"עם לבן גרתי" (ל"ב, ה')
המרחב בו כולנו חיים ופועלים, העולם שסביבנו, מלא באתגרים, משימות, תפקידים ושליחויות. כל מי שאנו רואים עוסק במשהו, מנסה ליישם מדיניות כזו או אחרת, נושא עמו את שליחותו ותפקידו. כל אדם – הבכיר ביותר כמו הפשוט ביותר – חש שיש לו משהו שעליו לעשות, משימה שברצונו להוציא אל הפועל, יעד אליו הוא חותר לאורך שנות חייו.
במרכז כל ברואי אנוש, העוסקים כל אחד בתפקידו, נמצאים גם אנו – היהודים, בניו בחיריו של מלך מלכי המלכים, הקבוצה ששייכת לבורא עולם. במונחים עולמיים אנו קהילה קטנה יחסית, שיש לה ייעוד נבחר ברור, מטרה משותפת אחת. מהו התפקיד שלנו כאן? מה המשימה הייחודית המוטלת עלינו? מהי אותה שליחות בלעדית המוטלת על כל אחד מאיתנו?
ידיעת התשובה לשאלה הזו, היא נחוצה ובעלת משמעות קריטית עבורנו. הרי אף אחד לא רוצה לבלות כאן 120 שנה, בלי לדעת עבור מה הגיע לכאן בכלל. אף אחד לא רוצה להעביר כאן את שנות חייו, בלי לדעת להתמקד בביצוע המשימה המוטלת עליו. אף אחד לא רוצה לשהות בעולם הזה, בלי לדעת מה הוא אמור לעשות כאן.
אם נביט בפועל המגיע לראיון עבודה, נבחין כי מה שהכי חשוב לו – הוא לדעת מה המעסיק שלו רוצה ממנו, מהו התפקיד המוטל עליו. זה חשוב לו כדי למלא את תפקידו כראוי, וגם כדי לאפשר לו להתמקד במילוי משימותיו וביצוע שליחותו באופן המיטבי, בלי להתבלבל ולטעות בעיסוק בנושאים שאינם נוגעים לתוקף תפקידו. כל אדם המגיע למקום עבודה או למינוי כלשהו, שואף לדעת מהי בדיוק הגדרת תפקידו, כי הידיעה הזו היא הבסיס לכך שיוכל למלא את תפקידו באופן הטוב ביותר.
לפיכך, גם אנו, בהגעתנו הנה לעולם הזה, שואפים לדעת מהו התפקיד שלנו. אנו רוצים לבצעו באופן הטוב ביותר, שואפים להיות ממוקדים בו, לדעת להפעיל את כל מה שאנו עושים כאן, כולל כל פרטי החיים השגרתיים, כמובילים למטרה הזו. אם כן, הדבר הראשון שעלינו לגלות הוא מה באמת המשימה המוטלת עלינו, מה השליחות שלנו, מה הייעוד שלנו כאן?!
ובכן, לכל יהודי ויהודי יש את התפקיד המיוחד שלו, שליחות מיוחדת שמן השמים ייעדו לו, ורק לו. אולם ללא ספק, תכלית תפקידו של כל יהודי ויהודי בעולם הוא לעשות את רצון ה', לעשות נחת רוח לאביו שבשמים, לפעול במעשיו ובתהלוכותיו שמחה וקורת רוח לבורא עולם. זה לא משנה אם היהודי מבוגר או צעיר, עשיר או עני, יהודי העמל לפרנסתו או יושב אוהלים. זוהי התכלית המתבקשת מכל יהודי, בכל גיל ובכל מצב, בכל מקום ובכל עת: לעשות נחת רוח לבוראו!
