י. אהרנסון
השמחה וההתרגשות שאופפת את ההורים הסובבים את ילדי החלאקה באתרא קדישא מירון, שווה לכולם. אין מראה מרגש יותר מאשר לראות את רחבת חצר הרשב"י ביום ל"ג בעומר, כשעשרות עוללים רכים מפזזים על כתפי אבותיהם, עם לבוש החלאקה החגיגי והפנים הקטנות מפיקות זוך וטוהר, אלו הם רגעים של נחת יהודית אמיתית.
קשה גם שלא להבחין בשמחה ובהתרגשות האינסופיים של אותם הורים שזוכים לראשונה לקיים את מנהג החלאקה לילד שנולד לאחר שנות ציפייה רבות. רגשי ההודיה להשי"ת על שהגיעו עד הלום, עולה על גדותיו, והלב מתרונן בהודיה על העבר ובתפילה על העתיד.
ביריעה זו נביא מספר סיפורים מרטיטים על ילדים שהגיעו לעולמנו בזכות אמונה טהורה בהשי"ת, ובזכות תפילה נרגשת בציון התנא האלוקי רבי שמעון בן יוחאי, וסיפורים דומים שהתרחשו עם ילדי חלאקה אלו.
לאחר ארבע עשרה שנים
על הישועה הגדולה שזוכים באתרא קדישא מירון, אלו הזקוקים להיפקד בדבר ישועה ברחמים, כבר העיד בעל 'הילולא דרשב"י רבי יהודה ליב מפולטישאן: "והנה בשמחה ראיתי בעיני, שהיו שני אנשים שהיו להם משקה, והיו מבקשים מכל אחד להתכבד במשקה שלהם". לשאלתו על מה ולמה, סיפרו בעצמם כי שניהם היו זקוקים לפקודה ממרום, ובעזרת ה' נושעו. לאחד מהם נולד ילד ראשון ארבע עשרה שנים לאחר נישואיו, ואילו לחברו נולד הבן הראשון עשר שנים לאחר נישואיו.
ממשיך רבי יהודה לייב ומפרט: "כיצד נפקדו? בשמחת ההילולא הכריז האחד בקול: 'אני מנדר שמונה עשר ראטיל משקה על שמחת רשב"י ל"ג בעומר, יהי רצון מלפני אביו שבשמים, שיעזור לי בזו השנה ויפקדני בבן זכר'. כל העם ענו בקול ואף חברו הצטרף אלו בברכתו 'אמן'. בשנה ההיא נולדו להם בנים, ובשנה זו הגיע זמן התגלחת לשני הילדים, והם שילמו נדרם ועלו למירון להודות לה' על שפקד אותם בזכותו של אותו צדיק, ולערוך שם את התספורת הראשונה לילדיהם".
כי הוא נקרא בעל הנס…
בעל 'הילולא דרשב"י' רבי יהודה ליב מפולטישאן מספר מיד סיפור נוסף אשר ראה בעיניו: "הגם שאין מקום כאן לסיפורי מעשיות, אבל בכל זאת לא אוכל להתאפק ולעצור מלספר מעשה זה כי נורא הוא, אשר בענינו ראינו, והנני עד ראיה לספר בקהל מעשה נס ופלא, מה שראיתי בעיני, בהיותי במירון".
היו אלו הורים שזכו לילד מחונן, לאחר שנים ארוכות של ציפייה, בזכות תפילה נרגשת על ציון התנא האלוקי, וכעבור מספר שנים לאחר שזכו לחגוג לו את שמחת החלאקה, ילדם הקט חלה קשות. הם התחזקו באמונה, תוך כדי השענות על אותו סיפור קדום, ואף עשו דבר בדומה לו, ובחסדי שמים ראו ישועה מעל לדרך הטבע.
היה זה בשנת תרפ"ג, ביום ל"ג בעומר. במעמד אלפי יהודים שבאו להשתטח על ציונו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, כדרכם מימים ימימה זה רבות בשנים.
