הו, הו, איזו צפת יפה ומהודרת, עטורת הרים זקופים לבושים עשבי בר, פרחים ססגוניים ועצי זית. העיר הכי אצילית בארץ ישראל הצופייה לה ממרומי הרכס אל ארץ רקומה בשבילי עפר, בשדות חיטה מוריקים ובנחלים הזורמים אל הים, והים אין לו סוף.
הו, הו, צפת הצופייה אל תכול הכינרת המנגנת את זרימת הירדן הנובע והשופע מפסגת החרמון, ההולכת ומפשירה ממשבי קיץ רחוקים, קיץ שעדיין לא נגע כאן בשיפולי הזמן והנוף.
שלומק'ה קנייצ'מן חלם על צפת עוד בהיותו נער בהונגריה, עודו צועד במרחב המושלג שבין צריף העץ של הוריו אל מבנה האבן של התלמוד-תורה. הוא אמנם למד על ירושלים עיר שחוברה לה יחדיו, על טבריה הנוגנת עלי כינור, ועל באר שבע שם נטע אברהם אשל, אבל צפת כבשה את ליבו.
המיית קול הלימוד של האר"י וגוריו, חידושי התורה של רבי משה אלשיך שבו את נפשו, והפיוט הקסום של "לך דודי" של רבי שלמה אלקבץ זרם בעורקיו בניחוח שבתי עילאי.
הוא חלם להתנחל שם באחד הבתים הקטנים בפאתי סמטה צרה, שעל קסם מדרכותיה הענוגות יוכל למצוא אבק נעליהם של אותם קדושים.
הוא חלם על עצמו מתגלגל בגופו הצנום באותן סמטאות ובגדיו בולעים את גרגרי החול עליהם דרכו גדולי עולם.
שלומק'ה ניגן בקלרינט שלו זמר נוגה ונישא לו על גב התווים הערטילאיים עד לפתחו של מקווה האר"י. כמה הוא רצה לטבול שם. ללמוד? הוא לא ידע. בקושי קרא, בקושי הבין משנה. אמר תהלים בעל פה. רק חלם על צפת.
חלומו הוגשם.
לפני יותר מ-150 שנה עם שרק'ה שלו, הם צפו במרחב הכחול של הים, ובלשו בעיניים צמאות... מתי נראה את יפו. הנה יפו בוקעת ומסביבה דיונות של חול. זוג צעיר וחולם.
שלומק'ה אחז בקלרינט וזמר עליז משהו פנה ועלה לו מן הסיפון חובק ונושק חופים של ארץ קדושה. הם ירדו בנמל ושלומק'ה כרע ברך על אדמת הקודש, ובכה. גם שרק'ה בכתה.
"אנחנו נמות כאן, וימתקו לנו רגבי הארץ" אמר לרעייתו הנרגשת.
שלושה ימים נמשכה הדרך לצפת על גב חמורים. הנה צפת. היו לו בנרתיקו 20 זהובים, סכום נאה, הוא רכש בית, בסמטה שחלם, נטע כמה עצי פרי בחצר וגפן כמובן. קנה רהיטים יד שנייה ושתי פרות.
טרם נטו צללי ערב רץ לבית הכנסת של האדמו"ר, ונספג בחום הרחימאי של החסידים ורבם. הוא התאהב בהם, הם התאהבו בו. הוא שתה בצמא את חידושי התורה המפעמים של האדמו"ר, באותו טיש שמיימי בו יכולת לחוש בכנפי המלאכים המדגדגים את נחיריך.
במוצאי שבת הראשון שלו בצפת בסעודה רביעית, הוא שלף את הקלרינט וניגן להם לחנים עטופים באהבת אלוקים, חמימים ומרגשים גם לבבות עיקשים. האדמו"ר תקע בו שתי עיניים תכולות ומרגיעות, והחל לשיר אט אט, מילה ועוד מילה, והנה תפילה מנוגנת היטב, והחסידים מצטרפים, והשירה עולה, עולה עד כסא הכבוד, ואפילו חיות הקודש דממו להן מן המתיקות המפתיעה שבקעה מצפת, בזכות הקלרינט של שלומק'ה.
