"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע" (כ"ח, י')
שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיווה הוא הדרה (רש"י)
כשמתבוננים בדברי חז"ל על הרושם שהותירה יציאת יעקב מבאר שבע, ניתן לשים לב לנקודה נפלאה:
הרי יעקב אבינו לא היה רב העיר ולא מגיד מישרים דמתא. הוא לא נתן שיחות ולא עורר על פרצות, אלא היה ישוב בפינתו סגור בד' אמותיו, שקוד על דלתי תורה בהסתגרות ובהצנע, כפי שמכנה אותו התורה "איש תם יושב אהלים". והנה אף על פי כן, התורה מעידה עליו שהוא היה הודה וזיוה והדרה של העיר באר שבע!
הרי שמסגרת השפעתו של הצדיק על סביבותיו, אינה נמדדת לפי רמת התערבותו בעניינים ציבורים, וגם לא בהתבלטותו על פני שאר אנשי מקומו. לפעמים הצדיק יכול להיות מסוגר בד' אמותיו, אך השפעתו חורגת הרבה מעבר לגבולות מקומו ומצודתו פרוסה למרחקים, עד שהתורה מעידה בו שהוא הודה זיוה והדרה של העיר.
ושמעתי מתלמיד חכם נכבד ליישב באמצעות זאת את קושית העולם, מדוע לא מוזכר לא אצל אברהם אבינו ולא אצל יצחק אבינו שיציאתם עשתה רושם?
אך אין הקושיא עומדת בעינה, לפי שאברהם ויצחק היו עשירים גדולים בעלי מקנה לרוב ומכובדים בעיני אנשי מקומם, וגם עסקו כל ימיהם בהרבצת תורה ובזיכוי הרבים ובהחדרת אור האמונה בעולם, בודאי שיציאתם עושה רושם, ואין זה חידוש כלל, שחז"ל צריכים להאיר את עינינו על כך.
אולם יעקב אבינו שהיה צפון וטמון באוהלה של תורה, היה לנו לטעות ולחשוב שלא הורגש בעיר מבואו ומצאתו, והדבר לא השפיע כלל על בני המקום. מדגישה התורה ביעקב שאף יציאתו עשתה רושם, כי השפעתו של הצדיק על סביבותיו כאמור לא נמדדת לפי התערבותו בקהל, וגם כאשר ספון בחדרי תורה השפעתו ניכרת על כל תושבי המקום, וכל כניסה ויציאה משפיעה עליהם.
פלאי פלאים!
הגאון רבי זלמן רוטברג זצ"ל, ראש ישיבת 'בית מאיר', כותב בספרו 'אמרי דעת', שהיתה לו הזכות ללון במשך כשבועיים ימים בחדר אחד בסמוך לרבו מרן הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל, ראש ישיבת גרודנא ובעל ה'שערי יושר'. לדבריו, אותם הימים במחיצת רבו נשארו "חרוטים לעד בליבי ונפשי!…"
הוא מתאר כמה נקודות שזכה להיווכח בהן באותם ימים, בהם שהה בקירבת רבו הגדול. לדבריו, אותה הדמות של רבי שמעון שזכו התלמידים ליהנות מאורה בעת אמירת השיעורים העמוקים והנפלאים. את השתפכות הנפש בתפילותיו הזכות, את מאור הפנים שהעניק בקבלת פני תלמידיו וסתם האנשים שבאו לחלות את פניו, היא אותה הדמות המאירה שהקפידה להביא מעט מנוחה למוחו העייף מרוב עיון ועמקות בעסק התורה, וקיימה בהליכתה את ה'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'.
הוא למד אז על הסדר המופתי בו התנהל סדר יומו של רבו, הן בצרכי הרוח והן בצרכי הגוף, שכפי הגדרתו העניקו לו "שיעורים עמוקים בעבודת האדם". הוא נוכח לראות כיצד בשעת השינה וקודם לה שפתותיו של רבי שמעון מדובבות ומרחשות פרקי משניות, והגדיר זאת כך: "בזה סיפק רבי שמעון הכרח השכיבה, להעמקת והחדרת עצמיות התורה למציאות של תורה ממש".
רבי זלמן כל ימיו הזכיר בערגה זכות זאת שנפלה בחלקו, לעמוד מקרוב אחר הליכותיו של רבי שמעון. כי כל אורחותיו של צדיק ותלמיד חכם תורה הן, וההסתופפות בצילו משכילה ומאלפת, 'אורח חיים למעלה למשכיל'!
להיות דבוק בגדולי התורה וצדיקי הדור
שמעתי מאבי מורי שליט"א, שקודם הסתלקות אביו רבי דוב הי"ד בשנות המלחמה, הוא ציווהו על שלושה דברים. המרכזי שבהם היה להדבק תמיד בגדולי התורה ובצדיקי הדור!
ואכן, את מאמר אביו וצוואתו שמרה רוחו, ותמיד היה מתאבק בעפר רגלי החכמים. מלבד התועלת שהיתה לו עצמו מכך, הרויח שעל ידי כך הילדים בבית תמיד חשו את גודל הערכתו לתורה ולומדיה, וכך ינקו מקטנותם את השאיפות הנכונות לגדול בתורה ובעבודת ה'.
