"והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (כ"ח, י"ב)
זכינו לשעה של קורת רוח ומוסרי השכל נפלאים במחיצת הרה"ג רבי ישראל מאיר שושן שליט"א, הדולה מאוצרותיו פנינים נפלאים ועובדות הוד אותן שמע מתלמידי מרן זצוק"ל ובאי היכלו, ועל צבאם מהגאון רבי אברהם צבי טויב שליט"א, כמי שזכה להבחל"ח לקבל מפי מרן זצוק"ל תורה והנהגה הן כתלמיד בישיבת פוניבז' והן כאברך ומרביץ תורה שזכה לקרבה והארת פנים מאת רבן של ישראל.
* * *
בחן אשר הוצק בשפתותיו מגיד הרה"ג רי"מ שושן שליט"א מישרים וקושט דברי אמת, וכה פותח ואומר:
"אומר לכם את האמת, כבר סופר ונכתב כה הרבה על דמותו של מרן זצוק"ל בכל מפעלות הקודש שפעל והפעיל בכל שנות הנהגתו, על גאונותו וצדקותו, עד כי כמעט אין מה להוסיף. משום כך חש אנוכי כי מן הראוי להרחיב את הדיבור דווקא על מידותיו המופלאות, על רגישותו לזולת שהדהימה את כל רואיו, שנוכחו עד כמה אדם כה גדול יכול להתחשב ולרדת לכל פרט ולמצותו עד תומו על מנת לסייע לזולת. חלק מהעובדות שמעתי בעבר מפי הגרא"צ טויב שליט"א ומעוד תלמידי מרן זצוק"ל.
"ובטוחני כי הדברים יתקבלו ויעוררו את הלבבות המבקשים ללמוד מקצת דרכיו, בפרט בקרב צעירי הצאן שלא ראו את דמותו ורק שמעו את שמעו הרם, וגדלו על דמותו כאיש מרגיז ממלכות וגברא דמסתפינא מיניה. מן הראוי אפוא להעמיד את דמותו כאב רחמן, רב מסור ואהוב לתלמידיו".
והוא פותח במעשה אשר סיפר פעם הגרא"צ שליט"א, המעיד על הכלל כולו:
"היה זה כאשר למדתי בישיבה בבחרותי. בחור אחד היה אז בישיבה, שהגיע מבית ומרקע לא תורני, בעל כישרון אדיר, שהיה קולט ברגעים את הנלמד, אך היו לו בעיות התנהגותיות קשות שבעטיין הספיק להיפלט מכמה ישיבות קודם לכן. אף בפוניבז' שלח ידו במעשי קונדס, לא מעטים, שלא אחת הביאו את ראשי הישיבה להציע לו לתור לעצמו מקום אחר.
"באחת הפעמים הוא הגדיש את הסאה וקיבל הוראה חד־משמעית: לקום ולעזוב. באותו בוקר שהודיעו לו זאת, הוא הגיע אלי – כבחור מבוגר יותר שאף זוכה לסייע לבחורים לעתים כאלו ואחרות – והוא מודיע לי בשפה רפה: 'שלחו אותי מהישיבה, אני מבקש מאוד שתנסה לסדר לי שאוכל להישאר…'.
"כדרכי, באתי וסיפרתי את הסיפור לרבינו הגדול זצוק"ל שישב אז בהיכל בית המדרש (הוא לא היה בקבלת ההחלטה הסופית בדבר שליחת הנ"ל מהישיבה). מרן ראש הישיבה זצוק"ל הקשיב לדבריי והחל מהרהר בקול: 'מה אני עושה אתו? מה ניתן לעשות?'.
"אלא שמספר רגעים לאחר מכן הוא התעשת ושאלני שאלה כמו לא ממין העניין: 'אמור לי, היכן נמצא הבחור ברגעים אלו?'.
"עניתי שלבטח הוא נמצא בחדרו באגף 'ברזיל' בישיבה. 'אם כך', אמר מרן, 'הבה נרד. ניכנס לחדרו, ונדבר על לבו שישוב לדרך טובים!'.
"כמובן שהגבתי מיד שאין זה לכבודו של ראש הישיבה שיסור הוא אל חדרו של הבחור. הצעתי אפוא שאלך אני ואקרא לו שיבוא אל ההיכל, לראש הישיבה. אך מרן ראש הישיבה בשלו; הוא התעקש לרדת לחדר ב'ברזיל'. הוא אחז בידי והחל צועד עמי במורד המדרגות מהיכל הישיבה, וכך הלך עמי יד ביד עד לחדרו של אותו בחור, שהיה ממוקם במרחק די משמעותי בבניין ההיכל.
