מי שלא כִּוֵּן בפסוק הראשון של קריאת־שמע, לא יצא ידי חובת המצוה; ואם נזכר בכך לאחר שהמשיך בקריאתו, עליו לשוב ולקרוא את כל הפרשה הראשונה מתחילתה ועד סופה, וזאת אף במקרה שמסופק אם כִּוֵּן. ונחלקו הפוסקים בנוגע למי שנזכר בכך בסוף אמירת הפסוק, אם די בכך שיכוון אז את הכוונה הנדרשת. כמו כן, אם לא כִּוֵּן באמירת 'ברוך שֵׁם', עליו לשוב ולאומרו, אך אם נזכר בכך רק בהמשך הקריאה, אינו צריך לשוב ולאומרו. [סעיף ד וס"ק יב ו־יד; ביאורים ומוספים דרשו, 14 ו־17]

אסור להפסיק בדיבור במהלך קריאת כל שלוש הפרשיות של קריאת־שמע, וביניהן. ובפרשה הראשונה אסור אף לרמֵּז באצבעותיו, או לקרוץ בעיניו, וכדומה, ואף לצורך מצוה; ונחלקו הפוסקים אם האיסור הוא רק כאשר ממשיך לקרוא תוך כדי רמיזה, או כשעוצר מקריאתו. ויש אומרים שאף בפרשה השניה אסור לעשות כן כי אם לצורך מצוה; וכן בין הפרשיות מותר לרמוז לצורך מצוה. ויש שכתב כי רמיזה שמטרתה למנוע הפרעה לכוונתו, מותרת אף בפרשה ראשונה. [סעיף ו, ס"ק יז-יח וביה"ל ד"ה לא; ביאורים ומוספים דרשו, 23, 26 ו־27]

מצות קריאת־שמע כוללת שלוש פרשיות: 'שמע', 'והיה אם שמוע', 'ויאמר'. בנוגע לפרשה הראשונה והשניה, נחלקו הראשונים איזה חלק מהן הוא מדאורייתא ואיזה מדרבנן: יש אומרים שהפסוק הראשון - 'שמע ישראל' - בלבד הוא מדאורייתא, והיֶתר מדרבנן; יש אומרים שהפרשה הראשונה מדאורייתא, והשניה מדרבנן; ויש אומרים ששתיהן מדאורייתא. והפרשה השלישית - הגם שמקיימים בה את מצות זכירת יציאת מצרים, קיום המצוה באופן זה של קריאת הפרשה הוא מדרבנן; וכן אמירת 'ברוך שֵׁם' היא מדרבנן. [ס"ק טז; ביאורים ומוספים דרשו, 22]