הרב יהודה יעקבזון
בפרשת השבוע נאמר על יעקב אבינו ע"ה: "ויפגע במקום", ופירשו חכמינו ז"ל ש'פגיעה' זו משמעותה תפילה, וזוהי תפילת ערבית שתיקנהּ יעקב אבינו. וכתבו התוספות שדברים אלו הם כפי שיטת רבי יהודה – הסובר שניתן להתפלל מנחה רק עד תחילת השמינית האחרונה של היום, המכונָה 'פלג המנחה', ומאז ואילך זמן תפילת ערבית, שהרי בהמשך הפסוק כתוב: "וילן שם כי בא השמש", ונמצא שהתפלל ביום, טרם ששקעה השמש. ומסיימים התוספות, שלפיכך יפה המנהג שנהגו בזמנם להתפלל ערבית לפני השקיעה, שהוא כמנהג יעקב אבינו, מתקן התפילה.
ולדעת חכמים החולקים על רבי יהודה, ניתן להתפלל מנחה עד השקיעה וערבית רק מ'צאת הכוכבים' ואילך. ומסקנת הגמרא ביחס למחלוקת זו היא שכל אדם רשאי לנהוג כרצונו; אך כתבו ראשונים שלא ניתן לנהוג יום כך ויום כך, אלא כל אדם צריך לברור לו מנהג קבוע כאחת מהשיטות. וכך נפסק בשולחן ערוך.
ברם, הרמב"ם, בהתייחסו לשאלת תפילת ערבית כותב שאדם רשאי להתפלל לפני שקיעת החמה, והטעם: "לפי שתפילת ערבית רשות אין מדקדקים בזמנה, ובלבד שיקרא קריאת שמע בזמנה אחר צאת הכוכבים". והשאלה נשאלת מאליה – הלא רשאי אדם לנהוג כרבי יהודה, ומדוע הוצרך הרמב"ם לטעם זה שתפילת ערבית היא במקורה תפילת רשות? ורבו התשובות לשאלה זו, ואחת מהן – שכוונת הרמב"ם היא שאף מי שמנהגו תמיד כדעת חכמים, להתפלל מנחה עד השקיעה וערבית רק מצאת הכוכבים, בשעת הדחק רשאי להתפלל ערבית לפני השקיעה.
וכך נפסק בשולחן ערוך, שאף הנוהג כדעת חכמים רשאי בשעת הדחק להתפלל ערבית לפני השקיעה. ונחלקו הפוסקים אם הפסד של תפילה בציבור, דהיינו שאם ימתין עד לאחר צאת הכוכבים לא יוכל להתפלל ערבית בציבור – נחשב כשעת הדחק לענין זה. וכן בערב שבת, מי שקיבל עליו שבת לפני השקיעה – רשאי לסמוך על הסוברים שזמן זה נחשב ללילה, ולהתפלל ערבית לפני השקיעה, אף אם בדרך כלל הוא נוהג כדעת חכמים.
אולם, מי שהתפלל מנחה לאחר פלג המנחה, בכל מקרה לא יתפלל באותו היום ערבית לפני השקיעה. ויש שנהגו להקל אף באופן זה, כאשר מדובר בציבור שיהיה קשה לטרוח ולקבצו לאחר מכן לתפילה בציבור. ויש שכתב שגם אשה טרודה בטיפול בילדיה רשאית להתפלל מנחה וערבית יחד לאחר פלג המנחה.
[רמב"ם תפילה ג, ז, וכסף משנה שם; שו"ע או"ח רלג, א,
ומשנ"ב ה, ו ו־יא; ביאורים ומוספים דרשו, 17, 20 ו־21]