"מלבד עוצמת הרגע של ההליכה לחדרו של הבחור, הרי שאינני יכול לשכוח גם את הדברים שנהם הארי הישיש באוזניו של הבחור הצעיר. הם נחרטו בליבי ובמוחי. וכה אמר לו: 'מה אתה חושב, שהחיים הם קלים לכל אחד?! נראה לך שלי היה כל הזמן טוב וגדלתי בקלות בימי חיי?! היו לי עליות ומורדות כל העת! אבל דע לך, כל המשברים חולפים אם אכן דבקים ביעד האמתי ואז מגיעים למטרה הנכספת'. כך הלך ודיבר על לבו, הרגיעו, ומשחש כי הדברים מחלחלים ללבו של הבחור דרש ממנו הבטחות ברורות להמשך דרכו, מה שסלל את הדרך להישארותו בישיבה.
"לאחר שיצאנו מהחדר שאלתי את מרן זצוק"ל מדוע ראה לנכון לטרוח ולבוא עד לחדרו של הבחור – ששכן כאמור במקום די מרוחק ובקומה גבוהה. והרי יכול היה ראש הישיבה לקרוא לו לאולם, ושם היה שומע את אותם דברים? שאלתי בדרך ארץ.
"ענה לי ראש הישיבה תשובה עצומה: 'כשסיפרת לי ש'זרקו' אותו מהישיבה הבנתי שהוא הגדיש את הסאה. חשבתי לעצמי איך אצליח לשנות בו דבר־מה לאחר הרבה ניסיונות כושלים? מה ניתן עוד לעשות?
"'ואז אמרתי לעצמי: אני אעשה מאמץ מיוחד. אטריח את עצמי בשביל שלא יתבייש שיראוהו מגיע אלי להיכל בית המדרש לעיני כל, ואלך עד לחדרו לחזק אותו. אולי בזכות המאמץ לבוא עד אליו, והזהירות בכבודו, תהיה לי סייעתא דשמיא מיוחדת…'.
"ואכן, מהיכרות מעידני שהוא זכה לסייעתא דשמיא מיוחדת והדברים פעלו היטב את פעולתם".
"אז מתי הוא אוכל ארוחת בוקר?"
והוא נזכר בסיפור נוסף ששמע מפיו, המוכיח כמה רגישותו לבחורי ישיבה הייתה מופלאה:
"היה בחור בישיבה שהתבגר וחל שינוי שלא לטובה בהתנהגותו. אביו, שהיה מודע לכך, שוחח עם מרן הגרא"מ שך זצוק"ל ושאלו אם יוכל לעקוב במידת האפשר אחר בנו ולראות כיצד הוא מתנהל. מרן זצוק"ל נענה לבקשה והחל שם עינו ולבו עליו. בנוסף, ביקש הוא ממני שאשלים לו את התמונה ואמסור לו מהו סדר היום של הבחור.
"לבקשתו 'עקבתי' מעט אחרי הבחור, וגיליתי שמדי בוקר הוא מגיע לסדר בשעה 9:15. בשעה זו היה נכנס מרן הגרא"מ שך להיכל הישיבה, ולבקשת האב הוא היה שולח את מבטו לעבר מקומו של אותו בחור ושמח לראות כי הוא נמצא כבר בביהמ"ד על תלמודו".
אלא שהמעקב גילה עוד כמה דברים. "כעבור כמה ימים נאלצתי לספר לראש הישיבה את האמת: נכון שב־9:15 הוא כבר מופיע בסדר, אבל העובדה היא שהלה היה ישן עד מאוחר ומבקש שיעירוהו בשעה 9 בדיוק. תוך כמה דקות היה קם וממהר ל'סדר' אחרי תפילה חפוזה, כשתוך רבע שעה הרי הוא כבר אחרי הנחת תפילין ותפילת שחרית! והעיקר שהרב שך רואה אותו בזמן במקום…
"עצב עלה על פני מרן לשמע הדברים. לא התפלאתי. הבנתי שהוא מאוכזב מהבחור, שעוד עסוק בלהציג מצג שווא תוך זלזול בתפילה ח"ו.
