מתרגש ביותר היה בעת ברכת התקיעות, וכששמע ת"ח אחד אומר לחברו: 'וכי בברכת אשר יצר וכדו' הנך ג"כ מתעורר כל כך? ולמה זה נרעשת בברכה זו דוקא?' – נזדעזע ואמר בסערת רוח: 'היאך מלאו לבו של אותו ת"ח לצנן התעוררותו של אדם בזמן נעלה כזה?'

אלול

ומרגלא בפומיה דרבנו לומר בחודש אלול, כי שם החודש מורה על עניינו, שהרי שמות החודשים עלו מבבל, ובלשון ארמית משמעות התיבה היא חיפוש ופשפוש, כדמתרגמינן קרא ד"ויתורו את ארץ כנען" – "ויאללון ית ארעא", וזו תעודתו של חודש אלול, שיפשפש כל אחד במעשיו ובמדותיו לתקן כל הצריך תיקון. ולבני תורה היה רגיל לעורר בחודש אלול, שיש להיזהר במשנה זהירות על כל המעשים, לפי שהמון העם לומד ונגרר אחריהם. והיה חוזר רבות על דבריו המרטיטים של רבו הגרא"ז מלצר ז"ל, באחת השיחות שנהג לומר בשבתות חודש אלול לאחר מנחה: בקדושין ל"ג ע"ב השוו חז"ל גברא רבה לספר תורה, והנה נהגו העולם שכאשר מוצאים פסול בספר תורה, כורכין החגורה מעל המעיל, ולא תחתיו, לסימן שפסול הוא, וכאילו מכריז הס"ת ואומר: 'ספר שאינו מוגה אני, ואל תלמדו מתוכי בכמה חגורות'. כך זקוקני לחגור את עצמי, כדי להכריז קבל עם ועדה: 'אל תטעו בי ללמוד ממעשי', וכמו שאמרו אוי לו למי שהעולם מטעין בו. עכ"ד. והיה רבנו מטעים שניכר היה בדבריו, שנאמרו בשברון לב ובבכיה רבה, שהרגיש כן באמת בענוות צדקו, שאינו ראוי שילמדו ממעשיו, ואנן מה נענה אבתריה.

האם להושיט יד בברכת שנה טובה

ובראש השנה אחר התפלה כתבו הפוסקים סי' תקפ"ב, שמברך כל אחד לחברו 'לשנה טובה תכתב ותחתם'.
ואמר רבנו שלא היה נהוג במקומותינו לברך בהושטת יד, אלא לבא מן הדרך ובזמני שמחה. והוסיף ששמע מבעל ה'חזון איש' זצ"ל, שאמר בדרך צחות: "ידו של  אדם אינה כהפקר שיתפסנה כל אחד כחפצו" (ועל הגאון מוהרשא אלפנדרי ז"ל אמר רבנו, שהקפיד ביותר שלא ליתן יד, באמרו דלא מצינו כן במקרא ובדברי חז"ל, והוא מחוקות הגויים). וכשניסה פעם אחת לנשק את יד רבנו, נרתע לאחוריו, אך מיד הצטדק לפני אותו אדם ואמר, שבמדינותינו לא הורגלו כלל בכגון דא. ואף בזמני שמחה לא בירך את בני משפחתו בהושטת יד, וגם על כך אמר בשם החזו"א זצ"ל: "לקרובים אין אנו נוהגים בהושטת יד" (אולם אחת בשנה, בערב יום הכפורים לפנות ערב, לאחר ברכת הבנים בבית אבי רבנו הגרחי"ל ז"ל – אשר בירך אז את כל יו"ח בבכייה והתעוררות עצומה – נהגו לנשק יד האב וכן יד האם).

מה מברכים לשנה טובה…

ונוסח מחזורים ישנים "לשנה טובה תכתב ותחתם", וכהמג"א, וכן העתיקו הפוסקים. ובח"א (כלל קל"ט ס"ה) כתב, שנוהגין לברך שיכתב ויחתם לאלתר לחיים טובים. וב'אלף המגן' שעל ה'מטה אפרים' סי' תקפ"ב אות מ', כתב בשם אחרונים: "לשנה טובה תכתב ותחתם לאלתר לחיים טובים ולשלו'" (ואולי הוא צרוף ב' הנוסחאות). וכן נהגו רבים. ורבנו היה מאחל בימים אלו לבאים להתברך מפיו: "גוטע גזונטע יאהרן", וכן "שנה טובה ומתוקה", והוסיף: "כל מה שנגזר מן השמים טוב הוא, אלא שאיחולנו הוא שנרגיש את טובם ומתיקותם בפועל!".
ופעמים רבות היה רבנו משנן, שאם כי מטבע ברכת 'שהחיינו' נתקנה על עניינים מיוחדים ומסוימים בלבד, מ"מ דעת לנבון נקל שבהזדמנות זו שמודה לד' על שהחייהו והגיעהו לאותו זמן, ראוי ונכון שיעלה על לבו כל הטובות והחסדים שגמלהו ד', ויכלול בהודאה זו הודאה גם עליהם (ובפרט על דברים שיש עליהם ספק ברכת שהחיינו). ופעם בליל א' דר"ה, בגשת אליו אחד ממיודעיו שבמהלך השנה שחלפה הבריא ממחלה מסוכנת, אחזו רבנו בידיו ואמר ברגש רב: "עומד אתה לקדש עתה על הכוס, ברך, אפוא, בכוונה ובהתעוררות ברכת 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה', שיש לה לגביך היום משמעות יתירה!".