כשמהות התפקיד הזה ברורה, כשהייעוד הזה חד ונחרץ, כשהמטרה הזו ממוקדת – כל פעולה שאנו עושים, נועדה לשרת את המטרה הזו, וזה מה שמקדש אותה, מעטר אותה בהילה רוחנית. גם כשיהודי אוכל או ישן או עושה כל פעולה אחרת שכל ברואי עולם עושים – אם המטרה שלו היא להגשים את ייעודו, אם הרצון שלו הוא לחתור למטרתו בחיים – לעשות נחת רוח לבוראו – בכך הופך המעשה השגרתי הזה לכלי שרת המוביל להצלחה רוחנית נכספת, הופך למדרגה שמקרבת אותו לה'.
זו התובנה העומדת מאחורי המילים המרטיטות שאומר יעקב אבינו, בשובו משהותו אצל לבן הארמי: 'עם לבן גרתי', ודרשו חז"ל – 'ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים!' ולכאורה, וכי יעלה על הדעת שיעקב אבינו בחיר האבות יעשה מעשים רעים? וכי יתכן שלבן הארמי הצליח להשפיע עליו ולהסיט אותו מדרכו הטובה והישרה?!
אלא שבמילים אלו, מבקש יעקב אבינו לחדד באוזנינו מסר נוקב: 'עם לבן גרתי' – חיי התנהלו עם לבן יחדיו. גרנו באותו בית, פעלנו וטיפלנו בצאן יחדיו. עשינו אותם מעשים, ביצענו אותן פעולות. ולמרות זאת, בעוד מעשי לבן עוסקים בתענוגיו האישיים, הרי שמעשיי שלי היו שונים בתכלית, והובילו לייעודי האמיתי, למטרתי בחיים, להתרוממות רוחנית!
כלומר: אף שעיסוקינו היו שווים, מעשינו זהים, פעולותינו דומות – הייעוד והמטרה שלנו היו שונים. בעוד לבן הארמי מכוון מטרה להרע ולהשחית, ומעשיו הם כלי בדרכו הרעה וגדושת החטאים, מעשי יעקב מכוונים למטרה אחרת – להתעלות, להתרומם, להתקרב לה'. הם חיו בצמידות, חייהם התנהלו באותו אופן, אך כל אחד הוביל לכיוון אחר!
משל למה הדבר דומה, לשני אנשים הנוסעים בדרך, זה לחתימת עיסקה שתניב לו הון רב, וזה לבצע פשע מסוכן. שניהם נוסעים באותה רכבת, ייתכן שהם ישובים זה לצד זה, אך מסעו של הראשון מכוון לרווח כספי גבוה, בעוד מסעו של השני הוא מסע לשאול הרוע הצרוף. הפער ביניהם אינו במישור המעשי, אלא בכוונה ובמטרה, בתחושת השליחות הפועמת בהם!
וזה יתרונו של היהודי על פני כל ברואי תבל. כמו כל יצורי עולם, גם היהודי הולך לישון וקם, עובד ומפרנס, אוכל ושותה. אך המטרה שלו שונה, השליחות שבוערת בתוכו היא אחרת – נעלית, מרוממת, חושקת בקרבת אלוקים. ולכן, כאשר ייתקל היהודי בהתמודדות בדרכו, באתגר לא פשוט, בבלבול או בערפל המכסה את עיניו – נשאר הוא צמוד למסלולו המקורי ומוסיף לחתור בעוז לקרבת ה', ודבר לא יסיט אותו ממסלולו.
הבה נחדד את כוונון המחשבה שלנו. אנו יהודים, יש לנו מטרה בחיים. כל מה שאנו עושים – צריך להוביל למטרה הזו, מכוון להגיע אליה. 'לעשות רצונך אלוקיי חפצתי' – זה רצוננו, בזאת חשקה נפשנו. וככל שנחדד את התובנה הזו בליבנו ונפעל על פיה ורק על פיה – כך נזכה שחיינו יתנהלו על מי מנוחות, ונוכל לנצח בכל אתגר והתמודדות. לעולם לא נתבלבל מול נסיונות היצר, ותמיד נוסיף להתעלות ולהתקרב לבורא כל עולמים – כי זו שאיפתנו ומטרתנו בחיים!
