הרב יהודה לב שליט"א
מח"ס 'לב המועדים'
"מצוות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר, שנאמר (ויקרא כ"ג, ט"ו): "וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות תמימות" (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכה כב).
מנחת העומר
במוצאי יו"ט ראשון של פסח, קוצרים את העומר ומקריבים ממנו למחרת את מנחת העומר, והיא באה מתבואה חדשה של שעורים. כעבור חמישים יום מקריבים את שתי הלחם הבאים מתבואה חדשה של חיטים.
[הקרבת עומר השעורים מתירה אכילת חדש במדינה כולה בין מהחיטים ובין מהשעורים, ובמקדש לא הותר להקריב מהחדש עד הקרבת שתי הלחם בשבועות].
מצות ספירת העומר, היא בימים שבין הקרבת העומר מן השעורה, להבאת שתי הלחם מן החיטה.
שרשי המצווה
לפי שכל עיקר של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה שמים וארץ נבראו, כדכתיב (ירמיהו ל"ג, כ'): "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", ויציאת מצרים היתה עבור קבלת התורה, כדכתיב (שמות ג', י"ב): "בצאתכם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", וזהו עיקר הגאולה של ישראל.
ולכן נצטוינו לספור ממחרת יו"ט של פסח עד יום מתן תורה, להראות בנפשנו את הרצון שלנו, מתי יגיע היום הזה, כי ליום זה אנו כל כך מחכים ומצפים (חינוך מצווה שו).
טעם המצווה
לפי שהעולם שרוי בצער מפסח ועד שבועות, על התבואה ועל האילנות כדאיתא בר"ה (ט"ז, א): "אמר ר"י משום רבי עקיבא מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות, ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן, ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה".
לפיכך ציוה הקב"ה לספור בימים אלו, כדי שנזכור צער העולם, ולשוב אליו בלבב שלם, ולהתחנן לפניו לרחם עלינו ועל הבריות ועל הארץ, שתהיינה התבואות כתיקונן, שהן סיבת חיינו, שאם אין קמח אין תורה (אבודרהם ספירת העומר).
טעם אחר: לפי שימים אלו הם ימי מלאכת השדה, והיו מפוזרים כל אחד בגורנו, ולכן ציווה למנות כדי שלא ישכחו מחמת עבודתם זמן עלייתם לרגל (אבודרהם ספירת העומר).
טעם אחר: זכר לעומר שהביאו בבית המקדש. ובהגדה מביא מדרש, שבשעה שאמר להם משה (שמות ג', י"ב): "תעבדון את האלוקים על ההר הזה", אמרו לו ישראל- 'מתי נעבוד?' אמר להם משה: 'לסוף חמישים יום'. והיו מונים וסופרים כל אחד לעצמו, ומכאן קבעו חז"ל, כיון שאין לנו קרבן ולא עומר, אנו סופרים בשביל שמחת התורה כמו שמנו ישראל (ר"ן סוף פסחים).
טעם אחר: משל לאדם שהיה בבית האסורים, וצעק למלך להתירו, וקבע לו זמן להתירו ולתת לו את בתו לאשה, והולך ומונה וסופר עד בא הזמן, כך עשו ישראל בצאתם ממצרים [שהוא בית האסורים] עד מתן תורה [שהיא כבת של המלך] (אבודרהם ספירת העומר בשם המדרש).
טעם אחר: לפי שארץ ישראל היא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, וירושלים בטבורה, הרי שתי מאות לכל צד, ובעשרים יום ילך אדם לביתו, כי מהלך אדם בינוני עשר פרסאות ליום, ובעשרים יום יחזור לירושלים לרגל חג השבועות, הרי ארבעים יום, ושבע שבתות הרי מ"ז יום, נשארו עוד שני ימים להתעכב בביתו, לכך ציווה הקב"ה למנות, שלא ישכח שלא יתעכב בביתו יותר משני ימים (מנהגי מהר"י טירנא, בין פסח לשבועות).
טעם אחר: לפי שהקדמונים עבדו לשבעה כוכבי הלכת, ולכל אחד מהם יש שבע ממשלות, שהן יחד מ"ט, לכן ציותה התורה לספור מ"ט יום, וניתנה תורה ביום החמישים, כדי שנדע שלא לעבוד להם, ולכן בשעת מתן תורה הקב"ה קרע שבעה רקיעים ופתח שבע ארצות, כדי שנדע שאין אלוהים זולתו (צידה לדרך מועדים כלל רביעי פרק ראשון עמוד 214 הובא בא"ר סוס"ק ח).
חיוב דאורייתא או דרבנן
בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה מצות ספירת העומר לפי כל הדעות מן התורה.
בזמן הזה נחלקו הפוסקים האם חיוב הספירה מדאורייתא או מדרבנן, ונפק"מ בספק אם ספר, שאם הוי ספק דאורייתא הולכים לחומרא, ואם אינו אלא דרבנן הולכים לקולא, וכן נפק"מ לענין מי שחייב מדרבנן אם יכול להוציא מי שחייב מהתורה.
יש אומרים שהוי מדרבנן, והטעם: לפי שאין קרבן העומר קרב בזמן הזה, וחיוב התורה הוא לספור מקרבן העומר עד קרבן של שתי הלחם, ועכשיו לא שייך כן (ר"ן שלהי פסחים), וכן כתב במשנ"ב (תפט ס"ק יד), דהוי רק מדרבנן זכר לעומר שהביאו בבית המקדש.
הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכה כד) כתב, שגם בזמן הזה הוי מצווה מדאורייתא, וז"ל: "מצות עשה לספור שבע שבועות תמימות, מיום הבאת העומר ומצוה זו על כל איש מישראל בכל מקום ובכל זמן" וכו', והטעם שהוי מדאורייתא, אע"פ שאין היום קרבן, דסבירא ליה שעיקר הספירה היא עבור מתן תורה כדברי המדרש, שבשעה שאמר להם משה: "תעבדון את האלוקים על ההר הזה" אמרו לו ישראל 'מתי נעבוד?' אמר להם משה 'בעוד נ' ימים'. והיו מונים וסופרים כל אחד, אלא שהקב"ה ציוה להביא קרבנות בתחילה וסוף, עומר שעורים בתחילה ובסוף חיטים, כדי להורות לנו שבלי תורה כבהמות נדמו, שמאכל בהמה הוא שעורים. ועיקר הספירה היא על מתן תורה ושייך גם בזמן הזה (ערה"ש תפט ד).
יש שרוצים להוכיח לשיטת הרמב"ם דהווי מדאורייתא, מהא שהקפידו בספירה על תמימות גם היום, מוכח דהוי דאורייתא, ויש לדחות שתיקנו רבנן כעין דאורייתא ולכן בעי תמימות.