כשאוכלים את הסימנא טבא
ובהיה"ר שנהגו לומר אז, אמר רבנו על המין הראשון: "יה"ר מלפניך ד' או"א" וכו', ואח"כ אמר לפני כל מין "יה"ר מלפני אבינו שבשמים" וכו', כהנוסח שהדפיס הרח"י יעקובזון ז"ל ב"סימנא טבא". ואמר דאע"פ שמשמעות לשון הפוסקים שיש להזכיר שם שמים על כל מין ומין, מ"מ כיון דקשה לנו לכוון כראוי בהזכרת השם, הכי עדיף (ובבית רבנו אכלו הסימנים גם בליל ב' דר"ה, אך לא בעסק כבליל א').

להתפלל ותיקין

והוסיף רבנו שמה שנהגו רבים בזמננו להתפלל בימי ר"ה כותיקין (וכן נהג רבנו בשני ימי ראש השנה), אין זה מפני שרוצים להשכים קודם שיאיר האור [כהמנהג שנזכר ב'מטה אפרים' סי' תקפ"ד ס"א (עיין 'אלף המגן' שם סק"א), שהיו משכימים לבוא לבהכ"ס קודם עלות השחר], אלא מפני שהתפילה כותיקין מהודרת, ובר"ה משתדלים להדר בתפילה, כמו שמצינו בכמה הלכות שהזכירו הפוסקים להשתדל להדר בימים יותר ובפרט בר"ה (ומ"מ בתשובה לאברך מתלמידיו אמר, שתפילה בישיבה כשהיא באופן מסודר ובכוונה יתירה, ע"פ הנהוג בישיבות הק', עדיפה מתפילה כותיקין).

בסעודה

ובסעודת ראש השנה היה רבנו לומד עם המסובים משניות מס' ראש השנה, פרק בכל סעודה, וביארן בשפה ברורה להבנת כל המסובים (ולא זימרו בשעת הסעודה כבשאר שבת ויו"ט). ובשבתות שלפני ר"ה לימד בשעת הסעודה במ"ב הלכות ראש השנה, כמנהגו ללמד בכל שבת הלכות שבת והלכות חג בחג, מתוך ספר משנה ברורה. ובשאר שעות היום עיין בפיוטים שבמחזורים, ובפירושים ודרושים שנדפסו מגדולי הדורות עליהם.

ההתרגשות בתקיעות

אירע פעם בר"ה שסיפר אחד המסובים על שולחן רבינו על תלמיד חכם פלוני, שראה את אחד המתפללים מתרגש ביותר היה בעת ברכת התקיעות, ואמר לו: "וכי בברכת אשר יצר וכדו' הנך ג"כ מתעורר כל כך? ומאי אולמיא דהאי מהאי, הלא חיובם שווה, ולמה זה נרעשת בברכה זו דווקא?", ובשמוע זאת רבנו נזדעזע ואמר בסערת רוח: "היאך מלאו לבו של אותו ת"ח לצנן התעוררותו של אדם בזמן נעלה כזה?". ולא נתקררה דעתו זמן רב ממאורע זה. ובעובדא נוספת ששמע רבנו מפי תלמידו הערה כגון דא, הוכיחו רבנו שאין זה נכון כלל, ובוודאי מדרכי דקדוק ההלכה הוא להיזהר לפעמים בדבר מסוים יותר מחברו, כפי נטית והרגשת הלב, והראהו דברי הגרעק"א ז"ל במכתבו (מכתבי רעק"א סי' י"ב) לענין מצוות אכילת מצה וז"ל: "ולדעתי מי שיש לו מח בקדקדו ומאמין בתורת ד', איך לא יחוס על נפשו ולא יהא מתיירא שמצוה גדולה כזו, שאין לזכות בה עד תעבור שנה, ומי יודע אם יהי' נפסד בידו, ודי לנו בעו"ה במצוות הרגילין כמו תפילין וברכת המזון  שאין אנו מדקדקים בה, ולמה כזה במצוות אלו ר"ל", עכ"ל, עיי"ש.

ויצוין שבלוח האר"י נדפס שנים רבות שברוב בתי מדרשות בא"י, אין אומרים "למנצח לבני קרח מזמור" (תהלים מ"ז) שלפני התקיעות, עד שעורר רבנו על כך את הרה"ג המו"ל. ונשאל פעם רבנו ע"י צורב אחד, אלו טעמים מטעמי רבנו סעדי' גאון – הנדפסים במחזורים – ראוי לכוון בשעת התקיעות. ואמר לו רבנו: "בטעמים הללו תעיין ותתבונן לפני התקיעות, אבל בזמן התקיעות עצמן תהא כוונתך אך ורק 'רחמנא אמר תקעו'".

 

תשליך ליד ספל מים
וסדר תשליך, שהביא הרמ"א שם בס"ב, אמר רבנו על שפת בור המים שבשכונתנו, כמו שנהגו בירושלים, אף כשחדלו כבר מלהשתמש בו ולא היו בו מים (ועיין כף החיים סי' תקפ"ג סק"ל). ואירע שנה אחת שהבחין בבואו שגדרי הצניעות נפרצו שם, ולא בא, ולא שעה להפצרות הנאספים שהבטיחו שיסירו המכשול, אלא אמר בחצר בית הכנסת ליד ספל מים שמלאו שם. אולם כשהציעו לפניו בשנים הבאות – כשתוקן הדבר – לעשות כן, לא הסכים והמשיך לומר על שפת הבור כדי שנה.

 

(קטעים מתוך הספר 'הליכות שלמה')