"אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם" (דברים כ"ז, י"ב)
ראש השנה מתקרב. מתכוננים לקראת השנה החדשה, קונים לוח שנה. יש כאלו שקונים כדי לדעת מתי זמן תפילת ותיקין בכל יום. יש כאלו שרוצים לדעת מתי סוף קריאת שמע הראשון והשני. ויש שרוצים לדעת מתי חצות היום, עד מתי מותר להתפלל שחרית. שמחתי לראות שהמדפיס מאחל עם כל הלב: "תחל שנה וברכותיה", אמן כן יהיה רצון. המברך יתברך.
מקבלים לוח חדש, ומדפדפים. לראות כמה ימים יש לנו בחול המועד, אם זה פורים המשולש, או ערב פסח שחל בשבת. ומענין, מתי יחול ראש השנה הבא. אני מדפדף ונדהם. ביום האחרון לשנה הבאה עלינו לטובה, הוא שתל איחול חדש: "תכלה שנה וקללותיה!"…
רגע, מה פירוש? למה אתה פותח פה, מה עשיתי לך? אני מבקש להיכתב בספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה, ובריאות ועושר וכבוד! אבינו מלכנו מלא ידינו מברכותיך ומלא אסמינו שובע! אוכל תמר ורימון וקרא וכרתי וסלקא ומבקש שנה של תפוח בדבש, ואתה יודע מראש שאענה חלילה בשלילה, וזו תהיה שנה רצופה בקללות?!זה מה שמגיע לי בגלל שקניתי את הלוח שלך?! איפה הכרת הטוב?ובכלל, חשבתי. מה, יש לו רוח הקודש? והוא מדפיס את זה רק בעותק שאני קניתי?!
וכשחושבים, מבינים.כשכועסים ומקפידים, מתעוורים. "כל הכועס"- יהיה מי שיהיה!- "אם חכם הוא"- חכם כמשה רבינו! -"חכמתו מסתלקת ממנו!" (פסחים סו ע"ב). וכשבוחנים את הדברים, רואים שאין סיבה לכעס: אין צורך ברוח הקודש, כשזו גמרא מפורשת.גמרא? איזו גמרא?! הנה: "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תקן להם לישראל שיהיו קורין קללות שבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי, כדי שתכלה השנה וקללותיה" (מגילה לא ע"ב).
אז מה עשינו, במקום שתהיה קושיא על המדפיס, יש לנו קושיא על אביי, ועל עזרא הסופר! וזה כבר לא כלפי, אישית וביחס לשנה הבאה בלבד. אלא עמד עזרא הסופר, שראוי היה שתינתן התורה על ידו אלמלא קדמו משה (סנהדרין כא ע"ב), ותיקן כן לכל ישראל, בכל הדורות! כאלו צפה מראש שלא תהיה שנה בלי קללות!
אילו היה חי בזמן הגלות, ניחא. שהרי מיום שחרב בית המקדש אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו (סוטה מט ע"א). אבל עזרא הסופר בנה את בית המקדש השני, חידש את עבודת הקודש, ביטל יצר הרע של עבודה זרה (יומא סט ע"ב) והחליש יצר העריות (שם) ודאי קיוו לטוב. ודוקא הוא תיקן שיקראו בשלהי כל שנה את התוכחה, כי השנה רצופת קללות היתה, ויהי רצון שתכלה היא וקללותיה!
וכשמעיינים, גוברת הפליאה: אם מתפללים, הרי זה כדי שנענה, שנפעל. לא בגדר תפילת שווא. ואם נפעל במרום ואכן תכלה שנה וקללותיה, מה יש לבקש על כך בשנה שאחריה? הלא הומתקו הדינים וכלתה הקללה!
הא?! מה התשובה? איי, היא כה פשוטה! התשובה היא, שברכה וקללה אינם מושגים מוחלטים, אלא יחסיים, ואין סוף לדרגותיהם.