בשנה זו, חל יום ל"ג בעומר ביום שישי, ערב שבת קודש. המונים לאלפים עלו ובאו למירון להשתתף בהילולא דרשב"י. החצר הגדולה ליד הציון היתה גדושה מתפללים, מבני ירושלים ומכל ערי הארץ שהגיעו למירון עם עולליהם הרכים בני השלוש. בתוך המערה עצמה, ליד הציון הקדוש, גובר קול התפילה ושערי הדמעות פתוחים. בפנים בית המדרש, נדחקים מאות יהודים וקוראים מזמורים בהשתפכות הנפש. עיניהם נשואות לה' יתברך להיוושע בזכותו של התנא הקדוש. מעבר לקיר עומדות להן הנשים, וקול יללותיהן בוקע דרך החלונות, שיזכו לגדל את בניהן לתורה ולחופה ולרוות מהם נחת יהודי.
השמש כבר עומדת באמצע השמים. כבר עבר חצי היום של יום השישי, יש להתכונן לקבל פני שבת קודש. תושבי טבריה, צפת, חיפה וישובי הגליל העליון אורזים את חפציהם, ומתכוננים לחזור לביתם ולשבות שם את שבתם.
ירושלים היא די רחוקה ממירון, כדי שיוכלו להספיק להגיע אליה לפני כניסת השבת. הזריזים עזבו את מירון בשעות המוקדמות, מיד אחר תפילת ותיקין, אולם הרוב מתושבי ירושלים נשארו במירון גם לשבת קודש. נשים צדקניות הכינו ובשלו מכל טוב לכבוד שבת קודש, בשר ודגים וכל מטעמים.
אתא ערב, שבת מלכתא פרסה כנפיה על עדת הירושלמים. מניינים מניינים נצבו להם, איש על מחנהו ואיש על דגלו. שירים ערבים של 'לכה דודי' בוקעים מחלונות הבית, והד קולם משתפך על ההרים שמסביב. כשהאיר עמוד השחר, שוב מתארגנים להם מניינים בנוסחאות שונות, כל אחד לחוגו ולעדתו. השמש עלתה למעלה ברקיע. המנין האחרון מסיים תפילת המוסף, ולפתע נשמע קול רעש גדול מבחוץ. מתוך הבתים הקטנים שמעל עלית הגג, בוקעת צווחת אישה ומיד אחר כך קול יללות מחרידות לב.
נדר נדרה האשה כי באם יוולד לה בן, יערכו לו את הפאות במלאות לו שלש שנים ליד ציונו של התנא הקדוש. סוף כל סוף זכתה לילד, והגיעה עמו לקיים את נדרה. אולם הנה פתע פתאום, נחלה הילד באופן פתאומי, ותוך זמן קצר נפח את נשמתו. הרופאים מטעם ממשלת המנדט שנמצאו במקום, הכריזו מיד על הסגר לאזור כולו. השערים נסגרו על מסגר באין יוצא ובא.
מיד בהיוודע דבר הפקודה, נפל פחד גדול על כל הנוכחים. החשש מפני התדבקות המחלה הרטיטה והרעידה את לבותיהם, והמון אנשים החל לזרום החוצה כדי להתפזר על פני השדות וההרים, אולם השערים סגורים ואי אפשר לצאת מן המקום.
האמהות שהשאירו ילדיהן בחצר, החלו לצווח וליילל, ומבפנים עלה בכי הילדים שחיפשו את הוריהם שנשארו בחוץ באין אפשרות להיכנס. מעל כולם גברו זעקותיה המחרידות של האם האומללה, ששכלה את בנה יחידה באופן מחריד כל כך. והלא רק אתמול נשאה אותו על כפיה, ולבה רחב בקרבה משמחה וגיל על שעלה בידה להתקין לו פאות ליד ציונו של התנא הקדוש, ועתה הילד מוטל על הארץ בלי רוח חיים!
אווירת השבת שהיתה נסוכה על פני כל, נפכה לאבל ותוגה. הלבבות נתאבנו למראה גופת כילד המת. לפתע אזרה אם הילד עוז בנפשה, נטלה את הילד המת על זרועותיה – וירדה אתו אל בית הכנסת שליד הציון של רשב"י, הניחה את הילד על הרצפה ליד הציון, ובקול קורע שחקים התחננה:
"הוי צדיק! הוי צדיק רבי שמעון! אני אמתך, באתי לכאן למען כבודך, כדי לגלח את בני יחידי, אשר חנן אותי השם יתברך בזכותך, ואכן קיימתי את נדרי שנדרתי להביאו לכאן בל"ג בעומר, ולהתקין לו פאותיו בתגלחתו הראשונה. הבאתיו הנה אתמול לציונך בריא ושלם, וחגגתי את תספורתו בקול רנה וצהלה, במשתה ושמחה, ועתה, אהה, כיצד אחזור מכאן לביתי לבדי בלעדי הילד, ואיך אשא את חרפתי וכלמתי?!".