"אלא שעודני מהרהר, חודר מבעד למחשבותיי קולו של מרן, מודאג וחושש:
'אז מתי הוא אוכל ארוחת בוקר?!…'.
"הדאגה הכנה הזו, הביאה גם את סוף הסיפור: אני מכיר אותו כיום, את הבחור הזה. הוא ת"ח חשוב, שלהרבה יש מה ללמוד ממנו בעבודת התפילה… הוא לומד תורה יומם ולילה, יהודי של צורה ותורה. ואין בכך פלא: תלמיד שחש בדאגה אמתית של רבו ומורה דרכו, סופו שמסריו ומוסריו יחלחלו פנימה בלבו, ולטווח הרחוק יעשו פרי בס"ד".
בין ניסיון ל'שיטה'
הוא הוסיף וסיפר על יסוד גדול אותו שמע בעצמו ממרן זצוק"ל באחת ההזדמנויות, כלל גדול בתורת המידות:
"הייתה מחלוקת גדולה באיזה מוסד גדול, וביקשו את עזרתו של מרן הגרא"מ שך שינסה לפשר ולגשר בין הנצים. בעל הבית של המוסד, שאף היה ת"ח נכבד וידוע, שהחזיק כמה וכמה מוסדות איתנים, התבצר בעמדתו ולא הסכים לוותר כמלוא נימה. ככל שניסה מרן לדבר על לבו של הלה לא הצליח להזיזו מעמדתו עליה התעקש שלא לוותר.
"באחת הפגישות ביניהם השתתפתי אף אני, ובסיומה ליוויתי את מרן ראש הישיבה לביתו. הוא כמובן היה מאוכזב מכך שהמחלוקת רחוקה מסיומה, ואז שמעתי ממני ביטוי נדיר שלא יישכח מזיכרוני:
"'גם לי יש מידות שאינן טובות', אמר בפשטות, 'אבל אני יודע לתפוס את עצמי ולהתגבר עליהן. אבל אדם שעושה 'שיטה' מהמידות הרעות שלו – אין לו תקנה!'.
"והוסיף והפטיר בחריפות: 'טומאה כתיב בה כעריות'! ולא יסף.
"לאחר שהגענו חזרה לביתו הרהרתי מעט בדברים ולא הבנתי מה הוסיף מרן זצוק"ל בסוף דבריו את המילים 'טומאה כתיב בה כעריות' – מושג ממסכת יבמות, שאין לו קשר לכאורה לעניין מידות כלל. פניתי אפוא למרן ושאלתיו מה פשר הביטוי הזה.
"והוא הסביר לי בלבביות, כדרכו: 'תשמע יסוד שאומר הפרישה (אבן העזר כה, ב). הוא מבאר שאכן רק מיעוט נכשל בכך, אבל אלו שמורגלים קשה להם לפרוש. וההסבר הוא, שבניסיון זה האדם כל העת צריך להילחם כנגד היצר שאורב לו ומנסה להחטיאו, ולכן הוא מתגבר כל העת שוב ושוב. אבל מי ששקוע ואינו רואה בכך את העוון, נעשה אצלו הדבר לשיטה ודרך חיים, והוא כבר לא יוכל להתגבר ולצאת מכך!'.
"'כך הוא בענייני המידות. יכולים לעבור על אדם שנים רבות והוא אינו יודע כלל שהוא מושחת במידותיו, ולעתים רק כשהוא 'נתקע' בצומת מסוים שבו הוא מבחין לפתע להיכן התדרדר עם מידותיו הנחשלות, הוא אומר לעצמו: 'אוי, למה עשיתי זאת' ומנסה להיטיב דרכו, לאחר שלפתע הבין שהוא עושה דברים שלא האמין שהוא מסוגל לעשות כי לא עמד בניסיון כנגד היצר האורב לו.
"'אבל', הטעים מרן זצוק"ל, 'אדם שעשה ממידותיו הרעות 'שיטה', שרואה בכך את תהלוכותיו ללא כל הכרת הרע, ואינו מבין כלל מה פשעו וחטאו, זוהי 'טומאה כעריות'! 'שיטה' נפסדת זו כל העת עומדת לנגדו לרועץ, והוא לא ישוב ממנה למוטב!'.
