"כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ… וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ויקרא כ"ה, ב')
וכתב רש"י מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצוות נאמרו בסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה בסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.
ויש להבין מדוע דווקא כאן נרמז ענין זה, שכל דקדוקי המצוות נתגלו בסיני, הלא כך היה במצוות כולם על דקדוקיהם ופרטיהם, וא"כ למה דווקא בפרשת שמיטה נרמזה צורת מתן תורה, במה קשורה פרשת שמיטה להר סיני יותר משאר המצוות?
ונראה שלמצות השמיטה ולהר סיני יש מכנה משותף, ששניהם קשורים לאדמה, עיקרה של השמיטה מתייחס למלאכות הקשורות לקרקע, ואף הגילויים המתייחסים להר סיני באו על מצע אדמת ההר.
השוואה נוספת, שמתן תורה בחג השבועות היה לאחר ספירת שבעה שבועות מיציאת מצרים, כמו כן מצוות שמיטה היא כל שבע שנים ולאחר שבע שמיטות בא היובל.
כן כתב הכלי יקר (ריש פ' בהר) וז"ל: קרוב לשמוע כשעלה משה אל הר סיני אחר שבעה שבועות שספרו ישראל מ"ט יום מן פסח ועד עצרת, נתקדש אז אותו ההר ונאסר בזריעה וחרישה ביום חמישים שבו נתנה התורה, והוא זמן משיכת היובל לקרוא דרור וחופשי לכל ישראלי חירות על הלוחות, וע"י קול השופר של מתן תורה באותו זמן הגיד הקב"ה למשה ענין השמיטה והיובל, לומר שבמספר שבע ובמספר מ"ט אני נותן קדושה זו לכל א"י שיש לה דמיון ויחס עם הר סיני מצד היותה אוירה דמחכים, ואין תורה כתורת א"י והר סיני, ע"כ ראוי ליתן גם לארץ ההיא קדושת הר סיני אחר מספר מ"ט שנה, וכן במספר ז' (וראה בפרי צדיק (שמות עמ' פא) שהקדושה הראשונה הנזכרת בתורה ביחס למקום אמור בקשר להר חורב. וראה בשם משמואל (ויקרא כמ' שכד) על מעמדו של הר סיני כממוצע במקום ועל שמיטה כממוצע בזמן.). [וראה באלשיך]
והראני אמו"ר שליט"א בפירוש הגר"א לשיר השירים (א, יב) שהר סיני נחשב ארץ ישראל, על הפסוק "וקול התור נשמע בארצנו", כתב: ש"התור" אותיות "תורה", שהגיע עת ליתן תורה, "בארצנו" הוא הר סיני שהוא חשוב כמו ארץ ישראל (וראה בכוזרי (ב, יד – ד, ג) שמדבר סיני נמצא בתוך גבולות ארץ ישראל, כי ישנה מסילה צרה מארץ ישראל עד להר סיני, ושייך הכל לגבולות ארץ ישראל. ובמדרש תהילים (ס, ט) "וסיני מהיכן בא, אמר ר' יוסי מהר המוריה נתלש, הואיל ויצחק אביהם נעקד עליו, נאה לבניו לקבל עליו את התורה".).
ומצאתי שכ"כ האבן עזרא (תהילים ס"ח, י"ח) על הפסוק "רֶכֶב אֱלֹקִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן ה' בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ", ד' בם – שכינה בם בסיני בקודש, כי קדושת ארץ ישראל בהר סיני.