מאת: הרב אברהם פוקס
ליל ט"ו באב תשע"ב, 9:00 בלילה
הטלפון מצלצל ברחבי הבית, שעה די עמוסה בבתי ישראל, הקטנים בשלבי השכבה אחרונים, ה'גדולים' מנסים לנצל את השקט שמתחיל להשתרר לו בבית ולהתמקד בהכנת השיעורים והלימוד לבחינות, והממש גדולים מתחילים לעשות סדר בבלגן המבורך שהשאירה אחריהם הסופה היומית בדמות ילדים צוהלים ושמחים. הטלפון ממשיך לטרטר ומנסה למשוך תשומת לב בכוח, אחד הילדים מצליח להתפנות לרגע מעיסוקיו העומדים ברומו של עולם ולהציץ בטלפון – "סבא מתקשר" הוא מכריז בשמחה לחלל הבית רגע לפני שהוא עונה לשיחה. "ערב טוב", אומר הזאטוט ונענה ב"ערב מבורך". "אפשר לדבר עם אבא?", שואל סבא לאחר כמה שאלות התעניינות, "בוודאי", עונה הזאטוט – "אבא, סבא רוצה אותך…".
חודש לפני
ליל ט"ו בתמוז תשע"ב, שעת ערב
ר' חיים לייב מדבר עם אביו בטלפון, מתעניינים זה בשלומו של זה. "מה התחדש בבית המדרש", שואל ר' מרדכי את בנו. לקראת סיומה של השיחה זורק ר' חיים לייב לאביו: "אבא, מדברים בימים האלו על סיום הש"ס מחזור י"ב ותחילת מחזור י"ג, אולי נתחיל ללמוד חברותא בעוד חודש?". "חברותא?", שואל ר' מרדכי בתמיהה את בנו, אנחנו גרים בשתי ערים נפרדות". "התכוונתי בטלפון", מסביר ר' חיים לייב. "בטלפון?", מקשה ר' מרדכי לבנו. השיחה מסתיימת ללא שום החלטה והמשך עיסוק בנושא, חמש דקות לאחר מכן ר' חיים לייב כבר שכח מהשיחה ומהחברותא ומסיום הש"ס, ואביו שמר את הדבר…
ליל ט"ו באב תשע"ב, 9:03 בלילה
"עכשיו זה טוב?", שומע ר' חיים לייב את אביו שואל מבעד לאפרכסת. "טוב מה?" משיב ר' חיים לייב לאביו בשאלה. "זו שעה נוחה ללמוד את הדף היומי בתשע בלילה? היום מתחילים את מסכת ברכות…". "אה, בטח", פולט ר' חיים לייב במבוכה, "אני רץ להביא את הגמרא". בני הבית שומעים משהו בלתי שגרתי שמתרחש בשיחת הטלפון וכולם מתאספים סביב אבא, שלנגד עיניהם המשתאות לוקח את הגמרא הגדולה ומתיישב לו כך באמצע הסלון בתוך כל ההמולה, הוא מסמן להם להיות בשקט וצולל למחוזות אחרים, למחוזות של "מאימתי קורין את שמע בערבית". הילדים בחושיהם החדים מרגישים שמשהו מיוחד מתרחש לו כעת, אבל גם הם לא יודעים עד כמה זה יהיה מיוחד, בעצם גם אבא וסבא שלהם לא ידעו…
וכך יום יום, דף אחרי דף, הם לומדים את הדף היומי. לכאורה היו צריכים לומר 'הדף יומי' למה קרא לו הגר"מ שפירא זצ"ל 'דף היומי'? כי זה כל העניין, שמדי יום ביומו ילמדו אותו, הדגש הוא על 'היומי', וכך גם מרגישים החברותא וכל בני הבית בשני הבתים, "קר וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו". בתחילה היו קשיים. ראשית, לקח קצת זמן למצוא את הנקודה שתוכל להיות השקטה ביותר, וכך גם להתרגל לשמור על השקט. היו מחשבות ללמוד באיזה בית מדרש שיושביו מועטים בשעה זו, אך בני הבית לא ויתרו, הם טעמו את המנגינה הערבה והם רצו שהיא תמשיך לנגן ליד אוזנם יום יום.
