הרב ישראל קליין
מהיכן נובעת החולשה של בני אדם לחפש בעיות וחסרונות, להתעניין בחדשות מצמררות, תאונות דרכים, רציחות, גניבות, מעילות, תככנות, מזימות, חשדנות וכל מרעין בישין?… נודה על האמת: אם בעיתון היומי היו כתובות כל יום רק חדשות נפלאות, שבאולמי השמחות 'שמחת זקנתי' יש חתונה מידי לילה וב"ה באולם זה בלבד התחתנו רק בחודש האחרון עשרים זוגות צעירים; ובידיעה הבאה היינו קוראים על כך שבבית החולים 'וידגו לרוב' נולדו השבוע שמונה זוגות תאומים וחמש שלישיות, והתפוסה במחלקת יולדות היא עד אפס מקום; וברוך השם בבית הכנסת דחסידי… מסיימים פעם רביעית את הש"ס, וב'חניכי הישיבות' פלוני יתקיים מבחן על כל השולחן ערוך, ובתלמוד תורה אלמוני נבחנו ילדי הת"ת בהצטיינות עצומה על כל סדר מועד, וכו' וכו' – והעיתון היה מלא רק בחדשות טובות ומשמחות ובגילוי וזכרון חסדי השם הגדולים [מה שדרך אגב באמת קורה, לכו תבדקו!] מספר המנויים היה יורד משבוע לשבוע, עד לסגירת העיתון מחוסר עניין לציבור.
כי חדשות – נייעס, זה משהו 'רע'. מחלוקת, פוליטיקה, פחדים, מחלות, מלחמות, מצוקה כלכלית, משבר במחירי הנדל"ן, עליה חריגה במחיר הדלק, האיום האיראני, המשבר הקואלציוני, חום בלתי נסבל, איומים של שביתה במשק, מפגעים אקולוגיים וכו'.
מה מושך אותנו בחצי הכוס הריקה?
עכשיו הבה נחקור מה הפשט בזה. מה אנחנו נהנים לחשוב שרע לנו? אנחנו מחפשים להתפלש בבוץ? נהנים מלהיות ברפש? שמחים שאנחנו סוף סוף בדכאון?! מה פשר התכונה המעצבנת הזו לחפש את הקוצים בשיח הורדים ולראות את חצי כוס הריקה? למה בכל פעם שמשבחים מישהו אנחנו מוכרחים להוסיף את ה'אבל'…
רבותינו מגלים לנו שהסיבה לכך היא דבר נורא: שהרי אם נרגיש שטוב לנו, נהיה מחוייבים. שהרי מישהו נתן את הטוב הזה, והוא גם ביקש וגילה מה הוא רוצה שנעשה תמורת הטוב הזה. אנחנו מעדיפים אפוא להישאר בתחושת המסכנות והאומללות שפוטרת אותנו מחיובים אלו. אם רע לי אז אני לא אשם ואני לא חייב. אם קשה לי, אז מה אני יכול לעשות.
לעומת זאת, הרגשה מתמדת של חסדי השם מחייבת הכרת הטוב. מחייבת השתעבדות, והרגשת 'מה אשיב להשם', ממלאת את הלב. לכן האדם בורח ממחשבות אלו ומחפש איפה לא טוב, על מנת להשקיט את מצפונו.
תמוז – חודש הדמעות…
חודש תמוז הוא החודש שבו המרגלים תרו את הארץ, כך שבעצם עיקר חטא המרגלים היה בחודש תמוז. ומובא בקדמונים שחודשי תמוז ואב מכוונים כנגד העיניים. בעיניים יש דמעות של שמחה וגיל ויש דמעות של עצב ומרירות. זו היא בעצם עבודת החודש – לדעת לנווט ולהוביל את הדברים נכון, בצורה שיביאו את דמעות הגיל והשמחה.
י"ז בתמוז היה יום מסוגל לכך שבו יהיה תיקון השלם, כמו שנאמר בפסוק: "חג לה‘ מחר". זה יום שמסוגל להיות יום של חג. וכן הוא חודש אב, שבשרשו הוא זמן גדול ועתיד להיות המועד הגדול של כלל ישראל, כאשר הדברים הם כתיקונם. אבל כאשר הדברים אינם כתיקונם אזי להיפך, הימים הללו הופכים להיות ימי בכי, ימי אבלות וצער. אלו הם הימים של חודש תמוז שבהם תרו המרגלים את הארץ. קיצורו של דבר ימים של חודש תמוז הם ימים של בכי. או של גיל ושמחה או של עצב ומרירות.
הנביא יחזקאל מתאר בדברי נבואתו איך שבורא עולם מוכיח את בני ישראל על עובדם עבודה זרה בסתר, ואחת מן העבודות המתוארות בנביא היא עבודה של "נשים מבכות את התמוז" – ע"ז שנקראת "תמוז". היא היתה עשויה כמין דמות שעיניה היו זולגות דמעות. העיניים היו עשויות עופרת והיו נותנים אש מתחתיה עד שהעופרת היתה נמסה והיה נראה כאילו הדמות בוכה על שאין עובדים אותה כראוי. ועבודה זרה זו, מבואר בקדמונים, מתייחסת ומשתייכת לחודש תמוז. המילה 'תמוז' פירושה חום, וחודש 'תמוז' נקרא כן מפני גודל החום שיש בו.