סירוב מוזר…
נוסע היה רבן של ישראל, ה'חפץ חיים' זצ"ל בין ערים ועיירות, מוכר את 'מרכולתו' – הלא היא ספריו הקדושים, עליהם עמל ובכתיבתם יגע כל ימי חייו. לא רק שעמל בהתמדה מופלאה שלובה בגאונות מדהימה לברר מקחם של ראשונים, אלא שהשקיע את כל מרצו וכוחותיו בעריכת ספריו הנודעים, 'משנה ברורה', 'חפץ חיים', 'שמירת הלשון', ועוד חיבורים וספרים רבים. ובאותם ימים, כשחנויות ספרים לא היו נפוצות, גם היה מכתת את רגליו כדי למכור את ספריו ולהפיץ את תורתו.
ויהי באחת העיירות בהן ביקר, ובתום 'מסע מכירות' שלא הניב מכירה של ספרים רבים, פגש בו יהודי על אם הדרך, ניגש אליו ושאלתו בפיו:
'כבוד הרב! האם לא חבל על הזמן והמאמץ? לימוד התורה המעמיק, כתיבת הספרים ברוב עמל, הפצת הספרים בטירחה כה רבה – אינם מביאים לכם לא פרנסה ולא כבוד, בקושי כיסוי העלויות בדוחק. מדוע הרב משקיע כל כך הרבה כוחות ועמל במשימה הזו? וכי לא עדיף לפעול בכישורים הגאוניים הללו כדי להשיג פרנסה טובה יותר, מעמד גבוה יותר? וכי לא נכון יותר לפעול באותם כוחות כדי להשיג פרנסה טובה, בית יפה, תנאי חיים נוחים?!' – תמה.
חייך אליו ה'חפץ חיים', והשיב לו בסיפור: מעשה באדם שהלך בדרך ארוכה, ולפתע התקדרו השמים בעננים אפורים, ומטר החל לרדת. תוך כמה דקות התחזק הגשם והפך למבול של ממש, ואותו יהודי עמד בדרך כשרק כותנתו לעורו, ונרטב עד לשד עצמותיו. הוא מביט אנה ואנה כמחפש מוצא מהסבך אליו נקלע, והנה נראה כי הגיעה הישועה – מכונית חדשנית מאיטה את נסיעתה, מתקרבת אליו ועוצרת לצידו…
הנהג שברכב מזמין את ההלך לעלות לרכב, אך זה מסרב להזמנה הנימוסית. הנהג מפציר בו, מסביר כי הגשם הולך ומתחזק יותר ויותר, ומה יעשה האיש בעומדו תחת כיפת השמים ללא כל הגנה? – אך האיש מוסיף לסרב לעלות. הנהג מוסיף לתאר את הקור העז שלבטח יבוא בשעות הערב, את תחזית מזג האוויר הקובעת כי הגשם רק בראשיתו, וההלך ממשיך לעמוד בסירובו…
'אולי בכל זאת?' – נכמרים רחמי הנהג, והוא עומד ומתחנן לאיש הזר בתחנונים של ממש. 'תראה את הגשם, את העננים שעוד בדרך, את הרוחות שמתחילות לשרוק מסביבנו. אני לא יכול להשאיר אותך כך לבד בצד הדרך, לחסדיו של מזג האוויר. אולי בכל זאת תעלה לרכב, ותשמור על עצמך מהחורף שהחל לתקוף?' – מבקש הנהג.
'לא ולא!' – שב ההלך על תשובתו, מניד את ראשו לצדדים. 'מכבד את רצונך!' – מכריז הנהג, 'רק תסביר לי את ההגיון: הלא אתה רואה חורף, גשם עז ניתך ארצה. הנך עומד כאן לבד על אם הדרך, נטול כל הגנה מפגעי מזג האוויר. למה מסרב הנך להיענות להזמנתי לעלות לרכבי? מדוע אתה מתעקש להישאר בדרך, במקום להיכנס לפינה מוגנת ולנסוע אתי?'