מטלות הבית התאימו את עצמן לסדר השעות החדש, עבודות מרעישות כשימוש במיקסר וכדו' נלקחו לפי החשבון של עד תשע בערב ומעשר בערב, לפעמים אחד הילדים ש'לא נרדם' התפנק בישיבה ליד אבא ו'למד' יחד אתו עם סבא. וכמובן הם היו שותפים מלאים בכל סיום מסכת. הרי הם חלק מהלימוד, הם מאפשרים לו להתבצע, בין היתר בהליכתם על בהונות רגליהם…
לא, זה לא תמיד היה קל, בימי שישי של הקיץ הצליחו להסתדר, בשל החורף כל אחד למד את הדף לעצמו או שהשלימו במוצאי שבת יחד עם הדף של שבת. והיו את הימים החריגים. ימים של נסיעות, של אירועים משפחתיים, ימים של בין הזמנים. הגמרא הקטנה או דפי צילום שלה לא משו מידיהם. כשאחד היה צריך לנסוע בחר לעצמו מקום בירכתי האוטובוס כדי שיוכל ללמוד בטלפון מבלי להפריע לסביבתו. בשמחות כבר התרגלו לראותם רכונים על הדף היומי בין המנות והריקודים, אבא ובן בגרסה חדשה של 'אבות ובנים', ללא מדבקות וממתקים; בעצם ממתקים כן, כך הם הרגישו עם הקושיות והתירוצים. בימי חופשה משפחתיים כולם התאספו לשמוע את השיעור של סבא בדף היומי, זה היה חלק מרכזי בתכנית של החופש.
והיה את הלימוד במקומות לא שגרתיים: בסמוך לחדר לידה, הלימוד היה להצלחה – רגע אבא, לפני הקושיא של רבא, אני שומע תינוק בוכה, מזל טוב! ולא רק התינוק בכה… לפעמים היו מקדימים את הלימוד לשעות הצהרים כשלא היה מתאפשר ללמוד באותו ערב.
כאשר אחד היה נוסע מעבר לים, אחת ההכנות הייתה בירור האפשרויות להתקשרות מאותה מדינה., כך, למשל, בנסיעה לפולין ליומא דהילולא של הרה"ק רבי אלימלך מליז'ענסק, נידב לו חבר סים עם שיחות 'ללא הגבלה', אבל הוא לא יכול היה לקחת בחשבון את התאונה. הדרך מליז'ענסק לשדה התעופה בוורשה בירת פולין אורכת בסביבות ארבע שעות, שבחלקה הגדול אין קליטה רציפה, הם סיכמו על עצירה בתחנת דלק בשעות הערב ללימוד הדף היומי, ומשם ימשיכו לשדה התעופה, הוא נסע במכונית עם חבר שאחז את ההגה בידיים בוטחות. ואז שניהם ראו אותו. את הרכב שנוסע במהירות עצומה, משל רק הוא בכביש ואין בלתו. "אוי וויי", צעקה נפלטה משניהם יחד והתערבלה בקולות הרכב שהתנגש ברכב שנגרר ע"י גרר, הרכב הנגרר הועף ממש, לא אחר כבוד, אל מעבר לגדר הבטיחות שבין הכביש לתהום, ומשם צנח והתגלגל הלאה במורד משל היה פחית שתיה. הנהגים כולם נעצרו, מביטים בקרירות פולנית בגרר ההפוך על צדו, ובנהג שמפלס לו את הדרך מהחלון השבור והדלת שנמעכה. הם הסתכלו בתדהמה אחד על השני, הוא פגע בשתי מכוניות שנסעו לפניהם, מי יודע איזו זכות עמדה להם.
הכביש בעל ארבעת הנתיבים לא נחסם כליל ע"י הגרר, אך למרבה פליאתם נהגי הרכבים לא רק שלא המשיכו בנסיעה אלא כיבו את מנועי הרכב, והיה נראה שהם מתכוננים לשהייה ארוכה. מאי האי, שאלו זה את זה ואח"כ את הנהגים, אם כי לא כהאי לישנא… הנהגים העלו חיוך פולני מריר והסבירו שככה זה בפולין, תאונה גם כמו זו שהיא ללא נפגעים, עוצרת את הכביש לשעתיים־שלוש. לרגע הם חשבו שזה סוג של בדיחה פולנית, אך משנקפו הדקות הם הבינו שההתנהגות הפולנית היא ממש בדיחה, אך במקרה זה היא על חשבונם. את לימוד הדף היומי הוא יעשה כאן אבל המטוס לא מחכה לאף אחד, וכדי לחזק את חששותיהם הגיעה סוף־סוף ניידת משטרה 'לטפל' באירוע.