הבית של אבי מורי יבלחט"א, התנהל תמיד לאורם ולרוחם של גדולי התורה. בכל הזדמנות כשהתאפשר הדבר היה לוקח אותנו עימו לגדולי ישראל, ותמיד עורר וזירז לעמוד בסמיכות אליהם, להתחקות אחר הנהגותיהם וללמוד מאורחותיהם.
אחיותיי סיפרו, שבילדותן בעת שהיה עובר מרן ה'חזון-איש' זצ"ל תחת ביתנו, צועד לאיטו בהליכתו היומית הקבועה, היתה אמי הצדקנית ע"ה קוראת לכל בני הבית לבוא ולהביט בזיו פניו הקדושות. למרות היותן ילדות צעירות הרושם העצום נתן בהם את אותותיו.
ה'חזון-איש' שחש בכך שהן יוצאות במיוחד כדי להתבונן בו, היה מקדים לומר להן שלום בסבר פנים יפות. באחת הפעמים צבט בלחיה של אחת מהן ובירכה בחום, ובמקרה אחר כשהתבקש על ידה להעבירה את הכביש, תפס את ידיה בענווה ופשטות, ומילא את בקשתה.
בשנותיו האחרונות לעת זקנותו המופלגת, טרח מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל להגיע אל העיר וילנא. דבר ביקורו עורר הדים רבים והתרגשות עצומה. כל אנשי העיר למגדול ועד קטן התאספו לחזות בזיו קודשו, ולשמוע את נועם אמריו בבית המדרש הגדול והמרכזי בעיר. גם בני ישיבת 'ראמיילעס' של הגאון רבי שלמה היימן זצ"ל, בעל ה'חידושי רבי שלמה', יצאו בהמוניהם להשתתף במעמד קבלת הפנים, ובית המדרש התרוקן מלומדיו.
בחור אחד בלבד נותר רכון על תלמודו בהיכל בית המדרש, כאילו דבר לא אירע. היה זה בחיר תלמידי הישיבה, הבחור מיכל יהודה ליפקוביץ!
לימים, הוא תיאר לא אחת את קרב האיתנים שהתחולל בתוכו באותה שעה. הוא הגדיר זאת כאחד הניסיונות הקשים בהם התנסה בימי חייו. מצד אחד עמדו למול עיניו דברי המשנה: 'ותלמוד תורה כנגד כולם', שאין דבר כדאי וחשוב יותר מלימוד התורה. מאידך, מי יודע אם תעלה בידו שוב הזדמנות פז כזאת, לחזות בפניו של צדיק הדור וקדושו.
כך התחבט השקדן הצעיר בינו לבין עצמו במשך שעה ארוכה, האם אכן כדאי לנטוש את הגמרא ולצאת לכיוון בית המדרש הגדול אם לא. כמה וכמה פעמים הוא כבר סגר את הגמרא והתקדם לכיוון הדלת, אך דחף פנימי פעל בו לשוב חזרה למקומו ולתלמודו.
כך חלפו להן השעות הקרובות, אחריהן התבשר רבי מיכל יהודה שמרן ה'חפץ חיים' זצ"ל סיים את דבריו, והוא מתעתד בדקות הקרובות לעזוב את העיר. ליבו עלה על גדותיו בשמחה עצומה, שאכן הצליח לעמוד בניסיון ונותר ללמוד בשקידה והתמדה.
כעבור עשרות שנים, כאשר רבי מיכל יהודה כבר היה לאחד מזקני גדולי הדור, מקברניטי עולם הישיבות, נשאל על ידי אחד ממקורביו כיצד היה נוהג היום אילו ה'חפץ חיים' היה בא לבני-ברק. האם היה סוגר את הגמרא ויוצא לראותו, או שהוא עדיין איתן בדעתו מאז והיה ממשיך ללמוד בבית מדרש?
רבי מיכל יהודה נרגש למשמע השאלה. "ודאי, ודאי שהייתי הולך", קבע בפסקנות. והוסיף: "מתחרט אני על שלא השכלתי אז לצאת ולראותו…"
"מה השתנה"? תמה המקורב. "הרי אין הגמרא פחות חשובה חלילה מאז?"
השיב רבי מיכל יהודה כשדמעות צפות בעיניו: "הייתי אז בחור צעיר, ולא הבנתי שאילו הייתי זוכה לראות את ה'חפץ חיים', כל שבעים שנות הלימוד שלי אחר כך היו נראות אחרת…"
כך גם ידוע על הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל, ראש ישיבת 'באר יעקב', שרבות התאונן על כך שבילדותו החמיץ לראות את זיו פניו של ה'חפץ חיים'.
היה זה כאשר הגיע ה'חפץ חיים' לביקור חיזוק בביאליסטוק. רבי משה שמואל היה אז ילד כבן שבע או שמונה, ואביו הגאון רבי אריה שפירא זצ"ל, אב"ד ביאליסטוק, הפציר בו שיאות להתלוות אליו לראותו. אך הוא בתפיסה ילדותית מיאן, הוא רצה להמשיך לשחק בשעשוע כל שהוא עם שאר בני גילו.
כעבור עשרות שנים, היה מזכיר רבי משה שמואל עובדה מצערת זו, היו דמעות צפות בעיניו. "הזדמנות מיוחדת נפלה בחלקי והחמצתי אותה בידיים…" – הפטיר בכאב.
(מתוך סדרת הספרים הנפלאה 'אוצרותיהם אמלא')
1/162