משראה שה'חפץ חיים' אינו נוטל את התרומה, סבר שזה משום שסכום התרומה אינו מספק אותו, הוא הוציא מכיסו עוד סכום נכבד והניח אף אותו על השולחן, אך גם עתה, עמד ה'חפץ חיים' בסירובו ולא נטל את התרומה

הרב ישראל ליוש

לְיִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר: לִזְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן (א ח,ט)

הנה בפרשת 'ויחי', בברכות יעקב לבניו, ובפרשת 'וזאת הברכה', בברכות משה לבני ישראל, הקדימה התורה את זבולון ליששכר, ופירש רש"י שזאת מפני השותפות שהיתה ביניהם, שזבולון השוכן לחוף ימים יעסוק בסחורה, ויתמוך ביששכר שיושב והוגה בתורה, וכיון שתורתו של יששכר נתמכת ע"י זבולון, לכן הקדימה אותו התורה.

ואם כן, נשאלת השאלה, מדוע בפרשתינו הקדימה התורה את יששכר לזבולון, בשמות הנשיאים, בפקודיהם ובסדר הדגלים, הרי אם חלקו של זבולון בתורת יששכר, היא סיבה להקדימו, להיכן נעלמה סיבה זו בפרשתנו?

בספר 'טללי אורות' הביא בשם האדמו"ר מסקולען זי"ע תירוץ נפלא, ודאי שמעלת שבט יששכר העמל בתורה, גדולה ממעלת זבולון התומך תורה, כי לא מסתבר שיהיה המסייע גדול מהעושה. ומשום כך, בפרשתינו שהשבטים נמנים עפ"י מעלתם, מנו את יששכר לפני זבולון, כי הם ראשונים במעלה. אבל בפרשות 'ויחי' ו'וזאת הברכה' העוסקות בברכות לשבטים, הקדימו את זבולון, כי גורלו של יששכר הנתמך ע"י זבולון, תלוי בברכת זבולון.

***

וכד עסקינן בשותפות 'יששכר וזבולון', מן הראוי להביא את דבריו הנפלאים של מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אהרן ליב שטינמן זצ"ל: יש לשאול, מדוע דוקא במצוות תלמוד תורה מצאנו שותפות 'יששכר וזבולון', ואילו בשאר המצוות לא מצאנו שתועיל שותפות כזו, שאחד יניח תפילין או יאכל מצה, והשני שיתמוך במקיים המצוות, יקבל חצי משכרו?

ותי' מרן בעל ה'אילת השחר' זי"ע, שכידוע בגשמיות, הקב"ה ברוב טובו הגדול עשה שצרכי האדם מצויים ומזומנים לו לפי כמה שהוא זקוק להם, חיטה הנצרכת לעשיית לחם, זולה וקלה יותר להשגה מפירות וירקות. כמו"כ מים הנצרכים מאוד לקיומו של האדם, מצויים יותר מהפירות והלחם, והאוויר שהוא המקיים של האדם, ובהעדרו לא יוכל לחיות כלל, מצוי בכל מקום, ולא נדרש עבורו אף פרוטה אחת.

כן הוא אף ברוחניות, כיון שהעולם מתקיים בזכות לימוד התורה, כפי שכתוב: 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי', הרי מצוה זו חיונית היא לאדם יותר מכל מצוות התורה, ואף שכרה רב יותר מכל המצוות כדברי המשנה: 'ותלמוד תורה כנגד כולם', לכן ניתנה האפשרות לכל יהודי להשיגה, ומי שאינו יכול לקיימה בעצמו ע"י לימוד, יזכה לקיימה ע"י החזקת תורה, בשותפות עם הלומד.

***

פעם סיפר הגראי"ל לתלמידיו, כי לא מכבר היה אצלו יהודי שבהיותו אצלו נדבה רוחו וקיבל על עצמו בנדיבות לב גמורה להחזיק תורה מנכסיו.