האדמו"ר קרנו פניו, ושלומק'ה יודע שמכאן ואילך הוא הנגן של האדמו"ר. אכן כך. כל בוקר אחרי שחלב את שתי פרותיו התיישב לו על אבן בקרן הרחוב וניגן ברחש. כשהאדמו"ר יצא מבית המדרש הוא צעד לידו והפעים את ליבו בלחנים שאהב. האדמו"ר זמזם, וצלילי הכלי האידישאי הזה, נסקו להם כמו פרפרים צבעוניים קלי כנף מטה מטה, אל בית העלמין, נוגעים לא נוגעים בצמרות הדקלים בשיפולי ההר.
שרק'ה עשתה גבינות משובחות, שמן זית ויין. היה מה לאכול, ומה לנגן, ושלומק'ה סיפר לה שהוא ביקש מהאדמו"ר שידאג לו למקום לצידו בגן עדן, וזה כמובן כולל פינה צנועה לשרק'ה, בעזרת הנשים של הגן.
"נו, ומה השיב האדמו"ר?" שאלה שרקה משתאה.
"האדמו"ר אמר שהוא לא יכול להבטיח" סיפר שלומק'ה.
"אז שיבטיח!" התעקשה שרק'ה.
שלומק'ה הנהן בראשו מאוכזב, יצא וצעד לאיטו עם הקלרינט כדי להנעים את פסיעותיו של האדמו"ר, בסמטה הולכת ומחשיכה מלוטפת באבק כוכבים.
פרק ב'
"אני מנגן לו עשרות שנים" הרהר בליבו נגן הקלרינט המזדקן "והוא עדיין לא הבטיח לי מקום לצידו בגן עדן. אין לי תורה, אין בי חוכמה, ומה אעשה בלעדיו בעולם הבא?" דמעה עינו הימנית.
לילה אחד שרק'ה בישרה לו בשורה. "רכשתי חלקת אדמה לשני קברים בבית העלמין, אגרתי פרוטה לפרוטה מן החלב שמכרתי. לא נורא אם לא יהיה לנו מקום עם האדמו"ר בגן עדן, לפחות נהיה בסביבה אחד לצד השני".
"יפה מאד שרק'ה, את אישה חכמה" ניגן הקלרינט.
למחרת שלח שלומק'ה שני פועלים שיחפרו בורות. הם חפרו, והוא כיסה אותם בקרש רחב ופיזר חול.
"שרק'ה, אנחנו לא נכביד על הקהילה, הבורות שלנו מוכנים, צריך רק להרים את הכיסוי ולהשחיל אותנו פנימה...".
"אתה איש חכם", החמיאה שרק'ה, "נו האם יש חדש אצל האדמו"ר? האם יסדר לנו מקום לצידו בגן עדן?"
"כמו תמיד" לחש שלומק'ה, "הוא לא מבטיח".
"לא מבטיח, לא מבטיח", סיכמה שרק'ה, ועקבה בעיניים עצומות ואוזניים כרויות אחר הלחן החדש שבקע מן הקלרינט שצבע את צפת בהרבה אור רוחני.
שתי הפרות געו.
הגפן כרעה ליפול מעומס אשכולות, ועצי הזית רשרשו את עצמם עם הרוח, מחביאים בין עליהם זיתים בריאי בשר שעוד מעט יימסקו ויידפקו לקראת החמצתם.
"לא הבטיח, לא הבטיח", ניגן ובכה שלומק'ה הנגן, שאין לו חוץ משרק'ה שלו, שתי פרותיו ועצי החצר שום דבר בעולמו. הא, כן יש לו קלרינט, נו מה זה קלרינט לעומת סוגיה דשנה בש"ס שבוקעות ממנו סברות מטלטלות עולם הנשאגות מפיהם של תלמידי חכמים?! נו, נו...
