הסיפורים שפורסמו במדור זה עד עתה אירעו לאנשים בוגרים ושקולים, אולם גיבור סיפורנו השבוע הוא נער בן שלוש עשרה שנים ומחצה בסך הכל. הוא לבדו עמד מול הניסיון שגדולים ממנו בהרבה לא היו עומדים בו. הוא האמין בקב"ה בתמימות זכה של ילד קטן, וגילה לעין כל כי ישראל הם רחמנים וגומלי חסדים ובוטחים בהקב"ה, עוד משחר נערותם.
בעל המעשה הנו כיום אדם מבוגר אבל הוא מחזיר אותנו למחוזות ילדותו הרחוקים בסיפור מפעים ונדיר, שמעולם כמעט ולא סיפרו לאיש. הדברים היו בינו לבין הקב"ה בלבד, אך לתועלת הרבים הוא יוצא מגדרו, ומשתף אותנו באחת החוויות המיוחדות שעברו עליו מעודו, ואשר רישומה ניכר עליו עד היום.
השקעה בטוחה
היה זה כשבועיים לפני חג הפסח. כחצי שנה לאחר הבר מצווה שלי.
עמוק באוצרותיי טמון היה זה כמחצית השנה סכום כסף גדול שקיבלתי לבר מצווה. אבי הוא אדם מרכזי בקהילה ונושא בתפקיד חשוב. מטבע הדברים קיבלתי מתנות רבות, הן של ספרים והן של כסף, ברשותי היה סכום נכבד ביותר ששכב במגרה ללא מעש, ועדיין לא החלטתי מה לעשות בו.
כשבועיים לפני פסח פגש אותי אברך ממכרינו. הוא התעניין מה אני עושה עם הכסף, ושמע ממני שהוא עומד לו כך סתם. הוא הציע לי להעביר לו את הסכום, והוא ישקיע אותו בתוכנית מסוימת. עד ליום נישואיי אוכל כבר לקבל תשואה נכבדה בעזרת ה'.
אמרתי לו שאשאל את הוריי ואחזיר לו תשובה.
בין כה וכה אירעה תפנית בעניין.
בבית הורי התקיימה אסיפת עסקנים בנושא מגבית הקמחא דפסחא. עברתי במקרה ליד חדר האסיפה ושמעתי שמדברים שם על משפחה בשכונתנו שהכרתי היטב, ששרויה במצב קשה וביתם ממש ריק מכל. מבחוץ לא ראו עליהם כלום ואיש לא ידע על מצבם הקשה.
הידיעה שהתגלגלה לאוזניי בלא כוונה ציערה אותי מאד. רחמיי נכמרו עליהם. לא יכולתי לסבול את בושתם ומצוקתם.
בית הוריי היה בית גדול של חסד ושל הענקה, והאידיאל של לעזור ליהודים חדור היה בי משחר ינקותי. אט אט ניצת בי הרעיון הגדול והמלהיב.
הייתה לי אמונה בהקב"ה וידעתי ששום דבר לא קורה סתם. לא הייתי אמור בכלל לשמוע על מצב המשפחה, ואם יצא הדבר שהדברים התגלגלו לאוזניי 'במקרה' ובדיוק כאשר יש בידי את האפשרות לסייע – הרי זה בוודאי אומר משהו.
אולם היצר הרע עדיין העמיד לפתחי לבטים. 'אם אתן את הכסף לצדקה אפסיד לא רק את הקרן אלא גם את התשואה הנכבדה שהבטיח לי האברך. לא חבל? גם אני הרי אזדקק לכסף ביום נישואיי'
אך לאחר מחשבה קלה הצלחתי לשכנע אפילו את המלך הזקן והכסיל בנחיצות המהלך. 'הרי אנו מאמינים בהקב"ה' כך השבתי ליצרי, 'והוא מבטיח רוב שפע וטוב לגומלי חסדים ונותני צדקה, הרבה יותר מאשר הרווחים הצפויים מתכנית ההשקעה. מדובר כאן ברווח גשמי הרבה יותר גדול, ומה לי עוד להסס'.
ההחלטה נפלה, נטלתי את כל כספי ושיגרתי למשפחה הנזקקת, בצורה מכובדת של מתן בסתר, ולנפשי באה הרווחה. חשתי סיפוק גדול מכך שעזרתי ליהודים במצוקה. תמיד חשבתי שהחסד שאוכל לעשות, הוא מקסימום ללמוד עם בחור חלש, אך הנה זיכה אותי הקב"ה בחסד אמתי של גדולים. אני לא יודע אם זה היה בסדר אבל לא נטלתי אפילו רשות מהוריי. השתוקקתי לתרום את הכסף וחששתי שיאמרו שאינני צריך לתת לבדי סכום כה גדול. אולם הייתי בטוח שבדיעבד, לאחר מעשה, הם בוודאי ישמחו ויעודדו אותי על מה שעשיתי.
