"ויאמר בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך" (כב, טז)
יש המקשים,
הפרשה שלנו מלאה בחסד, תחילתה בגמילות חסדים וקבורת מתים – עד נשואי יצחק אבינו.
מספר רבי שלום שבדרון: לפני כעשרים שנה חלה אחד מילדי הקטנים. כיון שחששתי שהילדים האחרים ידבקו חלילה, החלטתי לשכנם בבית אמי, ליום יומיים. קמתי בבוקר התפללתי ואח"כ יצאתי מביתי עם הילדים. צעדתי ברחוב היוצא משכונת שערי חסד לכיוון שכונת בית ישראל הרחוקה, שם התגוררה אמי. בדרך פגשתי ברבי אייזיק שר זצ"ל. עמדתי בדרך ארץ והרכנתי ראש לשלום. והוא השיב לי בפה מלא: "גוט מארגן ר' שלום – בוקר טוב ר' שלום". החזרתי לו שלום.
"להיכן הולכים?" שאל ר' אייזיק.
סיפרתי לו על הילד החולה, ושאני בדרך עם הילדים לבית אמי.
שתיקה קצרה עמדה בינינו. רבי אייזיק הפר את השתיקה בשאלה:
"נו, אז מה?". לא הבנתי מה רצונו, מה כוונתו במילים "אז מה". לא ידעתי מה להשיב לו. למעשה, הוא התכוון לשאול אותי על תוכן הפעולה שלי – מה הדחף הפנימי שלי לקחת את הילדים לבית אמי. עמדתי נבוך ואמרתי "אז אני חושש שהם לא ידבקו, לכן אני לוקח אותם".
"ולמה ובגלל מה" – הוסיף ושאל בסגנון אחר. התרעמתי קצת כביכול, וחזרתי על התשובה שכבר השבתי בתחילה: "הילד חולה ובעקבות זה, אני לוקח את הילדים לבית הסבתא…"
שתיקה מתונה נותרה בינינו. שקט. ואז, נעץ בי ר' אייזיק את מבטו באומרו: "זאת אומרת שהבהמה הגדולה לוקחת ומובילה את הבהמה הקטנה"…
נדהמתי מתגובתו ולא הגבתי מאומה. הוא הבין לליבי, ומיהר להסביר את עצמו: "נאר וואס?! רק מה?! – אתה הולך לעשות גמילות חסדים עם ילד יהודי שבמקרה הוא גם הילד שלך"… הדברים יצאו מפיו.
נפרדנו לשלום. וכשפסעתי כמה צעדים רוחי החלה לסעור בקרבי "אה, אה, אלו מלים יקרות שמעתי!" התרגשתי.
האם הבנתם, איזו מתנה הוא העניק לי במשפט קצר זה? – "הולכים לעשות חסד"…
באותו בוקר כששבתי לשערי חסד, ראיתי ממרחק את רעייתי הולכת מולי, כשהיא נושאת שני דליי מים מהבאר, (אז עוד שאבנו מהבאר) הזדרזתי לעברה ומלמלתי בלחש "הנני מוכן ומזומן לעשות חסד עם אשה יהודייה (אידישע פרוי) שבמקרה זה אשתי"… נטלתי מידיה את הדליים… למעשה, חצי שנה אח"כ הלכתי יד ביד עם משפטו זה של ר' אייזיק, עד כדי כך, שאמרתי עשרות פעמים בפה מלא "הנני מוכן ומזומן לעשות חסד" כך בהתנהגותי עם הרעיה, עם הילדים ובכל מעשה. בכל אורחותי פעלתי לאור דבריו.
חכם יכול להפוך עפר לזהב! אלו חכמי התורה והמוסר, כי האמת – שכל פעולה בבית יכולה להתפרש כך:
יש אנשים או נשים החושבות שהן לא עושות כלום. הן רק מגדלות את הילדים… למה הן מטעות את עצמן ועוד מתאוננות בכאב, והלא כל פסיעה בבית עם כוונה טובה היא "מכרה זהב"! לגדל ילדים שיהיה להם כח ובריאות, להאכילם, להשקותם, לסעדם לתורה ויראה וכו' – הרי זה חסד ותורה גם יחד.
בכביש של ארץ ישראל
אספר לכם עוד ספור שארע כשהלכתי עם רבי אליהו לאפיאן ברחוב.
צעדנו בעיניים שחות ולפתע הבחין ביהודי המתקן כבישים. פנה אלי רבי אלי': "ראו נא אדם מישראל שנתון כולו בתוך מצוות – מצוות ישוב ארץ ישראל, אלא שהדבר היחיד שאולי חסר לו, היא הכוונה לשם מצוה! כי אם הוא יכוון רק לשם פרנסה הרי הוא מאבד את כל ה"יקר" של המצוה"…
הכל תלוי בכוונה.