השוטר עצר ברוב חשיבות את הניידת לרוחבו של הכביש והוציא מתא המטען לא פחות ולא יותר שלחן וכסא מתקפלים. הם חשבו שהם חולמים, זה ממש לא התאים לשעה. השוטר התיישב על הכסא אחר כבוד וקרא את הנהג הסורר אליו, וכך קבל עם ועולם התחיל בחקירה נמרצת. התברר שהנהג הינו תייר שאינו דובר את השפה הפולנית – מה שלא הוסיף לו נקודות זכות אצל הפולנים אוהבי הזרים. תוך כדי הדברים הוא בודק שאיננו שיכור, הוא מצמיד לו את הגרסה הפולנית של 'הינשוף' – אותו מכשיר שמשתמשים אצלנו לבדיקה זו, מכשיר שרק למראהו אפשר להשתכר מפחד. השוטר לא ממהר, מה עוד שמזג האוויר נעים, רק עכשיו חלפה לה העונה הקפואה.
בטלפון כבר מתנגן לו הדף היומי, מה לי התם בתחנת דלק מה לי הכא בפקק, בינות לפולנים ערלים שמסתכלים במבטים תמהים על התייר שרוגז בטלפון כבר חצי שעה. הם רק מסתפקים למה הוא כ"כ כועס, אם זה בגלל מה שהוא קורא בדפים שלפניו או על איש שיחו שנמצא אי שם, אבל הוא בטוח כועס אומר אחד הנהגים לחברו.
במרחק שעתיים נסיעה משם, המטוס של חברת 'לוט' הפולנית עובר ניקיון וצחצוח לקראת הנסיעה הבאה, המשאית עם האוכל לנוסעי המטוס מתגלגלת לה בשדה התעופה, עושה את דרכה כשבקרבה בין היתר מנות ה'מהדרין' של חברת 'המשביע' עבור הנוסעים שהזמינו אותן, אבל האם הן יבואו לידי שימוש?
הלימוד הסתיים והלחץ מתחיל, בשיחה עם הנהגים הפולנים הם אומרים שחבל היה לו להתרגז ולכעוס בטלפון, ככה זה בפולין ואין מה לעשות, ייקח עוד שעתיים. שעתיים? הוא שואל כשהוא מביט לאופק ומתבונן בפקק האינסופי, כמה זמן לוקח לגרר להגיע? "איזה גרר?", הם שואלים וצוחקים, אבל את שני התיירים זה בכלל לא מצחיק. הם מתבוננים בדאגה בכרטיסי הטיסה שבידיהם ובשעה הנקובה שבהם, האם יכול להיות שהכרטיסים במצבם כעת לא שווים אפילו את הנייר שעליהם הם כתובים.
הם מסתכלים על השוטר שיושב רגוע על כסאו וממלא טפסים ללא סוף, הטלפון שלו מצלצל לפתע, הוא עונה לשיחה, רואים עליו שהוא נדרך, הוא מסמן בידו לשוטר הנוסף שיבוא במהירות, הם מקפלים את הכסא והשולחן, זורקים אותם לתא המטען, קוראים לכמה נהגים, וככה בפולנית פוקדים עליהם לדחוף את הרכב ההפוך על צדו במו ידיהם לצד הדרך ולפנות את הכביש לגמרי. לפתע הם נתקלים במבטם בנהג הסורר שאחראי לכל המהומה, הם לוקחים את דרכונו ופוקדים עליו להישאר ברכבו, לחכות לניידת נוספת שממש כבר תגיע, היום או מחר, נכנסים לרכבם ומסתלקים. "כך גם אנחנו", אומר לי בן שיחי, "נכנסים לרכב ופותחים ב'נסיעה מהירה'".
הם מגיעים לשדה התעופה אחרי נסיעה עם הרבה תפילות נדרים ונדבות, ואצים רצים לראות מה מצב הטיסה, האם יש עוד עם מי לדבר. הם מחפשים את הטיסה ברשימה האינסופית שעל לוח הטיסות, הנה היא, רגע מה כתוב? תל אביב: DELAYED, עיכוב! הם לא ידעו שאפשר לשמוח כ"כ מעיכוב… איזה עיכוב שמח, הם נחים לרגע משעות המתוחות שעברו עליהם, אבל המנוחה ב"ה לא לזמן רב, לאחר כמה דקות מכריז הרמקול כי על נוסעי הטיסה להתקדם לשרוול המטוס. הם צועדים לכיוון השרוול, הדייל בוחן את הדרכון ומאחל לו בחיוך נסיעה נעימה והוא מחזיר לו חיוך. יש לי בהחלט סיבה טובה לחייך, הוא חושב לעצמו, גם היום ב"ה זכיתי ללמוד את הדף היומי עם החברותא – אבא.
ועכשיו גם הם גומרים את הש"ס!
3/145