תפילתו של ילד
עברו עוד כמה ימים. פגשתי את האברך שהציע לי את תכנית ההשקעה.
"נו מה קורה", הוא התעניין. התביישתי וחששתי לספר לו את האמת. לא ידעתי כיצד יגיב לדברים. אפילו הוריי עוד לא ידעו מכך. זה לא מקובל שנער צעיר נותן את כל כספי בר המצווה שלו לצדקה עד הפרוטה האחרונה.
אמרתי לו שמישהו הציע לי תכנית אחרת, יותר טובה, והעדפתי להשקיע אצלו. האיש נעשה מסוקרן, וכי איזה תכנית יכולה להיות יותר אטרקטיבית משלו. הוא ביקש להתעדכן יותר בפרטים: "איזה תשואה תקבל?" שאל בלהיטות.
לא ידעתי כמובן מה לענות לו. אמרתי לו שמדובר בתשואה נכבדה ביותר, ואייני יכול למסור עדיין נתונים מדויקים.
לאחר שהאברך הלך חשתי קצת אי נעימות מעצמי וממנו. לא סיפרתי לו את האמת במדויק, ואולי הוא גם חש שהסתרתי ממנו משהו.
את הדבר הבא לא תכננתי מראש. נשאתי באופן ספונטני את עיני הילדותיות לשמים, ואמרתי: רבש"ע, אתה צריך לא לבייש אותי"..
אם אקבל אכן 'תשואה' נכבדה 'מהתוכנית החדשה' איש לא יוכל לטעון שעשיתי כביכול משהו פזיז ונמהר, וכי היה עלי להשאיר גם משהו לעצמי. אוכל אז לבוא אל האברך ואל הוריי ולספר להם את כל האמת על בחירתי המוצדקת. הם יסכימו שפעלתי באופן חכם ועשיתי את העסק הכי משתלם ששייך.
100 אחוזי תשואה
היה זה יומיים לפני התקדש החג. הלכתי ברחוב לצורך כלשהו ולפתע פגשתי ידיד מאד קרוב של אבי. הוא מתגורר בעיר רחוקה ומגיע לעירנו מדי שנה בערב החד כדי לקנות את המצות הנאפות אצלנו בקהילה בחומרות מיוחדות.
שמחתי לפגוש אותו ושאלתי אותו לשלומו. תשובתו הייתה מפתיעה: "נו, אתה בטח מחכה ממני למתנה לבר מצווה" כך אמר. שמחת הבר מצווה התקיימה לפני חצי שנה, ונושא המתנות למיניהן כבר פרח מזמן מראשי.
מדובר ביהודי עשיר ורב אמצעים, וכאמור, ידיד חם ביותר של המשפחה. נבצר ממנו להשתתף בבר מצוה והוא חיכה בסבלנות להזדמנות להעניק את מתנתו. כשפגש אותי עכשיו החליט לעשות זאת מיד וללא שהיות. הוא רשם צ'ק ומסר אותו לידי בצירוף ברכות לבביות.
לאחר שהלך, גיליתי שזכיתי בהרף עין באוצר בלום. הסכום שרשום היה גבוה פי שניים מהסכום שנתתי לצדקה.
התרגשתי מאד. קשה לתאר זאת במילים. חשתי בצורה הברורה ביותר את יד הקב"ה שניווטה את המהלכים. הקב"ה היה בעזרי ולא התביישתי.
מיהרתי אל האברך ואמרתי לו כי כבר קיבלתי את התשואה הנכבדה מהתוכנית שלי. הוא הביט בי במבט מוזר. כיצד יתכן להרוויח משהו תוך שבוע ימים בלבד? סיפרתי לו את הסיפור הדברים מתחילתם והראיתי לו את הרשום בצ'ק שחור על גבי לבן. הוא היה המום. לא היה בפיו מילים. קבלתי תשואה הרבה יותר גבוהה מאשר בתוכנית שלו. ולא ביום נישואיי אלא כבר עכשיו.
את הכסף שהרווחתי המשכתי להשקיע הלאה באותה תכנית משתלמת ומהירה – בגמחי"ם ובקרנות חסד. עד היום הכספים הללו עוזרים ומסייעים ליהודים, ואני ממשיך לראות סייעתא דשמיא מעל הטבע בכל ענייני ומעשי. סיפור ההשגחה הגדול של שחר נעוריי מחזק אותי עד עצם היום הזה בכל אשר אפנה.
(כלכלה יהודית – עיתון המבשר – שלום פריד)
1/217