המצוות פזורות בכל פינה, רק טיפת מחשבה – ויש את הכל, והעיקר, כפי שאמרנו אין חובה לרוץ ברחובות ולחפש מצוות אפשר לחפון מהם גם בבית. אגב, בהקדמה לספרי הקבלה מבואר שהדבר הראשון שאדם נבחן בו הוא באנשי ביתו. כל בעל מעמד בתוך המשפחה כגון ראש המשפחה, משוכנע בליבו, שהוא הצודק תמיד וממילא, הוא חייב להגיד לכולם מוסר… "אני, אני אלמד אותם, אני אוכיח אותם… אני, אני, אני", אבל ה"חזון איש" אמר לי פעם: "הרי צריך לדעת איך ללמד… " ואם יודעים איך, אפשר להמנע מכל מיני עברות.
בש"ס יש שתי מסכתות של דרך ארץ – מסכת דרך ארץ רבה, ודרך ארץ זוטא. בדרך ארץ רבה כתובות הלכות בשביל כל בני אדם, ובדרך ארץ זוטא מובאים ההלכות שנאמרו לתלמידי חכמים.
להיות עם מלח…
(בניגון שובה לב): ואיך מתחילים חז"ל את מסכת דרך ארץ זוטא? במה נפתחת המסכת? באלו הנהגות? יונגעלייט! אברכים! שמעו נא:
"דרכן של תלמידי חכמים עניו ושפל רוח זריז וממולח עלוב ואהוב לכל אדם ו…שפל לאנשי ביתו". (הגביה ר' שלום את קולו) הביטו וראו עוד דברי חז"ל במסכת כלה פרק ג': "תלמיד חכם צריך שיהא ערב לכל אדם ואל יהי כקדירה שאין בה מלח" לא להיות כקדירה שאין בה מלח, הטעמתם פעם מרק בלי מלח?…
אומרים לו "בוקר טוב", אז למה הוא מגיב בפנים זועפות?
"הוא קם על צד שמאל", עונים הסובבים. היום הוא כקדירה שאין בה מלח…
"תלמיד חכם צריך שיהא ערב לכל אדם!" ובעיקר בבית ב-ב-י-ת. "כותלי ביתו של אדם מעידים עליו…" תהיה ערב ונעים.
מי מאיתנו משוכנע, כי עשיית חסד פירושה – להשקות גמלים, לסחוב סלים כבדי משקל וכדומה, הוא טועה. כי הוא שכח – ש'מילה טובה', מבט טוב והערכה – גם היא חסד. ואולי החסד – בהא הידיעה:
התורה אומרת "ולבן שיניים מחלב" – "טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב, שנאמר ולבן שיניים מחלב (כתובות דף קי"א ע"ב).
רבי הירש קופשיץ זצ"ל אמר פעם בסגנון שלו: אנשים יודעים ש"מוות ביד הלשון" מילה אחת של ניבול פה, כידוע, יכולה להסב לאומרה ולשומעה צרות צרורות, כמו כן תיבה של שקר ומשפט של לשון הרע יכולים להרוג אנשים, זה ידוע. אבל שוכחים כי גם חיים ביד הלשון…
אגוט ווארט – מילה טובה.
ושניהם גם יחד – השקאת גמלים או מילה טובה – אינם דווקא בחוץ, ברחובה של עיר אלא בבית פנימה.
רך כקנה
נזכרתי בסיפור אחר, מענין לענין, ויש בו מוסר השכל מתוק מדבש – לדעת איך מתנהגים בבין אדם לחברו בין כותלי הבית כאשר יש אפשרות להתנהג איך שרוצים.
רבי שמחה זליג ריגר זצ"ל הדיין הנודע בעיר בריסק (עד ימי מלחמת העולם הראשונה), התפרסם כגאון בכל חלקי התורה כאשר ליבו בתורה היה כלב הארי. מהעובדה דלהלן נלמד גם על ידיעתו בכל חלקי – המידות טובות, כפי ששמעתי את הסיפור מידידי ר' וועלוול אידלמן שהוא זה שהיה נוכח בשעת מעשה. כדאי לכם לשמוע את העובדה, גם אם כבר שמעתם אותה פעם אחת… כי ישנן עובדות, שאפשר לשומעם ולספרם גם עשרות פעמים, וזו אחת מהן:
נער הייתי והתגוררתי עם ר' שמחה זליג במשך כמה שבועות, סיפר רבי וועלוול אידלמן. היה זה בימות הקיץ החמים כשבני משפחתו של ר' שמחה זליג שלא רצה ללון יחידי, ביקש ממני לבוא ולהתאכסן בביתו במשך אותם שבועות.
