השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א
מדוע חשוב שהיהודי יקנה לגוי את החמץ שלו מעכשיו? • באופן שהיהודי לא עובר באיסור על חמצו הממושכן אצל גוי האם תנאי זה נאמר דווקא בהלוואה? • ומה הטעם של האחרונים שהסכימו להתיר חמץ שהיה ברשות היהודי בפסח? • שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ה' סימן תמ"א סעיף א' במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה'
גוי שהלווה מעות ליהודי, והיהודי משכן לגוי את החמץ שלו תמורת הלוואה, שאם היהודי לא יפרע את ההלוואה, החמץ של הגוי, והחמץ בידו של הגוי, ואמר לו היהודי, אם אני לא אפרע, אני מקנה לך את המשכון כבר מזמן ההלוואה, הדין הוא, שהיהודי לא עובר על איסור, כיוון שהחמץ של הגוי, ואפילו אם זמן הפירעון הוא לאחר הפסח, וממילא יוצא שבחג הפסח החמץ היה עדיין של היהודי, בכ"ז היהודי לא עובר עליו, כיוון שמשעה שהגיע זמן הפירעון והיהודי לא פרע את החוב, החמץ נקנה לגוי למפרע, ונחשב חמץ של הגוי, ואם החמץ לא היה ברשותו של הגוי, החמץ לא נקנה לגוי, ואומר המ"ב, דעת כמה אחרונים, שאם היהודי הקנה לגוי את החמץ, א"צ שהחמץ יהיה ברשות הגוי, אבל יש מי שמחמיר בזה.
המ"ב אומר, שיכול להיות שהיהודי חייב לבער את החמץ הזה לפני פסח, וטעם הדבר הוא, כיוון שעצם העובדה שיש ליהודי אפשרות לפרוע את ההלוואה לגוי ואז החמץ ממשיך להיות של היהודי, זה עצמו מחבר את היהודי עם החמץ, שהלא גם אם זמן הפירעון הוא אחרי פסח, והיהודי הקנה לגוי את החמץ למפרע, גם אם היהודי לא פרע לו את ההלוואה והחמץ נקנה לגוי למפרע, אבל בפסח עצמו, מכיוון שיש ליהודי אפשרות לפדות את המשכון ע"י שיפרע את ההלוואה, זה עצמו מחבר את היהודי עם החמץ, ויש בזה בעיה.
אומר המ"ב, שמדברי השו"ע משמע, שהיהודי צריך להקנות לגוי את החמץ מעכשיו גם אם זמן הפירעון לפני פסח, וטעם הדבר הוא, כיוון שאם הוא לא יקנה לו את זה למפרע, יש כאן בעיה של אסמכתא והגוי לא קנה, והחמץ הוא של ישראל, ואסור, אבל יש שמקילים בזה.
עוד אומר המ"ב, כל מה שמועיל שאם הוא אומר לו מעכשיו והחמץ נמצא ביד הגוי היהודי לא עובר עליו, זה רק כאשר מדובר בהלוואה, אבל אם היהודי אומר לגוי אני יעשה לך דבר מסוים, ואם אני לא יעשה לך, אני מקנה לך את החמץ למפרע, זה לא יועיל, כי זה אסמכתא בעלמא, והיהודי לא מרגיש מספיק שהוא חייב לגוי בשביל שהוא יקנה לו את החמץ אם הוא לא יעשה לו את הטובה ההיא, והחמץ לא נקנה לו.
מביא המ"ב מחלוקת אחרונים, באופן שהיהודי לא אמר לגוי מעכשיו, והחמץ אסור לעולם כי הוא היה ברשות ישראל, האם מחויב לפדותו מהגוי אחרי פסח ולבערו, דאל"כ, הוא נהנה מזה שפורע חובו, ומביא המ"ב, שהסכימו להתיר, כיוון שהיהודי לא פורע לגוי בידיים, אלא עצם זה שהחמץ נשאר בידי הגוי ממילא החוב נפרע, אבל שהישראל לא יתן לגוי בידיים את החמץ אחרי פסח אם החמץ ברשותו של היהודי.