קולותיה של האם הרעידו את הלבבות, ועיני כולם זלגו דמעות מאין הפוגות.
לפתע קמה האם ממקומה וקראה בקול קורע לב: "צדיק! צדיק! אני משאירה את הילד לידך. אני מבקשת ממך, אנא, אל תכלימיני ואל תשיב את פני ריקם. החזירהו אלי חי – בריא ושלם כמו שהבאתיו לפניך ביום אתמול, ועל ידי זה יתגדל ויתקדש שם שמים בעולם וגם שמך ייזכר לנצח!".
האם יצאה מבית המדרש והדלת נסגרה מאחוריה. הילד נשאר לבדו שוכב על הארץ. לא עברו אלא דקות ספורות, ולפתע נשמע קול הילד הקורא מבפנים לאמו: "אמא, אמא! אני צמא מאוד! אנא, תני לי מעט מים לשתות!"
האם פתחה את הדלת, ולגודל הפתעתה מצאה את בנה חי, כשהוא יושב על ברכיו. כל הקהל הגדול נדחקו אחריה מלאים התרגשות והשתוממות. קריאות צהלה פרצו מפי כל. גם הרופאים שבאו בחפזה, בדקו את הילד הכריזו בקול מלא תמיהה שאין זה בגדר הטבע, אלא נס גלוי ארע כאן, בזכותו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי!
שערי החצר נפתחו לרווחה, והקהל הרב שהיה בחוץ החל לזרום פנימה. כולם כאחד בראותם את הילד החי, משתאים לאמר: "ברוך מחיה המתים". היה זה קידוש השם עצום מאין כמותו. אותו יום שבת נסתיים בשמחה עצומה, ובהודאה לה' על גודל הנס והפלא שעיניהם חזו, כיצד בכוחו הגדול של הצדיק לפעול גדולות ונצורות.
סיפור דומה מאוד התרחש לפני שנים אחדות.
כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו
כמניין השערות שנפלו על רצפת 'מתחם החלאקות' במירון, מתגלחת ראשו של שימי הקטן, כך היה מנין הדמעות שזלגו שם ללא הרף מהעיניים של כל הנוכחים. כולם היו שם: האבא, האמא, הסבים והסבתות משני הצדדים, הדודים ומרבית בני המשפחה הקרובה.
שתים עשרה שנים תמימות ציפו משפחת פ. מבני ברק לילד משלהם. למרות הכל הם לא התייאשו לרגע. אך ברגע שהכל נראה היה אבוד, הם נסעו שניהם למירון. שכרו צימר לשלושה ימים, ובכל יום עלו לציון ואמרו את ספר תהילים מרישא ועד גמירא, פעם לפני הצהרים, פעם נוספת אחר הצהרים, ופעם שלישית בחצות הלילה. כל לב נמס לראות את בני הזוג גועים בבכי מטלטל.
לאחר שלושה ימים טרוטי שינה, שבו הביתה באמונה תמימה ובתחושה כי מה שהיה הוא לא מה שיהיה. הם המשיכו וסיימו מידי יום את כל ספר תהילים. לא חלפו שבועות מספר, וקרוב משפחה, עסקן רפואי בתחום, השיא להם עצה הוגנת שבעזרת ה' יכולה להיות כלי להבאת הישועה. לאחר התייעצויות עם מומחים נוספים ובברכת הצדיקים החליטו לנסות, בעיקר כי אין כבר מה להפסיד.
המשפחה כולה נרתמה למאמץ וקיבלו על עצמם קבלות טובות למכביר, בני המשפחה סיימו מאות פעמים את כל ספר התהילים. את ההתרגשות העצומה שהייתה בברית שנערכה כעבור עשרה חודשים, לא ניתן לתאר.
'שימי', ע"ש התנא האלוקי רשב"י, היה תינוק יפה עיניים, שהלך וגדל לתפארה מיום ליום, והרווה את הוריו ומשפחתו נחת במלוא חופניים. שימי היה כבבת עיניהם של הוריו שלא עזבו אותו לרגע, עד שזכו והגיעו ליום המיוחל, בו הביאו אותו למירון בליל ל"ג בעומר, כשהמשפחה כולה מצטרפת לשמחה הגדולה.