הבית הדל בו היה גר באותה תקופה, היה בעליית "בית הכנסת", בו עסק בתורה במשך שעות היום. ואני מספר פרט זה כדי שתבינו את הספור אח"כ. ביום הראשון, היינו בלילה הראשון, המתנתי בבית הכנסת, וכשהבחנתי שר' שמחה זליג סוגר את הגמרא ונעמד לצאת מבית הכנסת, קמתי גם אני ממקומי ויצאתי ללווותו, אך אז ראיתי שהחל להתלוות אליו יהודי תמהוני תושב העיר.
בתחילה לא התקרבתי כלל אך משראיתי שהתמהוני לא מרפה ממנו, ניסיתי לעמוד קרוב יותר, אולי אסייע לו לר' שמחה זליג. שמעתי שהוא שואל אותה שאלה – בענייני שידוך.
רבי שמחה זליג ששמע את השאלה השיב: "יא מיין קינד" (כן, בני).
השניים נפרדו, מיהרתי לעבר ר' שמחה זליג, אך התמהוני הנ"ל שב שנית כמי שאינו בטוח שהרב הבין את השאלה. הוא שאל שוב בלחש. ר' שמחה זליג שמע והשיב: "יא מיין קינד, דו קענסט חתונה האבן" (כן בני, אתה יכול להתחתן).
האיש נפרד, אך עצביו המתוחים החזירו אותו בשלישית, הוא ביקש לשאול עוד פעם. ר' שמחה זליג שכבר עלה מדרגה אחת לעבר ביתו נעצר, שמע, והשיב בסבר פנים יפות: "יא מיין קינד, יא, דו קענסט חתונה האבן".
הדיין ר' שמחה זליג עלה עוד שתי מדרגות והאיש שפסע כבר כמה פסיעות לתוך בית המדרש, שב על עקבותיו. עלה אחריו, שאל מה ששאל והדיין השיב: יא, מיין קינד, יא, (כן בני, כן). כך עוד כעשר פעמים, במעלה המדרגות.
כשהגענו לדלת פתח הבית, היה נראה שאכן ב"הזו כבר הפעם האחרונה. הדיין נפרד ממנו בהארת פנים מיוחדת: "לילה טוב יא, מיין קינד אתה יכול להתחתן". חלפו שני רגעים ונקישות קלות נשמעו על הדלת, חששתי שמא ההוא עומד על המפתן ושאלתי את הגאון ר' שמחה זליג האם לנעול את הדלת ולא לפתוח, הביט עלי ר' שמחה זליג והשיב בפשטות: "לא. שיכנס וישאל!
האיש נכנס ושאל, והדיין הישיש הביט עליו והשיב: "יא, יא, מיין טייערע קינד, כן, הנך הגון וראוי להתחתן". היהודי התמהוני נעמד בצדי החדר אחוז עצבים וטרוד בספקותיו, וכשהדיין הישיש הניח את המגבת על כתפו ליטול ידיים לאכילה, הוא פסע רץ במהירות ולחש לו באוזניו את השאלה. ר' שמחה זליג הפנה את הראש לעברו: "יא מיין קינד, יא". כך עוד פעמיים, בשעת הסעודה עצמה.
האיש המתין בצד כוסס את צפורניו בדאגה, עד לאחר ברכת המזון, ושאל שוב, ר' שמחה זליג השיב: "יא, מיין קינד, יא". מה הוא אכל כבר, ר' שמחה זליג פת קיבר עם… אבל אין זה מעניננו כעת, הוא קם מכסאו צעד לעבר המיטה. אח"כ פשט את ה'טלית קטן', ו…היהודי התקרב בפעם האחרונה, שאל וקיבל תשובה חיובית: "יא מיין קינד יא דו קענסט חתונה האבען".
הוא חייך לעברו בשמחה מיוחדת ובלבביות: "יא, מיין קינד. לילה טוב".
היהודי יצא את הבית, ולא שב…
הגאון ישב על מיטתו. לא יכולתי להתאפק, ושאלתי בקול: "רבי, עד היכן?!". רבי שמחה זליג לא התרעם על שאלתי, והשיב גם לי בהארת פנים. הוא הקריא בקול עייף וחלוש את דברי חז"ל: "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהיה קשה כארז"…
בבוקר מיהרתי לעבר חתנו של ר' שמחה זליג, סיפרתי לו בהתרגשות את הדברים כהווייתן, פשוט ביקשתי לטכס עצה איך לסייע לר' שמחה זליג להיפטר מהאיש בדרך כבוד. חתנו חייך ואמר לי: "בחור'ל, זה לא מהיום ואף לא מאתמול, מה שראית אתמול בלילה, אינו חדש – כבר תקופה של כמה שבועות שמדי לילה הדבר חוזר על עצמו – בדרך המובילה מבית הכנסת לביתו הסמוך של ר' שמחה זליג, והוא ממאן שיגעו בו וברגשותיו, לרעה".
הבנתם? שמעתם? אי בים, אי בי, גיוואלד!
(להגיד)
1/369