"אָמוֹר לָהֶם" (במדבר ו', כ"ג)
זכיתי להכיר את הרב שמשון דוד פינקוס, רבה של קהילת אופקים בדרום הארץ. הוא היה בעל פה מפיק מרגליות, והפך לאחד האוצרות היקרים ביותר של כלל ישראל.
ר' שמשון דיבר בישיבת 'נר יעקב' פעמים רבות, בכל פעם שהתקשרתי אליו לבקש שיישא דברים בפני התלמידים, היה עונה מיד: "מתי תרצה שאבוא, ר' יהושע?"
ואני הייתי משיב: "מתי שנוח לרב להגיע".
"מתי אתה רוצה שאבוא?", היה עומד על שלו.
"אם הדבר תלוי בי", הייתי אומר, "הייתי שמח אם הרב יוכל לבוא הערב".
"אני שם!".
"אני שם", זו הייתה תשובתו הרגילה, אף ש'שם' היה מרחק נסיעה של שעתיים מאופקים הדרומית!
תמיד נדהמתי מתשובה זו:
ביקשתי שיבוא, והוא תמיד השיב בחיוב. ותמיד היה עונה בשמחה, כאילו ישב בבית וחיכה לצלצולי. הוא לא לקח בחשבון את הנסיעה הארוכה כל כך, את עיסוקיו הרבים, את תפקידו כרב קהילה, ואת נסיעותיו בכל רחבי העולם לעורר לבבות של יהודים- למרות הכול הוא נענה להזמנתי בשמחה ובמהירות…
הרב פינקוס מעולם לא הפסיק להפליא אותי. מתוך כל הרבנים שדיברו בפני תלמידי 'נר יעקב' (והיו ביניהם מרצים דגולים רבים), השפעתו על הבחורים היתה ניכרת ביותר.
היו לו יכולות על-טבעיות. הוא אהב את ה' בכל לבו, והשפיע על אחינו בית ישראל ברחבי העולם לאהוב את ה' כמוהו.
סיפור אחד שסיפר בכמה הזדמנויות היה קשור אליו ואל נכדו של החפץ חיים, הרב הלל זקס, ראש ישיבת חברון וכנסת הגדולה:
לחפץ חיים הייתה נכדה שגרה ברוסיה הקומוניסטית רוב חייה. היא הייתה אישה חכמה ומשכילה מאוד, ובמקצועה הייתה פרופסורית למתמטיקה.
בשנות זקנותה עלתה לארץ ישראל, ור' הלל זקס, קרוב משפחתה, הלך לבקרה וצירף אליו את הרב פינקוס.
ר' שמשון היה מספר על ביקרו אצלה, ועל המסר העוצמתי שלמד בו.
כשישבו אצל האישה המבוגרת, שאלו אותה על הקשר שלה עם סבה הנכבד.
"את זוכרת את הזיידע?"
היא ענתה:" פגשתי אותו רק פעמיים בחיי. בפעם הראשונה הייתי ילדה קטנה. איני זוכרת הרבה מאותו ביקור".
"ובפעם השניה?"
"בפעם השנייה ביקרתי אותו ממש לפני שהלכתי לאוניברסיטה. האוניברסיטה נחשבה מוסד יוקרתי ללימודים גבוהים. הוריי היו מודאגים טרם יצאתי מהבית. הם חששו שאתנתק משורשיי היהודיים. ובתקווה להשפיע עלי לטובה, שלחו אותי לסבי, החפץ חיים, בעיירה ראדין.
"יצאתי מוורשא הקוסמופוליטית, ונסעתי ברכבת ואחרי כן בסוס ועגלה עד לעיירה הקטנטנה. גם כשהגעתי לעיירה לא תם המסע, כי בקתת העץ הקטנטנה של סבי שכנה בפאתי העיירה.
"הייתי ילדת עיר, הייתי רגילה לבתים רחבי ידיים ומוארים. כשנכנסתי לבית סבי ראיתי אותו יושב בחדר דל, שלא הכיל דבר מלבד ספרים, כיסא ושולחן. מקור האור היחיד היה כמה נרות. מראה זה היה נראה לי רחוק מרחק שנות אור ממה שהכרתי, וקשה היה לי להאמין שאנשים עדיין חיים בצורה כזו.
"'זיידע' פניתי אליו בטון מתגרה: 'פארוואס זיצטו דא אין דער פינסטער? למה אתה יושב בחושך?'
"לא התכוונתי רק לעובדה שהוא יושב לאורם הקלוש של הנרות. התכוונתי גם לרמוז בציניות לאורח החיים שלו, שנראה לי מיושן וחשוך.
"'למה לא תעזוב את החושך, סבא, ותצא אל האור? אנחנו כבר לא בימי הבינים. יש בחוץ עולם מודרני שקורא לנו אליו!'.
"החפץ חיים שתק רגעים אחדים ושקל את מילותיו", סיפרה הנכדה.
"לבסוף פנה אלי ושאל: 'את רואה את המטוסים שחגים מעלינו?'"
הנהנתי בראשי. באותו זמן תורת האווירונאוטיקה הייתה בחיתוליה.
"'זי וועלן מאכן אן עראפלאן וואס גיין אויף די לבנה – הם עוד ימציאו מטוס שיטוס לירח'".
אבל בכך לא סיים החפץ חיים לחזות את העתיד.
"'דו זעסט די באמבעס וואס זיי ווארפן? שמעת על הפצצות שמשליכים מהמטוסים?', הוא שאל, מתייחס לפצצות הראשונות – גרסה פשוטה של בקבוקי תבערה 'קוקטייל מולוטוב', שהושלכו באופן ידני ממטוסים צבאיים כדי לזרוע פחד וליצור נזק פסיכולוגי יותר מאשר לגרום סכנה".
שוב הנהנתי בראשי.
"לפתע הרים החפץ חיים את קולו ("ואמר בקול נבואי", היה הרב פינקוס מתבטא).
'"זיי וועלן מאכן באמבעס וואס וועט חרוב מאכן די גאנצע וועלט – הם ייצרו פצצות שתוכלנה להחריב את העולם כולו!'"
סבא החפץ חיים ניבא את המצאת פצצת האטום! הוא ניבא זאת לפני שאי מי המציא משהו שאפילו התקרב לכך".
ואז הביט החפץ חיים בעיניה של נכדתו וקרא: "מיר מאכן מענטשן – ואנחנו מייצרים אנשים! אנחנו פועלים לשפר ולזכך את האדם, להפוך אותו לאדם טוב יותר, ואילו הם, אנשי עולם המדע והתרבות המהולל שלך, פועלים להביא להרס האנושות!"
"און דו ווילסט אז איך זאל ארויסגיין פון מיין ליכטיגע וועלט צו אייער פינסטערע וועלט… ואת רוצה שאצא מהעולם המואר שלי, ואכנס לעולם החשוך שלך?!"
היה זה מסר עוצמתי על תכלית הבריאה ועל הסתכלותו של בן תורה על העולם.
הרושם שהותיר החפץ חיים על נכדתו נשאר כל חייה. זה מה שגרם לה לשמור על יהדותה. היא מעולם לא שכחה את הזיידע שלה!
זהו אחד הסיפורים, שהרב פינקוס מעולם לא עייף לספר ולחזור ולספר. והרושם העצום שהחדיר הרב בדרך סיפורו עורר בבחורים מהפכים ושינה אותם לנגד עיניי.
(מתוך 'בהיכלם'- הרב יהושע ליף ר"י נר יעקב)