סיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א: מורי ורבי הגה"צ רבי בנימין רבינוביץ זצוק"ל, דיין ומו"ץ העדה החרדית דפה עיה"ק ת"ו, היה ידוע ומפורסם ומפורסם בהתמדתו ושקידתו בתורה, וכל רגע בסדר יומו העמוס היה מנוצל לתורה ועבודת ה', אך בכל זאת לא חס על זמנו כשנצרך לחזק אברכים או בחורים צעירים. בכל פעם שעלו ובאו אל ביתו לעצה וברכה, היה סוגר את הגמרא ומכניס עצמו בטובת המבוקש ממנו. ובפרט היה ידוע כמדריך נפלא לצעירי הצאן, והיה מאריך עם בחורים יקרים בדברי הדרכה וחינוך, להתוות בפניהם את הדרך הישרה במסילה העולה בית קל.
בדידי הוי עובדא, בחודש תמוז האחרון לימי חייו, נצרכתי לשוחח עמו אודות כמה עניינים הנוגעים לציפור נפשה של היהדות החרדית ושמירת גדרי הקדושה של בחורי ישראל הטהורים, וכן כמה שאלות שהיו על הפרק בקביעת דרכי הקירוב לבחורים חלשים ברוחניות אל אביהם שבשמים, ועוד כמה עניינים המסתעפים שנצרכו להכרעת גדולי הדור. ואמר לי רבי בנימין הצדיק לבוא אליו בשבעה עשר בתמוז ביום התענית בצהריים.
הגעתי אל ביתו ביום הצום, ונקשתי קלות על דלת הבית. כשפתח לי הרב את הדלת היתה ניכרת עליו חולשת הצום, והרגשתי שהוא ירד ממיטתו כדי לפתוח לי הדלת. חשתי מאוד שלא בנוח, ביקשתי את סליחתו, והצעתי שאולי עדיף שאבוא בפעם אחרת. אך הרב בצדקותו ענה לי, שאדרבה לכן הזמין אותי בשעות אלו של יום התענית, כי יודע ומכיר את טבעו חולשתו ביום צום, ואינו רוצה להעביר את היום בשינה ח"ו, ולכן ביקש 'לנצל' את הזמן הזה לשיחה עמדי. – הוא רק ביקש שאכנס בשקט, כדי שלא להעיר את הרבנית משנתה.
ואכן ראיתי באותה עת את גודל מסירות נפשו לקירוב בחורי ישראל, וגודל האחריות שנשא על כתפו בקדושת ישראל, שעל אף חולשתו הגדולה בעיצומו של יום התענית, שכמה פעמים באמצע שיחתנו נצרך להפסיק ולנוח קמעא, לא הסכים לדחות שיחתנו לזמן אחר, והמשיך לפסוק בכל העניינים הנצרכים במסירות נפש, כדי לקרב לבות בני ישראל לאביהם שבשמים.
כיוצא בדבר בחג שמחת תורה האחרון לימי חייו עלי אדמות ראיתי אצלו דבר נפלא. מצב בריאותו היה אז חלוש מאוד, וישב על כיסא קדשו, ובאמצע ההקפות תקפה עליו חולשתו ביותר ולא חש בטוב, וחששו המקורבים מאוד לשלומו. לפיכך ביקשו ממני הגבאים והמקורבים לגשת לשוחח עמו, כי שיחותיו עמי נסכו בו חיות וחיזוק, ואולי גם אם יהא צורך לבקשו להיכנס לנוח בביתו נאווה קודש.
מתחילה חששתי לגשת לשוחח עמו מתוך חולשה כזו, אך בהפסקה הקצרה שלפני תפילת המוספין ותפילת גשם, חזקה עלי בקשת המקורבים וניגשתי אל מקומו שבכותל המזרח. והנה כשהתקרבתי אליו ראו עיני דבר נורא, הוא בקושי החזיק את ראשו בישיבתו על הכיסא, כולו חלוש בתשישות וחלישות נוראה. אך משהתחלתי בשיחה עמו שאל תיכף לשלום הבחורים הצעירים שידע שנמצאים אצלי בהליכי קירוב והצלתם מרדת שחת. ובבת אחת נאזר בגבורה וניכר שקיבל פתאום כוחות מחודשים והחל לדון עמדי באופנים ודרכים הראויים לקירובם והצלתם.
והיה זה לפלא גדול, כיצד ניסכו בו בבת אחת כוחות רעננים, כשאזר כגיבור חלציו לשוחח עמי בדרכו בשמחה גדולה. הוא השיב לי באותו מעמד על כל שאלותי, ולא חסך בדברים כדי לחזק אותי מאד, להמשיך בעבודת הקודש של קירוב בחורים חלשים, אף כשלפעמים אין רואים שום התקדמות ונראה לכאורה כעבודה מיותרת שאינה מפיקה פירות, עלינו לעשות את אשר מוטל עלינו בלא קשר לתוצאות, ואי אפשר לדעת היכן וכיצד תועיל השפעת הקדושה.
לאחר סיום שיחתנו הודו לי המקורבים מאוד, ואף הם הביעו גודל פליאתם על המהפכה הגדולה שניכרה בו בעקבות אותה שיחה, שפתאום לא ראו בו שום חולשה ותשישות ושום עייפות, רק כולו אומר חיזוק ועוצמה לחזק את ידי בעבודת הקודש, וכך נמצא שממילא נשאר עד סוף התפילה בבית המדרש.
(טיב הקהילה ראה תשע"ט)