"זהו היסוד שהנחיל מרן איך לעבוד על המידות: להכיר במידה הרעה ולנסות לתקנה, ולא להרחיק אותה כאילו היא חלק מאישיותי ואין לי יכולת לשנות זאת. רק כך יוכל להתגבר ולהיטיב מידותיו".
להחיות רוח שפלים
מקרה מיוחד נוסף אודות רגישותו של מרן הגרא"מ שך זצוק"ל לזולת שסופר לאוזני יבלחט"א רשכבה"ג מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א, מה שהביא את מרן שליט"א לשנות מהנהגה רבת שנים. במשך שנים רבות מרן שר התורה שליט"א היה נוהג לצאת בקיץ לחופשה בת יומיים־שלושה בעיר צפת יחד עם הרבנית ע"ה. והנה, מאחת השנים ואילך גם חופשה זו התבטלה. וכפי שמספר הרה"ג רי"מ שושן שליט"א:
"היה זה לפני כמה שנים, כאשר לפני חופשת 'בין הזמנים' נכנס הגרא"צ טויב שליט"א למעונו של מרן הגר"ח שליט"א. מקורבו, הגאן רבי אליהו מן שליט"א פנה אליו ואמר לו, 'הואיל ורבינו אוהב לשמוע לעתים עובדות ומעשי רב מגדולי ישראל, אולי תספר לו סיפור או שניים ממה שראו עיניך אצל מרן ראש הישיבה זצוק"ל?'.
"וכך היה. הוא נכנס לחדרו של מרן שליט"א, וסיפר את הסיפור הבא: 'פעם שאלתי את מרן הגרא"מ שך זצוק"ל מדוע לעולם אינו יוצא למנוחה בימי בין הזמנים, והרי ממילא בתקופה זו אינו מוסר שיעורים בישיבה?!'.
"'השיב לי מרן: 'לאנשים יש צרות רבות. אני יושב פה בביתי, ולפעמים באים אלי אנשים לבקש עזרה ותושייה. לחלק מהם אני יכול לעזור, ולחלק גדול אינני יכול לעזור; אבל בכל זאת, עצם הדבר שיש להם היכן לשפוך את הלב, קצת מנחם אותם ועוזר להם. אם אסע לנופש ולא אהיה בביתי ויבואו אנשים ולא ימצאו אותי בבית, הרי המועקה תישאר במקומה, איך אני יכול לעשות זאת?!…".
"כששמע מרן שר התורה שליט"א את הסיפור הודיע אף הוא: 'אם כך, מעתה ואילך לא נוסעים יותר בימי בין הזמנים, ונשארים פה כדי לעזור לאנשים לשאת את סבלם בבואם לכאן'".
'צום' החל משמונה בבוקר
הרה"ג רי"מ שושן שליט"א נזכר בעובדה נפלאה נוספת, המעידה על עוצם רגישותו למצבו הרוחני של הפרט ושל הכלל:
"הייתה תקופה בזקנותו, שמרן זצוק"ל הוצרך לטיפולי פיזיותרפיה על מנת לחזק את שרירי גופו הרופפים. מדי בוקר בשעה 8 אחר התפילה הגיע אליו הפיזיותרפיסט לטיפול מפרך שארך כשעה, במהלכה היה מרן נאלץ להפסיק כמה פעמים למנוחה קצרה.
"יום אחד הגיע אברך לבית מרן זצוק"ל בשעה זו ובפיו שאלה דחופה בדבר ניתוח מסובך שאביו צריך לעבור. נכדו, שהופקד אז על הבית, סירב להכניסם, כשהוא מדווח שמרן עסוק כעת מאוד בעניין חשוב. האברך הנ"ל לא הרפה וטען כי מדובר בפיקוח נפש ממש. הנכד גילה את אוזנו כי מרן כעת עובד על תרגילי הפיזיותרפיה, ומשום חשיבות העניין הוא יכניס אותו במנוחה הקצרה שבין תרגיל לתרגיל.
"וכך הווה. האברך נכנס בהפוגה הקלה, שאל את ששאל ונענה מה שנענה, כאשר הרופא המטפל נוכח בחדר והוא שם לב שהאברך הנ"ל זוכה לחביבות גדולה מאת מרן זצוק"ל.
"עם צאתו נטפל אליו הרופא המטפל ואמר לו כזאת: 'ראה נא, אני שם לב שראש הישיבה הישיש מאיר לך פנים באופן מיוחד, שמא תעזור לי לעזור לו?'.