חייך ההלך מעבר לטיפות המים שנשרו מכובעו הרטוב, והשיב לנהג גומל החסד: 'הלא תבין ידידי, כי אתה נוסע לכיוון מזרח, בעוד אני יצאתי לדרך ממזרח למערב. הצטרפות אליך תוביל אותי לכיוון ההפוך מהכיוון אליו אני חותר, הרכב שלך ממשיך כאן לכיוון ממנו יצאתי ומרחיק אותי מהיעד שאני צריך להגיע אליו. הייתי עולה על הרכב שלך בשמחה, אבל לא במחיר שאני אגיע לכיוון השני מהכיוון אליו אני רוצה להגיע!'
ה'חפץ חיים' סיים לשאת את משלו, ונענה לשואלו: 'אתה שואל למה אני לא משקיע את כוחותיי בלצבור הון, למה אני מקריב את כישוריי וזמני ללימוד והפצת תורה במקום לקנות עושר ונכסים? הלא תבין, כל אדם משקיע את כוחותיו במה שמקדם אותו ליעדו, מתאמץ למען האתגר המוביל את חייו.
ואני' – המשיך ה'חפץ חיים' והסביר – 'מטרתי האחת והיחידה היא לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו. זו מטרתי, זה תפקידי, זו שאיפתי היחידה, זו מגמתי בחיים. לימוד התורה, יגיעה בתורה, הפצת תורה – אלו כלים המובילים אותי למימוש שאיפתי בחיים, להשגת החזון שלי. השגת עושר, נכסים, כבוד ומעמד – כל אלה אינם משרתים את האינטרס שלי, הם לא מובילים לייעוד שלי בחיים, ולפיכך מיותרים הם בעיניי!'
המסר המרומם הזה, העולה מהסיפור ששמענו מהמשפיע הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, יש בו כדי לנקות את המשקפיים מערפל העולם הזה, לזכך את המבט, לכוונן את הלב. אנו נמצאים כאן למטרה מסויימת, מאוד ברורה, מאוד חדה, מאוד תכליתית – להתקרב לבורא עולם, לעשות את רצונו, להביא קורת רוח בהיכלו.
כל מה שמשרת את המטרה הזו – נשמח ונגיל לעשותו, נשתמש בכל הכלים – רוחניים כגשמיים, כדי להגיע לייעוד הזה. וכל מה שלא מקרב אותנו למטרה הזו – הופך למיותר, לא מצליח אפילו לבלבל אותנו. כי יהודי הוא ממוקד מטרה – לעשות את רצון הבורא ולעשות לו נחת רוח, ולמען מטרה זו ורק למענה הוא פועל כל ימי חייו!
מחזה מרטיט במחנה…
היו אלה הימים הנוראים היותר עלי אדמות, תקופת מלחמת העולם השניה. ארצות אירופה עלו בעשן, מיליוני יהודים עלו והתעלו לגנזי מרומים במסירת נפשם על קדושת ה'. מחנות הריכוז וההשמדה היו צפופים בהמון אדם, כשאיש אינו יודע מתי יבוא יומו…
בין רבבות היהודים ששהו במחנה אושוויץ, היה גם האדמו"ר הרה"ק רבי שמואל צבי הורוביץ מספינקא זי"ע, שבאותם ימים עוד היה בחור צעיר. כמו יתר היהודים שתה גם הוא את כוס התרעלה עד תומה, ובאחד הימים חש כי כוחותיו לא עומדים לו יותר, והוא חיפש יהודי שיוכל לחזק את לבו, אולי לומר לו אימרת שפר שתעצים את אמונתו לנוכח הקשיים והנסיונות…
הוא פונה אנה ואנה, והנה הוא נתקל בבחור היושב על אבן, ופיו ממלמל משהו. הוא מתקרב אליו ומנסה ללכוד את תשומת לבו – בתקווה כי הלה יחזק אותו, אך הבחור – עיניו עצומות, מצחו מקומט במאמץ, ופיו מוסיף למלמל הברות שקטות. הוא מתקרב אליו יותר ומנסה שוב להפנות את תשומת לבו – אך הבחור שקוע בשלו, פניו מעידות על ריכוז גבוה, והוא מוסיף למלמל…
הרבי מספינקא זיהה את הבחור, הלא הוא הבחור הקדוש ליפא הלברשטאם הי"ד – בנו של האדמו"ר הרה"ק בעל ה'שפע חיים' מצאנז זי"ע. הבחור היה עלם צעיר, והמחזה המרטיט בו הוא נראה יושב על אבן וממלמל הברות לא ברורות בעומק השאול באושוויץ – עורר את סקרנותו של הרבי מספינקא. מה הוא מחפש כאן? מדוע הוא יושב כך, ומה הוא ממלמל?!