אך למרבה הצער, מיד כששבו הביתה משהו החל להשתבש. הילד החל להשתעל באופן מוזר ולעלות חום גבוה. בתחילה חשבו ההורים כי מדובר בהצטננות מהקור במירון, ששרר אז בשעת לילה מאוחרת. הרופא המשפחתי גם לא מצא משהו מחשיד ויוצא דופן, ורשם תרופות להרגעה ולהורדת החום. אך הילד המשיך ולהתלונן והחום הגבוה לא ירד.
אולם ההורים היו דרוכים, הלכו עמו פעם נוספת לרופא ובקשו הפניה לבדיקת דם פשוטה, בכדי לשלול כל אינדקציה אחרת. שעות בודדות אח"כ, כבר היה שימי מחובר למכשירים מכל עבר בבית חולים לילדים במרכז הארץ. עולמם חרב עליהם. התברר ששימי סובל מבעיה רפואית חמורה ונדירה ביותר, שהלכה והתפתחה במהלך שלוש השנים מאז שנולד, אך רק כעת התפרצה והביאה אותו לסכנת חיים ממשית.
במשך הימים הבאים עמלו הרופאים לייצב את מצבו של שימי, ובחסדי שמים עלה הדבר בידם. אולם בכדי לטפל עקרונית בבעיה הרפואית הנדירה בגיל שכזה, נדרש ניתוח מורכב ביותר שרק בית חולים בארה"ב צבר בכך ניסיון. התיק הרפואי כולו נשלח לרופא מומחה, תשובות ברורות בתוך מספר ימים.
הוחלט לשחרר בינתיים את הילד הקטן לביתו. אולם האמא החליטה כי א"א לשבת בבית ולהמתין, חייבים לעשות משהו יוצא דופן בכדי להרעיש שמים וארץ.
פתאום הם חזרו ארבע שנים אחורה, לאותה תקופה קשה בטרם זכו לישועה. כמו מאליהם עלו בראשם אותם שלוש ימים מטלטלים ובלתי נשכחים, בהם שהו ליד ציון התנא האלוקי ושפכו את ליבם כמים. בהבזק של רגע החליטו לחזור לאותו מקום יחד עם הילד החולה, ולומר לרבי שמעון מה שאמרה אותה אמא בל"ג בעומר במירון: "קבלנו ילד בריא ושלם אנא החזר אותו כך".
לאחר שלושה ימים של תפילות, חיזוק ואמונת צדיקים, שבה המשפחה לביתה. ושוב המתנה מורטת עצבים לדיאגנוזה. ואז קיבלו הרופאים בארץ בתדהמה את הדיאגנוזה של הרופא המומחה בארה"ב כי לדעתו לא מדובר כלל בבעיה הרפואית החמורה שחשבו עליה קודם. אלא בבעיה שונה לחלוטין, מזערית ביותר, שיתכן שעם השנים היא תסתדר מאליה, ללא התערבות חיצונית.
היה זה ביום חמישי בשבוע. לקראת השבת הבאה כבר נסעו שוב ההורים עם שימי הקטן לשבות באתרא קדישא מירון, להודות ולהלל להשי"ת. כדאי היא ר' שמעון לסמוך עליו.
ברכתו של ילד חלאקה
ספור מעניין על כח ברכה של ילד חלאקה במירון, ידוע בירושלים, וראוי הוא לפרסום:
בין הנוסעים הרבים בשמונה הקרונות שהשתרכו אחרי הקטר הגדול, ישבו אברכים ירושלמים רבים, אשר פניהם היו מועדות לעבר מירון, שם ישהו בל"ג בעומר, עמם ילדים רכים עם אמותיהם, אשר נסעו לקיים את שמחת התגלחת הראשונה של ילדיהן במירון.
רבי משולם ישב ואמר את תפלת הדרך מתוך סידורו הקטן, מולו ישבה אשתו והחזיקה את בנם משה'לה בן השלוש. בקרון זה ישבו גם רבי ירמיה ואשתו איטה. גם הם למירון. מאז נישואיהם חלפו ועברו כשמונה שנים, ועדיין לא התברכו בזרע של קימא.