"'במה דברים אמורים', התעניין האברך, והרופא השיבו דברים כהווייתם: 'בבקרים שאני מגיע לביתו של ראש הישיבה לשם הטיפול, אני מבקש ממנו בכל פעם שקודם הטיפול הרפואי יאכל קצת וישתה, כאשר מלבד סגולתו של האוכל בפני עצמו הוא גם עשוי לסייע ולהיטיב את טיפולי הפיזיותרפיה. אלא שראש הישיבה לא מוכן בשום אופן! שמא תנצל את חביבותך וקרבתך אליו ותדבר על לבו שייאות לאכול קמעה ולשתות לפני הטיפול?'.
"האברך שב אפוא לבית פנימה, נכנס לחדרו של מרן זצוק"ל ושטח בפניו בדרך ארץ את בקשת הרופא.
"הקשיבו ושמעו את תשובתו של בעל ה'אבי עזרי'", רועם קולו של הרי"מ שושן שליט"א: "'אתה מבקש ממני לאכול בשעה שמונה בבוקר? אתה יוצא לרחובות בני ברק בשעה זו ורואה אלפי טייערע אידישע קינדערלאך הולכים בששון לבית תלמודם, לחיידרים, לבית יעקב, ללמוד תורה, להתפלל שחרית, להגיד 'אדון עולם', 'שמע ישראל'. אבל אינך יודע', אמר בקול נשבר, 'שבשעה זו בדיוק יוצאים עוד אלפים־אלפים בתל אביב, ברמת גן וברעננה, ילדים וילדות, בני אברהם יצחק ויעקב, שהולכים לבתי הספר שלהם – למה? ללמוד עוד כפירה! הם לא יודעים בכלל מה זה קריאת שמע! דע לך, מאז שראיתי את זה לפני עשרות שנים אינני יכול לאכול ולשתות בשעה זו! בנים אהובים למקום מתחילים עוד יום של טעות ואני אוכל ואשתה?!'".
לקראת סיום שיחתנו עולה בזכרונו של הרה"ג רי"מ שושן שליט"א מעשה נוסף, אותו שמע משכבר הימים מאת הגרא"צ טויב שליט"א, שסיפר כדלהלן:
"לקראת אחד הכינוסים הגדולים שאורגנו לילדי בני ברק בהיכל 'אהל קדושים' בישיבת פוניבז', רצו המארגנים שמרן הגרא"מ שך זצוק"ל ייטול בו חלק כדי לחזק את הילדים הרבים שהתכנסו שם. עלה הרב מרדכי בלוי שליט"א למעונו לבקש שידבר בפני אלפי הילדים. ראש הישיבה התלבט האם להיענות לבקשה, ובדיוק באותם רגעים נכנסתי למעונו. מרן זצוק"ל אחז בידי וסיפר לי על בקשתו של הרב בלוי ושאלני מה אני אומר על כך.
"השבתי כי מי אני ומה אני שאייעץ לראש הישיבה מה לעשות, אך אוכל לספר סיפור קטן ששמעתי מחותני, רבי מיכאל פריד זצ"ל, אדם מורם מעם שעבר את גיהינום שואת אירופה ושתה את כוס התרעלה עד תומה, ותמיד שח לנו שהדבר היחיד שהחזיקו לאורך כל המאורעות שעברו עליו היה האירוע החד־פעמי שזכה לראות במקרה נדיר ויחיד את זיו פניו של אותו גאון וקדוש, רבן של כל בני הגולה מרן ה'חפץ חיים' זי"ע.
"כל פעם שתקפו אותו הצוררים או שנתקל במחזות אימים הוא נצרך רק לעשות דבר אחד, להעביר את דמותו של מרן ה'חפץ חיים' לנגד עיניו, ומכך שאב עידוד וכוח, עד שיכול היה להתגבר על כל הקשיים והייסורים שעברו עליו באותן שנים. כך סיפרתי בפני מרן זצוק"ל.
"מששמע זאת מרן הגרא"מ שך זצוק"ל הביע מיד את הסכמתו לדבר בפני הילדים, ולמרות חולשתו הגדולה באותו הזמן הוא הפתיע ותוך דקות ספורות התייצב ב'אהל קדושים' והשמיע שיחת חיזוק בכנס הילדים".
(מתוך מוסף שבת קודש 'יתד נאמן' חשוון תש"פ)
2/305