לאחר שניות ארוכות של המתנה, פקח הבחור את עיניו, ונפעם לגלות כי מישהו עומד ומביט בו. ואז שאל אותו הרבי: 'אמור לי בבקשה, מדוע אתה יושב כך? במה מוחך מאומץ כל כך, מה כה מטריד אותך בעומק השאול בו אנו נמצאים, ומה אתה ממלמל ללא הרף בשקט ובריכוז גבוה?'
הבחור שמע את השאלות, הניף את אצבעו לעבר ארובות המשרפות, והשיב כשדמעות לחות בזוויות עיניו: 'הנה, כאן אני רואה את ארובות המשרפות, בהן מוסרים יהודים רבים כל כך את נפשם על קדושת השם. אני משער' – אמר הבחור הקדוש ואנחה נעקרה מלבו – 'שאני הבא בתור, זה עניין של זמן, שעות או ימים…'
הרבי מספינקא ניתר ממקומו. לא רבים העיזו במחנה לדבר, או אפילו לחשוב, על העתיד הנורא המצפה להם. והנה הבחור מספר על כך ביישוב הדעת, ומוסיף:
'אני עומד לעלות לישיבה של מעלה, ואני רוצה להגיע מוכן, תוך שאני שולט בחומר שלמדתי כל חיי. לכן אני יושב ומשנן את כל מה שלמדתי, חוזר על התורה שלמדתי בעולם הזה, למען אזכור אותה היטב. אני רוצה להיות ערוך ומוכן לרגע בו אכנס בשערי שמים!' – אמר הבחור בפשטות…
לימים, סיפר האדמו"ר מספינקא את דברי הבחור, והוסיף בקול מצמרר: 'שוו בנפשכם, בחור לא מבוגר, עלם צעיר ממש, שנמצא בעומק השואה האכזרית אי פעם. כולם מסביב שרויים ושקועים במלחמה על החיים, והבחור הזה – ממוקד מבט, מכוון מטרה, חותר ליעד של חייו – לדעת, להכיר ולשנן את התורה כולה על בוריה!
והרי שם במחנות' – הוסיף הרבי – 'לאיש מאיתנו לא היה כח לחשוב, לא היתה יכולת להרהר על העתיד. אבל הבחור הזה, שמחשבתו ומבטו נתונים ומפוקסים למטרתו העילאית הנכונה – לא התבלבל ולא היה נבוך. הוא הוסיף לפעול לפי השליחות שלו, שינן את התורה כדי להכין את עצמו, ודבר לא הרתיע אותו או שינה את תוכניותיו!'