בדרך שובו לביתו בחוץ לארץ, הוא נהרג ל"ע בתאונת דרכים. אחרי ימים מועטים התגלה יהודי זה לקרובו בחלום, ואמר לו שעצם הקבלה האמיתית שלו להחזיק תורה, אף שבפועל עוד לא הספיק לקיים הבטחתו, הועיל לו מאוד בדינו בעולם האמת…

***

מרן ה'חפץ חיים' זי"ע מרבה היה לדבר אודות זכותם העצומה של 'תמכין דאורייתא' בהחזקת תורה, 'אל תפצירו בנדיבים לתרום' – היה אומר לעסקני 'ועד הישיבות' – 'אם תהיה להם זכות, הם יתנו בעצמם…'

פעם בהיותו במוסקבה ביקר בביתו של נדיב מפורסם שהיה רגיל לתרום כסף לישיבתו. באותה עת היה שם בבית עשיר אחר שאף הוא כידידו ביקש לתרום כסף לישיבה, אך החפץ חיים סירב לקבל ממנו את תרומתו, הוא הניח את התרומה על השולחן, וה'חפץ חיים' כמי שאינו שם לב, החל לדבר על קדושת יום השבת. העשיר השתומם, מעולם לא סירבו לקחת ממנו תרומה. משראה שה'חפץ חיים' אינו נוטל את התרומה, סבר שזה משום שסכום התרומה אינו מספק אותו, הוא הוציא מכיסו עוד סכום נכבד והניח אף אותו על השולחן, אך גם עתה, עמד ה'חפץ חיים' בסירובו ולא נטל את התרומה. "האם הכסף שתרמתי אינו מספיק? האם עלי להוסיף עוד?" – שאל העשיר הנבוך.

"לא ולא, סכום זה הוא בוודאי תרומה הגונה, אך אנו הרי שותפים, הלומדים הם בבחינת 'יששכר', ואתה התומך תורה בבחינת 'זבולון', וכשותפים, חפצים אנו לדעת מיהו השותף שלנו", וכאן תפס ה'חפץ חיים' את ידו של התורם ופרץ בבכי, "איך לא אבכה כאשר אני מעלה על ליבי כי יד נדיבה שכזו תישרף באש הגהינום הלוהטת על שחללה את השבת…"

הבין התורם מדוע מסרב ה'חפץ חיים' לקחת ממנו את התרומה, והבטיח לו נאמנה כי מהיום והלאה ישמור שבת ויסגור את עסקיו ביום השבת, או אז נענה ה'חפץ חיים', וקיבל ממנו את התרומה.

***

מרן החפץ חיים זי"ע סבר שזכותם של הזבולונים, מחזיקי התורה, אינו תם בשותפות בשכר היששכרים, לומדי התורה, אלא הם זוכים בישיבה של מעלה לידיעה בתורה שנלמדה ע"י מי שתמכו בהם, וכראיה סיפר את הסיפור הבא: גדולי הדור בדורו של מרן רבינו חיים הלוי סולובייציק זצ"ל נחלקו בענין 'שעטנז'. באותה עת נראה לר' חיים בחלום אחד מתומכי הישיבה שכבר נפטר מן העולם, והיה מפשוטי עם. ר' חיים שאל אותו מה סוברים בישיבה של מעלה בענין הנידון, והוא הרצה לפניו פסק דין ערוך מבוסס על מקורות רבים, כאילו היה זקן ורגיל בפלפולא דאורייתא.

ושוב מעשה ביהודי שהקדיש חלק גדול מממונו עבור הישיבה, ותמורת זאת הבטיח לו ר' חיים שילמד משניות לעילוי נשמתו.

אחר פטירתו, החל רבי חיים ללמוד כבהטחתו, ופעם אחת התקשה בהבנת משנה אחת. ביגיעתו העצומה נפלה עליו תרדמה ויחלום חלום, ובחלומו בא אליו אותו יהודי שלמד משניות עבור נשמתו, והסביר לו ביאור באותה משנה ונסתלק.

כשהתעורר הגר"ח אמר בהתפעלות: "לא ידעתי ששם זה הולך כל כך מהר, בחיותו היה עם הארץ גמור, וכבר יודע לבאר משנה חמורה…"