פרק ג'
יום טוב ראשון של פסח. עשרות רבות של חסידים לבושים לבן.
אחרי תפילת מוסף, התעוותו בכאב פני האדמו"ר הישיש והוא נפל מתעלף. ד"ר איינהורן פתח במאמצי החייאה, אך לשווא.
צעקות "שמע ישראל" פילחו את שמי צפת במועד הקדוש. אוי מי יתן לנו תמורתו.
הרצים יצאו דחופים לחפש ישמעאלי שיחפור קבר. ואין. הישמעאלים כאילו בלעה אותם האדמה. כן מצאו אחד כזה בן 80 הולך על מקלו. ומי יחפור הבור? שעה ועוד שעה... חמסין, ובזיון המת.
שלומק'ה סימן לשרק'ה מבעד לחלון "יש לנו שני קברים פתוחים בבית העלמין, האם תסכימי לוותר על קברך בשביל האדמו"ר?".
"בחפץ לב", ענתה שרק'ה "ללא שום תמורה".
בקולות שבר ונהי הוטמן האדמו"ר בקברה הפתוח של שרק'ה.
שלומק'ה חזר הביתה וניגן מנגינות שהאדמו"ר אהב.
במוצאי יום שביעי של פסח, שלומק'ה חש ברע, פניו הלכו והצהיבו ובבוקר נפח את נשמתו.
הוא הוטמן בבור הפתוח ליד האדמו"ר שכה אהב.
שרק'ה מחתה דמעות, ובעודה אוחזת בקלרינט של האיש היקר ועדין הנפש שלה, אמרה בלחש אך כל החסידים שמעו: "שלומק'ה שלי, אוי שלומק'ה שלי, האדמו"ר לא הבטיח לך מקום לצידו בגן עדן, לא הבטיח, אבל קיים".
שרק'ה שבה לביתה הצנוע והטמינה את כלי הנגינה של בעלה בנקיק שבתוך הכותל העבה. סמוך ונראה לראש השנה, גם שרק'ה השיבה נשמתה לבוראה, והובאה ברוב עם למקום מנוחה בחלקת קבר נאה, לצידן של רבניות חשובות, נשות רבנים ואדמו"רים, כיאה לאשת נגן קלרינט שעבד את בוראו בשיא התמימות שיש. היא ויתרה על קברה למען האדמו"ר ונמצאה עבורה פינה צנועה בגן עדן. הלוא כן?
ועד היום, כך מספרים בשמם של זקני צפת – שאף פעם לא מתים – תוכלו לשמוע אם יש לכם לב עדין ונפש זכה, צלילים רכים וכובשים של קלרינט בשעות אחרי הצהרים, "זה הקלרינט של שלומק'ה", הם אומרים.
ולכו תתווכחו איתם.
פרי קטן מאחורי הסיפור
יש סיפורים שאני אוהב לכתוב, זה אחד מהם.
באחד האתמולים שהיתי בדירונת קטנה בצפת, הצופה לבית העלמין, רוכן על כתביי ועורכם כדי להכניסם לספר.
הגפן נשקה בירכתי הבית, הזית היה שבור קלות עקב סופת שלגים, אבל אף פרה לא ראיתי באופק. במדף צדדי חבוי משהו, גיליתי ספר ישן ומאובק ודפדפתי בו.
היו בו שביבי סיפורים על צפת העתיקה, בלעתי אותו, מנסה לדלות את החן והתום של אותם ימים טהורים. לקראת סופו, בעשר שורות קצרות, עלה על הכתב גם הסיפור שקראתם. רציתי לנשק כל מילה, מרוב התרגשות וחיבה לגיבוריו. רשמתי אותו בראשי פרקים באחרון הדפים בפנקסי, וחיכיתי ללילה שבו אקבל השראה להנחילו לקוראי הדור החדש.
מקווה ומייחל שנעם לכם.
2/227
אחלה סיפור