סיפור מופלא זה, אותו סיפר נכדו של הרבי מספינקא – הגה"צ רבי יעקב יוסף טווערסקי שליט"א רב קהילת ויז'ניץ מונסי בלייקווד, מעורר השתאות, מרטיט כל לב:
לפנינו בחור צעיר לימים, הנמצא בעומק השואה האכזרית שהיתה מימות עולם. הוא יודע שזה עניין של זמן עד שחייו יילקחו ממנו, מביט מרחוק אל עבר ארובות העשן ומבין שעוד מעט גם תורו יבוא. ובכל זאת – הוא ממשיך להיות צלול בדעתו, איתן במחשבתו, ממוקד במטרתו: לנצל את הזמן. לקנות את התורה. לשנן את לימודיו. להתכונן לחיי הנצח!
התנאים שסביבו אינם משפיעים עליו, האיומים על חייו אינם מרתיעים אותו, הלחץ מפני עלייתו השמימה לא מבלבל אותו ולא נוטל את שלוות נפשו. כי הוא ממוקד מטרה, לבו ונפשו מכוונים למשימה, השליחות שלו נמשכת ואף מתעצמת: לקנות עוד ועוד תורה, להיות מוכן לרגע בו ייכנס בשערי שמים!
הבה נלמד מהסיפור הזה את המסר לחיים שלנו, שברוך ה' מתנהלים בתנאים טובים יותר, ודווקא לכן – – –
הבה נזכור להיות ממוקדים במטרתנו האמיתית בחיינו כאן, ניצול הזמן לקנות קנייני נצח, השקעת מאמץ במה שיעניק לנו תועלת נצחית, עבודה מאומצת בכיוון הנכון – עשיית נחת רוח לבורא עולם. זו מטרתנו, זו שאיפתנו. וככל שנהיה ממוקדים בה, ככל שהיא תוביל אותנו, ככל שנמדוד כל אתגר או משב רוח לפי התועלת שיביאו עימם להגשמת תכליתנו ותפקידנו – כך נוכל להגיע אל מטרתנו באמת, ולהגשים את שאיפתנו – לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו!
ההשקעה הנכונה…
אל בית הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל נכנס יהודי נכבד ונשוא פנים, רואה חשבון השותף באחת הפירמות הגדולות בארץ. הוא מביט בבית הישן והמתקלף, בדלות הנוראה ובמיטת הסוכנות הפשוטה ששימשה את הרב שטיינמן כל חייו, ולא הצליח לעצור בעצמו: 'כבוד הרב יעבור לדירה אחרת לכמה ימים, ואני מארגן כאן לרב שיפוץ דה-לוקס, בית מפואר כראוי למעמדו של אחד ממנהיגי היהדות!'
הרב שטיינמן חייך, זו לא הפעם הראשונה ששועי עולם באים למעונו ונדהמים מהפשטות השוררת בבית. הוא ביקש מרואה החשבון הנודע להתקרב ולהתיישב, ואז שאל אותו: 'מתוקף תפקידך כרואה חשבון בכיר, אמור לי בבקשה. אם מציעים לי עיסקה שתניב עשרה אחוזי רווח, או עיסקה המניבה מאה אחוזי רווח – במה לבחור?'
הלה חייך והשיב: 'נו, שאלה קלה… ברור, בעיסקה המבטיחה רווח של מאה אחוז!'
'זה מה שאני עושה…' – אמר הרב שטיינמן. 'השקעה בבית בו אני מבלה את חיי הקצרים כאן – היא השקעה שהרווח עליה נמוך, נמוך מדי מכדי להשקיע בו. אני משקיע רק במה שמניב מאה אחוזי רווח – חיי נצח. השקעה רוחנית זו השקעה שמניבה מאה אחוזי רווח, לנצח נצחים. אני משקיע רק בהשקעות מובחרות כאלו!'
סיפור זה, מחדד לנו את התובנה האמיתית: כל השקעה בקנייני העולם הזה – היא השקעה קצרת מועד, לטוות קצר מאוד… השקעה רוחנית – היא ההשקעה הרוחנית, היא המובילה לרווח האמיתי, הבה נתמקד בהשקעות שמניבות רווח אמיתי, וכך ננצל את חיינו בצורה המיטבית כדי להגשים את ייעודינו בהם!
1/95