אבל הדברים אינם קשורים רק ברובד החיצוני של המילה "תמוז", אלא הרבה יותר עמוק, כנ"ל. חודש תמוז הוא החודש שבו פגמו המרגלים בראייתם את הארץ והביאו ל'התבייכנות' הגדולה של "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת השם אותנו". זו היא אותה קליפה ואותה טומאה של "נשים מבכות את התמוז".
ויש פה נקודה להתבונן. נשים מבכות את התמוז – היינו שעושים עבודה זרה, עושים אלילות, סוגדים לדמעות ולבכי. מידת הנרגנות יכולה להביא את האדם למצב בו הוא מאליל את ההתבכיינות. זה נהיה צורת חיים של להתלונן… אפשר להפוך את זה ל'דת' ולטעון שזה ריאלי וזה הגיוני ומציאותי, ומי שמנסה לראות את הטוב הוא בעל דמיון ערטילאי, לא מציאותי. הנרגן טוען בכל פה: מה, אתה לא רואה?! הלא זה המצב! תהיה מציאותי, תביט למציאות בעיניים ואל תנסה להתחמק… אכן, העולם הזה הוא 'נווה התלאות' הכל כאן לא שלם, אין שלימות, כל ניסיון לראות טוב נתקל בחומה בצורה של טענות והוכחות סותרות. זה היה חטא המרגלים וזה היה הפגם של עם ישראל שראו בארץ חמדה טובה ורחבה – ארץ אוכלת יושביה.
ר'ק ר'ע כ'ל היו'ם – סופי תיבות 'עמלק'
בעצם, בכל אחד מאתנו יש אחוזים של המידה הרעה הזו שנקראת "נרגנות – התבכיינות". מוקפים בחסדים מבוקר ועד ערב, ועדיין אנחנו מלאים במרמור וטענות על כל העולם. וכבר רמזו בעלי הרמז על הפסוק "וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום" – ר'ק ר'ע כ'ל היו'ם סופי תיבות 'עמלק'. זהו כוחו הרע של עמלק, להביט בנקודת החיסרון והרע שבכל דבר. יהודי מורכב על כתפיו של אבא שבשמים והוא שואל "היש השם בקרבנו אם אין". הוא שואל– ראיתם את אבא?
המרגלים נכנסים לארץ ישראל דרך ארץ הנגב ששם יושב עמלק, ושמעתי פעם מאדם גדול שזה השפיע עליהם. המבט העמלקי של "רק רע כל היום" השפיע על המרגלים. עמלק נמשל לזבוב שהוא להוט אחר המכה. הזבוב מחפש את הרפש, את הפסולת, הסחי והמיאוס. תמיד הוא נמצא במקומות הירקבון המצחינים. זו היא תכונה עמלקית, לחפש את הזבל בכל מקום, לחפש את הרע בשיא הטוב.
התמצית של עמלק היה המן הרשע – הוא משופע בחסדים אין סופיים, יש לו כל טוב שבעולם, משפחה ענקית עם מאה ושמונה ילדים, עושר מופלג, כבוד בלתי נתפס של כל עם מדינות המלך כורעים ומשתחוים להמן; לא יודע אם היה עוד אדם בעולם שקיבל כל כך הרבה כבוד, ובכל זאת יש משהו אחד קטן מעצבן – "מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". מיד הוא עומד ומכריז "וכל זה איננו שווה לי". הכל לא שווה כלום. זו תכונה נוראית של בכיה של חינם, של נרגנות, של התבכיינות על כלום. נקודה אחת של רע משחירה את כל החיים, והופכת אותם לבלתי נסבלים.
דבר פלא הוא להתבונן בדברי ה'בני יששכר' שצירוף שם הוי"ה של חודש תמוז הוא מסופי תיבות וכל ז'ה איננ'ו שוו'ה ל'י. זהו שם הוי"ה למפרע שמורה על דין גמור, שמורה על כך ש"יש השם בקרבנו" והאדם מתעלם ממנו. ה' נמצא ויהודי שואל הראיתם את אבא…
שמחה של חינם במקום בכיה של חינם
מו"ר הגאון רבי עזריאל טאובר זצ"ל היה אומר: אם אנחנו רוצים לתקן את ה'בכיה של חינם', אנחנו צריכים להיות עסוקים בשמחה של חינם. אדרבה, לקחת את היסורים ולשמוח בהם, לגלות את נקודת האור שבהם, לשמוח אפילו כאשר יש הרבה סיבות להיות עצובים, מתוך ההכרה של כל דעביד רחמנא לטב עביד. יה"ר שנזכה…
(מתוך גיליון 'שלהבת')
ממש יפה. חזק