הרי הגליל הענקיים מסביב לצפת, בחשכת הליל, מקשיבים חרש לרחשי הסודות הנשמעים ממירון הסמוכה, השוכנת למרגלות הר העצמון הרם והמתנשא. אווירה שונה לגמרי שורה במערה פנימה ובהיכלות מסביב לציונים הקדושים של התנאים. צפופים ודחוקים עומדים מאות יהודים ושופכים את צקון לחשם ומרי לבם בתפילה.
ליד הציון בהיכלו של רבי אלעזר, יושבת לה איטה על הרצפה, כאילו ואסורה באזיקים אל המקום. היא התפללה כבר תפילת מנחה וערבית, סיימה לומר את כל ספר התהלים. גרונה כבר ניחר ויבש מרוב תחינות ובקשות, וגם מעיין דמעותיה יבש, אך היא מסרבת לזוז ממקומה ליד הציון הקדוש.
"אבי שבשמים" – טענה – "שלחת את נשמתי עלי אדמות, במטרה קדושה שאקיים את כל מה שכתוב בתורתך. בתורתך כתוב שאשה זוכה לחיי העולם הבא, בזכות זה שמובילה את בנה ללמוד תורה. אבי הרחום והחנון שבשמים" – הזדעקה לפתע בקולות גוברים והולכים, וזרם חדש של דמעות פרץ מעיניה – "תן לי בן זכר שאוכל לזכות על ידו לעולם הבא. רחם נא עלי בזכות התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי".
לאחר שסיימה את תפילתה נשתתקה איטה ומרוב עייפות נרדמה במקומה.
החצר הגדולה במירון החלה שוב להתמלאות באנשים רבים. הכליזמר התארגנו שוב למלאכתם לאחר מנוחה קצרה של שעתיים שלוש. אבות, אשר חלקם היו לבושים עוד בטלית ותפילין, נושאים את בניהם, ובידיהם מספריים, כדי לכבד את האנשים המכובדים לגזוז את שערות בניהם. מחלקים לקהל מיני מתיקה ו'לחיים', ומפי הכל נשמעים ברכות לבביות להורים, שיזכו לגדל את בניהם לתורה ולחופה ושירוו מיוצאי חלציהם רוב נחת דקדושה…
והנה יוצא רבי ירמיה מן המערה יחד עם אשתו איטה, ומצטרף חיש מהר למעגלי הרוקדים. רבי משולם ניגש אליו וכיבד אותו לגזוז את שערות בנו הקטן. יצאו שניהם מבין הרוקדים, והתייצבו באחת הפינות. גם מלכה ואיטה הגיעו לקראתם, ואילו משה'לה ביקש בכוח לחזור אל הרוקדים.
רבי ירמיה אחז את משה'לה בידו הימנית ובידו השמאלית צבט לו קלות על לחיו באומרו לו:
– "לחיים משה'לה, תגדל בתורה ויראת שמים ויזכו הוריך לרוות ממך נחת יהודי". "כן, כן!", ענה לו משה'לה בחוסר סבלנות כשעיניו ממוקדות במעגלים הצפופים שבחצר, "ברך אותם, משה'לה", – התחננה אליו אמו מלכה – "שהשם יתברך יעזור להם במהרה בבנים בריאים ותלמידי חכמים בזכות התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי". הנהן משה'לה בראשו לאות הסכמה.
רבי ירמיה הרים את משה'לה על זרועותיו, ושאלו: "מה אתה מהנהן בראשך ואומר הן הן?! הוצא את הדברים מפיך ברורות!"
- "וכי מה אומר?" – שאלו משה'לה בתמימות וברצינות ילדותית. רבי ירמיה הושיב את הילד על כתפיו, אחז בידיו והניחם אל ראשו. ורבי משולם אמר עם משה'לה מילה במילה:
- "יעזור לכם השם יתברך במהרה, ותזכו להפקד בזרע של קימא לעבודתו ויראתו בזכותו של רבי שמעון בר יוחאי".
- "אמן!" – ענו כולם כאחד. איטה נזכרה בחלומה שחלמה בלילה שעבר, וניצוץ של תקוה האיר את עיניה. כעבור ארבע שנים רקד רבי ירמיה במירון עם בנו הקטן על כתפיו…
(מקורות: מפי בעל המעשה, תפארת החג, נפלאותיו לבני אדם)
(המבשר קהילות י"ג באייר תשע"ז)