה היה מוכן, חזרתי על מנהגי ומזגתי מעט לכוס אחרת, כדי לוודא כי הפעם מלאכתי צלחה בידי, ברם טעמו המר של המשקה הקהה את לשוני בשנית.
באין ברירה אחרת הסקתי, כי זהו טעמו של הקפה, וככל הנראה מי שרגיל בשתייתו מחבב את הטעם המר הזה, בניגוד אלי שאינני נמנה על המבינים בקפה.
בדחילו ורחימו הגשתי בפעם הראשונה את כוס הקפה לידי זקני הקדוש. רבינו נטל את הכוס לידו, בירך בהתלהבות ושתה את הכוס מרישא ועד גמירא. כשסיים לשתות אמר לי כשחיוך רחב נסוך על שפתיו: "א' קאווע, א' קאווע", כשהוא מודה לי על טרחתי. סבי בירך ברכת 'בורא נפשות', פתח את הגמרא הקטנה שהבאתי לו למיטתו ושקע בלימוד.
נטלתי את הכוס הריקה ופניתי למטבח כדי לשטפה. תוך כדי כך הבחני לפתע, כי לתחתית הכוס דבוקה פרוסת לימון מעופשת, אשר מראהו לבדו עורר בי תחושת סלידה. התברר אפוא, כי בחושך ששרר בבית החולים לא יכולתי להבחין כי הכוס איננה נקיה. הבנתי מיד כי זהו הגורם לטעם המוזר שטעמתי בקפה, ונחרדתי למחשבה, כי סבי נאלץ לגמוע את כוס המרורים עד תומה. רצתי בבהלה אל חדרו, המתנתי מעט עד שירים את ראשו מן הגמרא ומיד פתחתי בהתנצלות ובבקשת מחילה.
סבא הביט בי במבטו האבהי, כשאינו מבין מה אני סח: " על איזה לימון אתה מדבר? הקפה היה מצוין!", השיב לעומתי והמשיך בתלמודו.
כך היה נראה השימוש הראשון שלי במחיצתו של סבא.
***
בין שמיעה לשמיעה
באחד הימים נערכו שיפוצים בבית סמוך בקול רעש גדול. הלמות הפטישים וקול המקדחות החוצבות ניסרו בחלל בית מרן, והטרידו את מנוחת יושביו. בני הבית, שחששו כי הרעש האדיר מפריע את רבנו מתלמודו, פנו אליו ושאלו האם לבקש מהבנאים לחדול מלקדוח. ברם רבינו הורה, שלא לומר להם מאומה. "שיעשו כרצונם, הדבר לא מפריע לי כלל!"…
עובדה דומה סיפר חתן רבנו, רבי יצחק זילברשטיין: באחד הימים דפק אחד השכנים בעוצמה כה רבה על רצפת ביתו, עד שפיסות טיח ואבנים מתקרת בית רבנו החלו לנשור על הרצפה. באותה העת נכנסה לבית הרבנית הצדקנית לאה אויערבך ע"ה, שנזעקה בבהלה: "אבא! תראה מה קורה כאן, אבנים נופלות מהתקרה!".
לנגד עיני עדיין עומדת דמותו של רבינו, שהחזיק את אצבעו ברש"י, הרים את ראשו והפטיר: "נו!", ומיד המשיך הלאה, כאומר כל זה לא נוגע אלי, אני עסוק בדבר חשוב.
רבינו לא שת ליבו לכל זה, וכי מה מפריע לו החור שבגג, כל עוד ניתן ללמוד בבית?!
ברם כשהיה הדבר קשור לקיום רצון ה' יתברך, אזי רבינו שם ליבו למתרחש סביבו ושמע יותר מכולם. בקרבת מקום התגוררה אישה אלמנה, שנהגה להקיש על דלת בית מרן בכל ליל שבת בשעה חמש לפנות בוקר, ולבקש מים חמים. דפיקותיה החלושות כמעט ולא נשמעו לאוזני בני הבית, אך רבינו שמע גם שמע, ומיד היה מזרז את הנוכחים להגיש לה את המים החמים ולהרנין לב אלמנה.