אני זוכר, בסיביר, לא היה לחם לאכול, סבלנו חרפת רעב. בוססנו בשלג בנעלים קרועות, הצטמררנו בקור העז בחולצה קרועה. כשהתקרב ראש השנה, על מה חשבנו ב"תכלה שנה וקללותיה"? רבונו של עולם, אנא, שבשנה הבאה יהיה לחם לשבע, שבטננו לא תהמה ברעב. שיהיו לנו נעלים שלמות, וחולצה שלמה . ואם נישא חן וחסד בעיניך, ותעניק לנו בטובך מעיל, מעיל חם, מבד עבה, אריג שעיר, יהיה זה 'מעין העולם הבא'. ומי מדבר על כפפות חמות, גן העדן העליון! איך אמר החידושי הרי"ם מגור זצ"ל? "וירא בצר להם, בשמעו את רינתם" (תהילים קו", מ"ד): כששומעים על מה הם שמחים, על מה הם מרננים, רואים כמה צר להם. איזו שמחה היתה בתפוח אדמה, בזוג גרבי צמר שלמות!
ועזר הקדוש ברוך הוא, ויצאנו מאפילה לאורה, משעבוד לגאולה, סוף סוף יש לחם לשובע, וחולצה שלימה, ונעליים טובות, ואפילו מעיל וכפפות. איך ההרגשה, גן עדן?! שיר ושבח, הלל וזמרה?! איפה! ראה נא בעוניינו, אב הרחמן. כזה מעיל פשוט, ורק אחד. אנא, תכלה שנה וקלולתיה, שנמלא את הארון, ואת מגירת הנעליים. כי יש לו מנה, רוצה מאתיים…רוצה מאתיים, מילא. זה טבעו של עולם. אבל לראות במנה קללה?! הרי זו כפיות טובה, חלילה! קודם כל, נודה על המנה, אחר כך נבקש על המאתיים! נודה על השנה שעברה, ועל כל השנים עד הנה. נודה על החיים, והבריאות, וזה כולל כה הרבה! ונודה על הלחם לאכול ועל הבגד ללבוש, ועל קורת הגג. נודה על המשפחה ועל החברה, ועל הכל, ה' אלוקינו, אנחנו מודים לך ומברכים אותך!
אחר כך, נבקש עוד.נודה על התפוח, ונבקשו בדבש.כי אם לא, חלילה- נקרא פסוק עם רש"י, שום דבר מעצמי: "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה'… על הארץ, ואדם אין לעבד את האדמה" (בראשית ב', ה') וכתב רש"י: "כל עשב השדה טרם יצמח", ולמה? "כי לא המטיר", ומה טעם לא המטיר? לפי ש"אדם אין לעבוד את האדמה"- ואין מכיר בטובתם של גשמים. וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם- התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים.
מה כתוב כאן? כל ילד יודע: לא היה מי שיתפלל, ולכן לא ירדו הגשמים.וזו טעות. לא זה כתוב ברש"י!קרא שוב: לפי ש"אדם אין לעבוד את האדמה", ואין מכיר בטובתם של גשמים. ופרש המהר"ל מפראג בספרו "גור אריה": 'ואסור לעשות טובה למי שאינו מכיר בטובה!' ואנו, מקבלים כה הרבה, ועסוקים רק במה שעדיין אין לנו. מבקשים רק תוספת, ורואים במה שיש "קללה". היש אי הכרת טובה גדולה מזו?!
האם חתמנו חוזה, מישהו הבטיח לנו שמה שיש ישאר בידינו? הלא מימין ומשמאל אסונות ומצוקות! בריאות מתערערת, פרנסות מתקפחות, בתים מתפרקים. הקרקע רועדת, השטיח נשמט והגג קורס. ואנו, התפוח בידינו. רק הדבש חסר לנו!
ומה יאמרו במרום?! אסור- לעשות- טובה- למי- שאינו- מכיר- בטובה!לא זו הדרך! לטובתנו, לאושרנו, חייבים לשנות מבט. קודם כל, להכיר בטובה. קודם כל, להודות על היש. לבקש שיתמיד. ואז, להתפלל! תודה לך, רבונו של עולם, שהחלת עלינו את השנה וברכותיה! ברכות כה רבות, טובות גדולות ועצומות! ואז, באספקלריה זו, תכלה שנה וקללותיה. מה שלא היה מושלם, שיהיה.
תודה על התפוח, כשלעצמו. ואנא, הוסף לו דבש!ואת הברכה מברכים על התפוח, ולא על הדבש!
(מתוך והגדת ראש השנה)
1/456