כך ראו הנוכחים, כי במה שאינו נוגע לתורה וקיומה, רבינו אינו חש ואינו יודע, אבל את מה שנוגע לרצון הבורא – הוא מרגיש גם מרגיש.
***
לאחר הניתוח שעבר מרן בליבו, הגיע לביתו הרופא המנתח כדי להיפרד ממנו. היה זה רופא מומחה, שהגיע במיוחד מארה"ב על מנת לנתח את רבנו. הרופא נכנס לחדר בעת שרבינו היה שקוע בתלמודו, והמתין יחד עם בני הבית לרגע בו ירים את ראשו ויקבל את הבאים, אך הרגע בושש מלהגיע.
דקה חלפה ועוד דקה, כשהבאים עומדים מסביב שולחנו של רבנו ומצפים לרגע בו ירפה מתלמודו ויברכם לשלום. אולם מרן שקוע בעולם משלו, עולם רוחני, שבו אין משקל לדבר מלבד עמוד הגמרא שלפניו. לאחר שעשרים דקות תמימות חלפו, אזר אחד מבני הבית אומץ, ובלית ברירה אחרת נגע קלות בגבו של רבינו, אשר הרים את עיניו מן הספר ובירך לשלום את הבאים.
ויהי ה' למשען לי
בשנות קדם, היה רבינו לומד במשך שעות ארוכות כשהוא ניצב על רגליו. בשנים מאוחרות יותר, כאשר לא אצר כח לעמוד, היה יושב ומתנדנד למול הגמרא בהתלהבות וחיוניות שאין דומה לה. בערוב ימיו, כאשר משא השנים הכביד על איבריו הישישים, היה רבינו ישוב בתנוחה קבועה, כשבמשך רוב הזמן גופו רכון ומוטה אל הגמרא, משקפיו מוסטות לצדדים ועיניו כמעט מתחככות בתיבות הקדושות שלפניו. לאחר ימים רבים ושעות אינספור של ישיבה כפופה כעין זו, נשחקו חוליות גבו ונגרמו לו ייסורי שאול שהוחמרו עם כל תנועה ותנודה.
לאחר שהרופאים חיוו את דעתם, וטענו כי אופן ישיבתו של רבינו מסב לו כאבים עזים, שאדם מן השורה אינו מסוגל לעמוד בהם, וקל וחומר שלא להתרכז תוך כדי כך בלימודו, הובא לבית כיסא מיוחד, שעליו יוכל מרן לשבת במשך שעות ארוכות מבלי לייגע את עצמותיו הדואבות.
הרופא עמד והנחה את רבנו בפרוטרוט באיזו תנוחה עליו לשבת, כשהוא אוסר עליו לרכון אל הגמרא כהרגלו בשנים האחרונות. רבנו ציית לצו הרופא, התיישב על הכיסא בתנוחה ישרה, ובעוד גוו זקוף רמז לנכדו להביא לו גמרא קטנה, כדי שיוכל לאחזה בידיו וללמוד בה מבלי לכופף את גופו.
הנכד עשה כפי שהתבקש ונעמד לצד סבו הגדול, כדי להשגיח שלא ישנה מן התנוחה הרצויה במרוצת תלמודו. במשך רבע שעה בלבד ישב רבנו כשגבו זקוף והגמרא הקטנה נתונה בידיו, אולם ככל ששקע בתלמודו, כך הלך ונכפף גבו.
לא חלפו דקות מספר וכבר הגה רבינו בגמרא הקטנה, כשראשו ורובו מונחים בסוגיא שלפניו, ודעתו אינה נתונה עוד להוראות הרופא. בעוד תיבות הגמרא הטהורות מתנגנות על לשונו, שב רבינו לתנוחתו הרגילה, כשכל גוו והווייתו רכונים אל הגמרא, עיניו כמעט נוגעות בשורות הקדושות, ומוחו וליבו הכבירים נתונים אך ורק לעומק סוגיא שלפניו.
במקרה אחר, כאשר מרן חש בחולשה גדולה, עד שלא יצא מפתח ביתו לתפילות ולמסירת השיעורים, הגיע רופאו לבקרו ושאל לשלומו. רבינו השיב קצרות: "בשעה שאני לומד, אני מרגיש בסדר גמור!".
(מתוך: 'עמודו של עולם')